תחת שם העט קארר בל, שנועד להסתיר את זהותה הנשית, כתבה שרלוט ברונטה את הרומן 'ג'יין אייר', שיהפוך עם השנים לסמלן של תנועות פמיניסטיות ומודרניות וייכנס לקאנון הספרות האנגלית   

שרלוט ברונטה

סופרת

נולדה: תורנטון, 21 באפריל 1816

נפטרה: היווארת, 31 במארס 1855

יצירתה הידועה: ג'יין אייר. היצירה זכתה למספר עיבודים לטלוויזיה, לקולנוע, ולתיאטרון. בישראל, שודרה בטלוויזיה בשנות השמונים הסדרה 'ג'יין אייר', בכיבובו של טימותי דלטון.

לבסוף הביאו את הקפה, והגברים הוזמנו להיכנס. ישבתי בצל, מוסתרת למחצה מאחורי הווילון שעל החלון… והיכן היה מר רוצ'סטר? גם הוא נכנס לבסוף. לא הבטתי לעבר הפתח ובכל זאת ראיתי שהוא נכנס. ניסיתי למקד את תשומת לבי במלאכת האריגה שבחיקי, והשתדלתי לראות רק את חרוזי הכסף וחוטי המשי שנחו בחיקי, אך בכל זאת ראיתי את דמותו… אמת לאמיתה היא ש'היופי הוא בעיני המתבונן'. פניו הכהים של אדוני, מצחו המוצק והרבוע, גבותיו הרחבות והשחורות, עיניו העמוקות, תוויו החזקים ופיו התקיף והנוקשה, כל אלה הקרינו החלטיות נמרצת ורצון נחוש, אך לא היו יפים על פי אמות המידה המקובלות. אך בעיניי היו יפים ואף יותר מזה: הם היו מלאי עניין והשפעה –  השפעה שהשתלטה עליי, הפקיעה את רגשותיי משליטתי והפקידה אותם בידיו. לא התכוונתי לאהוב אותו. הרי תדעו כמה קשה עמלתי לעקור מנפשי את נבטי האהבה שעלו בה. אבל עכשיו, מיד שנגלה שוב לעיני, הם ניעורו לתחייה כמעצמם, ירוקים וחזקים! הוא הכריח אותי לאהוב אותו מבלי שהביט בי… אני מרגישה קרובה אליו, אני מבינה את שפת פניו ותנועותיו. אמנם המעמד והעושר פוערים פער גדול בינינו, אך יש משהו במוחי ובלבי, בדמי ובעצבי, שבגללו אני דומה לו נפשית. האם לפני ימים ספורים אמרתי שאין לי כל קשר אליו חוץ מהמשכורת שאני מקבלת מידיו? אם כן – זה חילול שמו של הטבע!" (מתוך: 'ג'יין אייר', תרגמה: שרון פרמינגר)

מנצ'סטר, 1846. בימים כתיקונם היא יושבת מול חלון הבית המבודד בהיווארת, מכווצת עיניים כדי להיטיב לראות את שדות הבור הקודרים של יורקשייר. לא פעם היא נזכרת בימים רחוקים שבהם הייתה מתהלכת בשדות ההרריים עם מריה ואליזבת, הרבה לפני שהשחפת גזלה אותן ממנה, הרבה לפני שהמוסד הנורא ההוא גבה גם את בריאותה שלה. ועתה היא רחוקה משם. אביה מתאושש מניתוח שעבר אתמול בעינו, והיא מוצאת זמן לעצמה, מנסה בכל כוחה שלא להגות בכישלון הצורב ההוא. שני עותקים בלבד נרכשו מאותו קובץ שירים נפלא שמאגד את שיריהן של אמילי, אן ושלה. את 'הפרופסור' – הפעם ניסתה כוחה בפרוזה – לא ראה לנכון לפרסם ולו אחד מששת המוציאים לאור שאליהם פנתה. 'אין בו אירועים מפליאים', אמר האחד. 'חסרה בו ההתרגשות', הכאיב האחר. אבל אין בכוונתה להרפות. רק כך תוכל לברוח מהמחשבות על בראנוויל שרוף הכוהל והאופיום שמכלה את ימיו לריק בבית, ועל קונסטנטין, שוודאי מורה את תלמידיו אי שם בבריסל.

היא מסיטה מבט, בוחנת את אביה, עוטה חליפת כומר מרושלת, משונה ומיוחד בדרכו. כשסנטה בו אתמול על גינוניו, השיב לה: 'אם הייתי נמנה על האנשים השקטים והמיושבים, ודאי לעולם לא היו לי בנות כאלה'. אחרי שהשגיחה בו מנמנם, רכנה על הדף שמונח על שולחנה והחלה כותבת בראשו 'קארר בל', השם הספרותי שבחרה לעצמה כהסוואה לזהותה הנשית. להחלטה חשובה הגיעה כבר קודם הכתיבה: עליה לעזוב את האקלים הלוהט שבו התגוררה זמן רב, את עולם הפנטזיה והאגדה שלה ושל בראנוויל, ולעבור לאזור קריר יותר שבו מפציע השחר אפור ופיקח. כן, ריאליזם רגיל ופשוט. אומנת ענייה ודעתנית המועסקת בחווה, או אולי מוטב לפתוח בינקות, ילדה יתומה וענייה, ג'יין תקרא לה, שתישלח למוסד חינוכי חמור וקפדני לילדות עניות – אחד כמותו היא מכירה היטב – ואז תגיע כנערה פחותת מעמד, ידועת אובדן (גם כזה חוותה בעצמה, היא נאנחת בצער), לבית אחוזה של איש עשיר ומבוגר ומסתורי ותתאהב בו אהבה בלתי אפשרית… ואולי תוכל בכל זאת לשלב בו 'אירועים מפליאים', בית אחוזה הרי הוא תפאורה גותית הולמת לאלה, מבואה דוממת, מדרגות קודרות, נברשת מתנודדת, חדר בודד…

ניצחון על הגורל

בסוף שנת 1847 הגיע כתב היד של 'ג'יין אייר' למשרדי סמית, אלדר ושות', ונדפס תוך כמה חודשים במהדורתו השלישית. באותה שנה יצאו לאור גם 'אנקת גבהים' של אמילי ו'אגנס גריי' של אן, אולם שרלוט היא שהפכה למפורסמת ולפורה מבין שלוש האחיות לבית ברונטה בחייהן הקצרים. הצלחתו המטאורית של 'ג'יין אייר' לוותה במסתורין הגובר סביב זהותו ומינו של המחבר. רבים הבינו כי מדובר ביצירה מעשה ידי אישה – מלודרמה סוערת ונעדרת איפוק על גבול הטלנובלה תשויך באופן טבעי לנשים. היו שטענו בתוקף כי שלושת הפסבדונים שהופיעו על גב אוסף השירה הכושל של האחיות הוא למעשה שם של סופר אחד, וסמית המו"ל נאלץ להפריך את ההאשמות.

הרומן 'ג'יין אייר' מסופר בגוף ראשון על ידי ג'יין, נערה ענייה ונחותת מעמד, המורדת בגורלה חסר התקווה, הופכת לאומנת באחוזתו של רוצ'סטר העשיר ונקרעת באהבתה לאדונה ובין הצו המוסרי המנחה אותה, עד שתנצח את גורלה. גדולתו של הרומן לא בא לביטוי דווקא במכמני העלילה המתעתעת ובתהפוכותיה, אלא באווירת המסתורין שטוותה ברונטה באחוזת תורנפילד, במלאכת בניית הדמויות ובנגיעה הלא רצונית בנושאים אקטואליים (וזאת על אף שברונטה הצהירה כי 'אינני יכולה לכתוב ספרים העוסקים בוויכוח כיום'). ברונטה למעשה סיפרה את סיפור מעמד האישה בתקופה הוויקטוריאנית, הכבירה בסוגיות דתיות המתגשמות בדיאלוגים תיאולוגיים ובסוגיות חברתיות כמו חינוך נשים ומעמדות בחברה, ואולי יותר מכול הביאה לשיא את האינטנסיביות הרגשית שלא היה לה מקום בעולם הגברי, יחד עם נתינת ביטוי לתשוקה שלא היה לה מקום בסיפורת הנשית.

ברונטה השחילה בנובלה הוויקטוריאנית מנגינה של אותנטיות ואמת, והביקורת לא איחרה להגיע. על גבי העיתון הופיעו האשמות בדבר אי המוסריות של הסופרת החוטאת ב'חטא המוסרי הגדול ביותר שיכול סופר לחטוא – להפוך דמות בלתי ראויה [והכוונה לרוצ'סטר] למעניינת בעיני הקורא'. הרומן נתפס כבלתי נוצרי וכגס רוח, הואשם בעלילה בלתי הגיונית, המרכיבים הגותיים – השפעות מובהקות של הרומנס הגותי שהיה פופולרי בתקופה – נמצאו בלתי מתקבלים על הדעת, והמבקרים המאוחרים שלה (גם וירג'יניה וולף לא טמנה ידה בצלחת) אמדו את הרומן בשיפוט אנכרוניסטי של תחילת המאה ה-20.

למבקריה השיבה ברונטה בפתח המהדורה השנייה, תחת השם 'קארר בל' – 'אותם רכי לב או מחפשי פגמים, המטילים ספק בהלך רוחם של ספרים מסוגם של ג'יין אייר, שכל דבר חריג נראה להם כחטא, וכל מחאה נגד הקנאות נתפסת על ידם כהטחת עלבון באמונה הדתית… שמרנות אינה בהכרח מוסריות, וצדקנות אינה בהכרח אדיקות דתית'. ברבות הזמן, ועם עלייתן של אסכולות פמיניסטיות ומודרניות שהעלו אותו על נס, קיבל 'ג'יין אייר' את המקום הראוי לו והפך ובצדק לחלק קאנוני בספרות האנגלית.

יצירה משפחתית

היא נולדה שלישית למשפחה בת שישה ילדים, לכומר אנגליקני ממוצא אירי ולאִמה האנגלית. את כוח הדמיון הקלטי ירשו הבנות לבית ברונטה מהוריהן. את ילדותן העבירו בהיווארת המרוחקת והקודרת באזור ביצות יורקשייר. האם נפטרה כשהייתה שרלוט בת חמש בלבד, ואחותה של האם הגיעה להשגיח על ילדי המשפחה בעוד האב משמש כומר בקהילת תורנטון. ארבע הבנות הגדולות נשלחו לבית ספר לבנות כמרים חסרי אמצעים, ובשנת 1825, בעקבות מגפה שפרצה במקום – לא מעט בשל תנאים איומים – נשלחו אליזבת ומריה הבכירות לביתן ונפטרו שם. אמילי ושרלוט שבו לביתן, ויחד עם בראנוויל האח ואן הקטנה, ובעזרת קופסת חיילי עופרת שהביא אביהם, בנו את עולמות הפנטסיה ששימשו מושא כתיבתן הראשון.

שרלוט נשלחה לבית ספר מרוחק מהיווארת ובמהלך השנים הבאות ניסתה לבנות לעצמה קריירה של מורה או של גננת, אבל העדיפה להקים עם אמילי בית ספר משלה בביתן. כדי לעשות כן נסעו לבריסל להשיג את התעודות הדרושות בידיעת צרפתית. שם, מספרים, התאהבה שרלוט בקונסטנטין אז'ה, מורה בבית הספר, שהיה גם –למגינת לִבה של שרלוט – בעלה של מנהלת בית הספר. הסיפור עוד יהדהד ברומן האחרון שלה – 'וילט'. כששבה להיווארת, והפעם לצמיתות, מצאה שרלוט כתב יד של אמילי ושכנעה אותה ואת אן לחבור אליה ולהוציא לאור מבחר שירים במימון עצמי, תחת הפסבדונים קארר, אליס ואקטון בל. השמות היו שמות פרטיים נושאי מגדר עמום כדי למנוע דעות קדומות על נשים סופרות, אך הניסיון נכשל.

הניסיון הבא, שלושת הטקסטים הפרוזאיים של האחיות, שבו כאמור את לב הקהל האנגלי. אלא שלאחר שנת ההבטחה הספרותית ההיא מתו בזה אחר זה בראנוויל, אמילי ואן. שרלוט המשיכה לגור לבדה עם אביה ופרסמה עוד שני רומנים – 'שירלי' ו'וילט', המצטרפים ל'פרופסור'. באותן שנים עוזר הכמורה של אביה – ארתור בל ניקולס – התחיל לגלות בה עניין, והתעקש לשאתה. למרות התנגדותו של אביה ולאחר שסירבה לשלוש הצעות נישואין נענתה לו שרלוט, והם נישאו לזמן קצר. אחרי פחות משנה, כשהיא בהריון, נפטרה גם שרלוט מסיבוכי שחפת, חותמת את הגולל על כישרונם יוצא הדופן של בני משפחת ברונטה.    

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באדר ב' תשע"א, 1.4.2011