כתביו המוקדמים של ליבוביץ' נתגלו לחרדתו של העורך כ'רוויי מיסטיפיקציה' ביחס לארץ ישראל ולעמיות היהודית והוא מקווה ללמד בעזרתם כי מותר, ואף רצוי, לשנות השקפות. בעיקר להשקפות ה'נכונות'. רשימה זו מבקשת להניח את דעתו – בסוגיה זו לא הוכח שינוי עמדות של ממש

שייע: כתבי שחרות של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ורעייתו גרטה לבית וינטר, עורך: הנרי וסרמן; כרמל, 2010, 246 עמ'

כבר מן ההתבוננות בתמונה המופיעה על עטיפת הספר ניכר שהמחבר מבקש להציג ליבוביץ' שונה מעט מזה המוכר לנו. בתמונה נראים ישעיהו ואשתו גרטה בלבושם הצנוע, כאשר הם משלבים ידיים זה בזו. תווי פניו של ליבוביץ' נראים מעט מרוככים, פחות נוקשים מתווי הפנים של מי שזכה לכינוי "נביא הזעם" של החברה הישראלית.  

המקורות שוסרמן מבקש להסתמך עליהם בספרו זה הם פרי איסוף של כארבעים מכתבים ומאמרים שליבוביץ' כתב בשנותיו בגרמניה בין השנים 1928-1933. ליבוביץ', שהקדיש את רוב זמנו וכוחו ללימודים בשנים אלה, הצליח בעזרת כישרונו הנדיר גם למצוא זמן לפעילות פוליטית במסגרת תנועת "המזרחי" בקלן ובהיידלברג, ושם כתב את המאמרים והמכתבים שמובאים בספר.על אלה נוספו שלושה מאמרים שנכתבו על ידי אשתו גרטה.

התזה המרכזית של הספר היא שליבוביץ' הצעיר החזיק בדעות שונות לגמרי מליבוביץ' המאוחר, ובעיקר – בעמדות מטאפיזיות, שמהן התפכח בבגרותו. יש יותר משמץ של אירוניה בניסיונו של וסרמן, שהעיד על עצמו כמי שהושפע רבות מהגותו של ליבוביץ', לנפץ את תדמיתו של מי שיש שכינו אותו "מנפץ אלילים". מסתבר אם כן שגם דמותו של מנפץ מיתוסים עשויה לעמוד בפני סכנת ניפוץ.

הספר הוא בעל אג'נדה ברורה, המוצהרת כבר בראשיתו. המחבר פותח בשלמי תודה לליבוביץ' שהיה בעבורו "מורה דרך אמיץ", וכותב כך:

אחרי שקיבצתי את עיקרי כתבי השחרות שלו ועמדתי על כך שרובם מעידים שליבוביץ הצעיר נקט בעקביות ובתקיפות עמדות שעמדו בסתירה לאלו שבזכותן קנה את עולמן בקרב חלק מן הציבור הישראלי ואת אמוני האישי, רפו ידיי: מדוע עלי להביא ראיות חותכות לכך שעמדות כאלו היו מקובלות אי פעם על פרופ' ליבוביץ? כולל ובמיוחד ייחוס של מעמד מטאפיזי ומטאהיסטורי לישויות כמו 'ארץ-ישראל'… אני תקווה שהדברים הכלולים כאן עשויים להביא לכך שקוראיו של ספר זה ישנו בהתאם את השקפתם שלהם למקרא העמדות רוויות המיסטיפיקציה שבהן החזיק פרופ' ליבוביץ בצעירותו.

וסרמן, שבאחת מהערות השוליים במבוא לספר מעיד כי זכה לקבל מליבוביץ' שני מכתבים: "הראשון, כשסירבתי לשרת בשטחים הכבושים… והשני, כשישבתי בכלא צבאי בשל כך…" (עמ' 40), אינו מסתיר אפוא את עמדותיו ואת מטרת הספר. השאלה, לגופו של עניין, היא האמנם הצליח להביא 'ראיות חותכות' לשינוי עמדותיו של ליבוביץ' במשך השנים.

התשובה לשאלת הצלחתו של וסרמן בהוכחת טענתו המרכזית היא שלילית. וסרמן מתעלם מן ההקשר הכללי של דבריו של ליבוביץ' ומעלה את הטענה שליבוביץ' עצמו הודה ששינה את עמדתו המוקדמת. את הטענה הזו מבסס וסרמן על חילופי דברים בין ליבוביץ' לבין ד"ר אריה פישמן. פישמן כתב מאמר על שינוי עמדתו של ליבוביץ' ברבות השנים, נתן לליבוביץ' לעיין במאמר זה, והאחרון השיב לו כי "מותר לאדם לשנות את השקפתו". לא אפקפק כמובן באמיתות הסיפור, אך האם אנקדוטה שולית אחת מוכיחה  שליבוביץ' הכיר בשינוי עמדתו?

ניקח לדוגמה אחת מן ההוכחות ל"מטאפיזיות" של ליבוביץ' "המוקדם". כך כותב ליבוביץ': "עמדתנו הדתית-לאומית אינה תורה בתוספת תודעה לאומית ומדיניות לאומית, כי אם התייחסות לעמיות, לארץ ולשפה כיסודות הבסיסיים של התורה עצמה" (עמ' 35). תפיסה זו, לדעת וסרמן, עתידה לימים "לעורר בו (בליבוביץ') חלחלה". אלא שהמבקש לבחון את החלחלה שלכאורה אחזה בליבוביץ' מופנה אל שיחה שהתקיימה בין פרופ' אבי רביצקי לליבוביץ'. רביצקי ששאל את ליבוביץ' על תפיסתו המוקדמת זכה למענה חד (כהרגלו): "אולי בכל זאת תוסיף מה נשתנה בינתיים? שהתברר שאין ציבור שרוצה או מתכוון או אפילו מבין שיש להשתמש במדינה כמכשיר במגמה דתית". ראשית, הסקת מסקנה על עמדות מטאפיזיות מהציטוט שהובא לעיל בדברי וסרמן איננה נכונה. מטאפיזיקה היא טענה הגורסת שניתן לגזור מן המציאות תשובות לשאלות החורגות מן המציאות (למשל, לגזור מסיפור יציאת מצרים או בריאת העולם את האמונה באלוהים). ההיגד של ליבוביץ' האומר שהעמיות, הארץ והשפה הם "היסודות הבסיסיים של התורה" אינו טענה מטאפיזית. וסרמן טעה בהסקת יחסי סיבה ותוצאה. העמיות, הארץ והשפה אינם מהווים תנאי לקיום התורה, אלא הם היסודות הבסיסיים של התורה לאחר קבלתה הראשונית. אם נבקש אפוא ליצור סינתזה בין שני ההיגדים הללו של ליבוביץ' הרי שניתן לומר כך: ברמה העקרונית יש לכונן מדינה דתית, משום שהתורה במהותה אינה אמורה להישאר בד' אמות של הלכה ויש בה היבטים לאומיים, אלא שאם המציאות היא שיש רוב חילוני שאינו רוצה בתפיסה זו הרי שאין טעם (במובן דתי וגם דמוקרטי) לכפות צורת קיום שאינה מקובלת על רוב הציבור.

הבעיה העיקרית בספר נעוצה בהיעדר נקודת המבט הפילוסופית והפרשנית. חוסר היכולת לעשות סדר בין ההשקפות השונות של ליבוביץ' המוקדם ולהתמודד איתן באמצעות חקירת היסודות האנליטיים שעליהם הוא נשען עמד למחבר הספר לרועץ. וסרמן, שמעיד על עצמו בכנות כמי ש"התקשה מאז ומעולם לעקוב אחר טיעונים פילוסופיים" (עמ' 42), נופל באותה שוחה גם בהקשר לליבוביץ'. כך למשל, דווקא בהיבטים אחרים, העוסקים בשאלת התרבות המודרנית והשפעתה על היחיד, ניתן למצוא חידוש משמעותי במכתבים שחשף וסרמן, אלא שוסרמן עצמו לא עמד על חידוש זה. וסרמן מצטט מתוך מאמר של ליבוביץ' הנקרא "ציונות נאמנה-לתורה": "הבעייתיות הנוגעת לקרע שבין התורה והתרבות היהודית לבין תרבות הסביבה… אינה, לאמיתו של דבר, אלא הונאה עצמית: בבחינה קפדנית נגלה כי מדובר בקרע בין התורה לבין תרבותנו העצמית" (עמ' 27). כלומר, התודעה המלווה את האדם המודרני מצריכה שינוי ובחינה מחודשת של תפיסתו הדתית. ליבוביץ' הצעיר סבור אפוא שהמודרנה עצמה מייצרת קרע תרבותי אצל היחיד. אלא שתפיסה זו הוכחשה על ידי ליבוביץ' עצמו מאוחר יותר כאשר התבטא: "לפי תפיסתי לא קיימת התנגשות בין הגות יהודית ומודרנה". כיצד ניתן להסביר את השינוי שחל בעמדותיו ביחס לזהותו של האדם הדתי בעידן המודרני? את השאלה המעניינת הזו וסרמן אינו מעלה לדיון.

הספר גם לא חף מבעיות מתודולוגיות. אחת המשמעותיות שבהן היא שהספר אינו מציג לקורא את עמדותיו של ליבוביץ' "המאוחר". קורא שאינו מתמצא בכתביו של "ליבוביץ' המאוחר" אינו יכול להשוות את הטענה שוסרמן מציג ולעמת אותה עם כתבים מן התקופה המאוחרת יותר והוא מחויב בלית ברירה לקבל את טענתו של וסרמן כ"תורה מסיני" (למרות שליבוביץ' עצמו לא היה סבור שנתינת התורה בהר סיני גוזרת משמעות אמונית כמובן). וסרמן יכול היה להסתפק אפילו בהפניות למאמרים ולספרים מאוחרים יותר של ליבוביץ', וחבל שלא נהג כך.

אחד הנושאים המעניינים שנידונו בספר הוא שאלת יחסי ד"ר ליבוביץ הצעיר עם אשתו גרטה, שבהמשך דרכה זכתה גם היא בתואר דוקטור. גרטה, כך נראה, היא הראשונה מבין בני הזוג שדבק בה חיידק הוויכוחים והדיונים בתנועת 'המזרחי', והיא זו שהדביקה את שייע (כך כינה ליבוביץ' את עצמו בלא מעט מאיגרותיו) בחיידק ההתפלמסות. וסרמן טוען בחצי פה שליבוביץ' שינה את עמדתו לאחר מכן בשל עמדותיה של גרטה, שדומות לדעתו לעמדות ליבוביץ' המאוחר. וסרמן מבסס את הטענה הזו באמצעות שלושה מאמרים שגרטה כתבה ושאותם הביא בספרו. נראה שגם בנושא השפעתה של גרטה הפריז וסרמן יתר על המידה בחשיבות הדרמטית שהעניק לאנקדוטות. אין זה מופרך אמנם לטעון שגרטה השפיעה על עמדותיו של ליבוביץ', תרחיש סביר כשמדובר בבני זוג, אך משלושה מאמרים קטנים קשה לבסס טענה דרמטית כזו שתעיד על שינוי עמדות אצל ליבוביץ'. 

בין השיטים של הספר ניתן להרכיב מעין קלסתר לדמותו של ליבוביץ' כבר בצעירותו. איש דעתן, שלמרות רצונו להשפיע או אולי בגללו התקשה להתפשר על עמדותיו, ובשל כך קנה לו אויבים ואוהבים. כך למשל כתב על ראשי "הברית העולמית של תנועת המזרחי": "הסתדרות המזרחי העולמית נשלטת בידי קבוצת מנהיגים שבדרכים דיקטטוריות השתלטו על המרכז העולמי ועל המרכזים הארציים החשובים, וכך פטרו עצמם ממחויבותם להמוני החברים מן השורה" (עמ' 182). מאידך גיסא, הוא זכה גם לאהבה גדולה מצד רבים, דוגמת ד"ר קורט קחנוביץ, עורכו של אחד מן השבועונים היהודיים בקלן שכתב במכתב הפרֵדה לליבוביץ' העוזב (לארץ ישראל) את השורות הבאות: "אין לשכוח את האופן הנחרץ… אופן שבלט במיוחד כאשר הדברים נגעו באוסטיודן ובנאמני התורה והצריכו התערבות למענם". בסיכומו של וסרמן לדמותו של 'שייע', הוא אומר בחכמה כי "ייתכן שחסרו לליבוביץ' כמה מן התכונות של פוליטיקאי, השבח לאל".

כאמור בראשית הדברים, לספר זה ממד פוליטי בולט. וסרמן המשתייך לאסכולה "המודרנית" בחקר הלאומיות (הרואה בלאומיות תופעה מודרנית) לא מסתיר את הערצתו לעמדתו הפוליטית-מוסרית של ליבוביץ' המכירה בזכויותיהם הפוליטיות של תושבי הארץ הערבים להכרה לאומית. עמדתו הפרטית בנושא זה ניכרת בסופו של המבוא לספר, כאשר הוא מסכם: "וכי יש תביעה מוסרית פשוטה ומובנת מאליה יותר מזו?" (עמ' 43). האמת היא שאפילו מן המאמרים והמכתבים שוסרמן עצמו קיבץ בעמל רב בספר ניתן להוכיח שלמרות שליבוביץ' הצעיר לא היה קוהרנטי כפי שיהיה לאחר מכן (ככלות הכול היה אז בסוף שנות העשרים לחייו!), כבר אז ניכרות עמדותיו היוניות המובהקות ועמדותיו הייחודיות בתחומים אחרים. כך למשל, ביחס לסכסוך היהודי-ערבי כותב ליבוביץ': "מותר לנו לשלול דרישות ערביות אלו (מדינת לאום וכו'), אם ורק אם אנו עצמנו איננו מעלים דרישות זהות עבור עצמנו" (עמ' 29). וסרמן אמנם מתייחס למכתב זה וטוען שמאחר שמדובר במכתב אחד בלבד שבו יש התייחסות מקיפה לנושא הערבי הרי שצריך להתייחס אליו ("לצערנו הרב, ולצערם הרב, מן הסתם, של רבים ממעריצי ליבוביץ", עמ' 30) כנושא שלא בער בעצמותיו של ליבוביץ' הצעיר. אלא שכפי שוסרמן התעלם מהכרונולוגיה בנושא המדינה היהודית, כך הוא מתעלם מן העובדה שהסכסוך היהודי-ערבי היה בחיתוליו בשנים אלה.

נדמה שבחקר הלאומיות בשנים האחרונות אפשר לנסח כלל: אמור לי מהו תחום המחקר העיקרי שלך ואומר לך מהי השקפתך הפוליטית. אין זה פלא שוסרמן, שתחום המחקר העיקרי שלו הוא הלאומיות הגרמנית במאות התשע-עשרה והעשרים, בוחר בליבוביץ' כמושא כתיבה. חוקרים המתמקדים בכתיבה על תנועות לאומניות (להבדיל מלאומיות) מחזיקים בדרך כלל בעמדות קצה של השמאל ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי. בכך ממשיך וסרמן למשל את דרכה של אמירה גלבלום, חוקרת פשיזם ידועה החברה בתנועת חד"ש.

וסרמן, שחשש מפני הבאת דעות סותרות של ליבוביץ' כפי שהוכר בציבור הישראלי, יכול להירגע – הדעות אינן כה סותרות וליבוביץ' ככל הנראה לא עבר מהפך השקפתי דרמטי. אך אגב כך יכולים הקוראים להיוודע לפעילות התנועתית הנמרצת ולסוגיות הדתיות, החברתיות והתרבותיות שהעסיקו את בני הזוג ליבוביץ' ואת חבריהם הצעירים בגרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באדר ב' תשע"א, 1.4.2011