על הנהגה, אותנטיות ורמייה עצמית / אביחי צור

 

'מפורסם של שקר' לפי ר' נחמן הוא מי שעצמיותו תלויה באהדת שומעיו, מי שמנכס את מגוון האמיתות לעצמו ומציג אותן מתוך עמדתו שלו בלבד לשם מניעת ביקורת וריב. רק דבקות אותנטית באמת האחת היא שמזכה את האדם בחידוש אמיתי    

  

איור: ישי פרידמן

"מפורסם של שקר" הוא דמות חשובה בכתבי ר' נחמן (= ר"נ), שאחד ההסברים לה מתארהּ כמי שאינה מחדשת אלא ממחזרת את שהיה לפניה. דמותו הריאלית של אותו 'מפורסם', שמולה עמד ר"נ, חדלה מלהתקיים עם השתנות אורח החיים, ואולי גם בשל ביקורתו שחדרה לתודעה. ואולם, למרות שלבושיו השתנו מהותו נותרה (ולעתים נמצא 'מפורסם' שבעצמו משמיע את הביקורת על 'המפורסמים'). ברצוני לתאר את 'המפורסם' כפי שאולי היה ר"נ מתארו לו היה חי היום, קרי: אינטרפרטציה מתחדשת, בכלים שונים משפתו של ר"נ, המלמדת על מציאותו העכשווית של 'המפורסם' – לא רק בחברה, כי אם בנפש של כל אחד ואחת – על הפחדים, העוצמה, הכנות והשקרים שבה.

עזות פנים ודמגוגיה

הרב שג"ר מתאר את 'המפורסם' כמי שמשקף את מה שמונהגיו רוצים לשמוע כדי לזכות באהדתם, בניגוד לאותנטיות ולחידושי התורה של המנהיג האמיתי:

מפורסם של שקר אמנם נודע כצדיק, אך […] הוא איננו יוצר אותנטי החי את חירותו. דעתו היא חיקוי […] לדעה הלגיטימית בציבור הסובב אותו. העזות שבו היא שהוא איננו באמת כן עם עצמו, אלא מחקה את חברתו משום שהוא רוצה פרסום וכוח. תאוות השלטון מפוגגת את ההשראה […] המנהיג שוכח את עצמיותו והופך […] תלוי במונהגים…

בשונה ממנו, צדיק אמיתי נתון בהשראה […] מגלה תורה חדשה שאיננה תלויה בסובבים אותו, אלא בכנותו… האמונה מחייבת עזות, רדיקליות דקדושה, שרק באמצעותה ניתן להשתחרר מדפוסי אמונה חברתיים שהינם אמונות כוזבות. המפורסמים יכולים להיות יראי שמים, אבל הדיבורים שלהם חסרי אמת […] לכאורה הם משפיעים לטובה על המציאות, אבל טמון בהם זיוף. הם הרי לא באמת מאמינים במה שהם עושים […] הם מדברים בצורה אקסטטית […] עושים כי כולם עושים […] באים בשם הקדושה, אבל הדתיות שלהם היא רק עטיפה (תורת רבנו, העתיד לצאת בקרוב).

זהו תרגום 'המפורסם' למושגי ימינו: 'עזות הפנים' (ליקוטי מוהר"ן תניינא א) הינה דמגוגיה, דיבור מן השפה ולחוץ המבקש להשיג כוח. אלא שמאז ומתמיד ביקרו הוגים ומנהיגים זה את זה על שאינם אותנטיים, מחדשים או יראי-שמים, שאינם "באמת"; ומהו חידושו של ר"נ?

זאת ועוד, הדמויות שמבקר ר"נ אינן ידועות לשמצה כמחליקות דברים לפיתוי, לכפירה או להשכלה, ואף לא התבררו בדורות שאחר כך כשקריות ומוליכות שולל. ר"נ מבקר את גדולי החסידות שבזמנו, וביניהם דודו, ר' ברוך ממז'יבוז', שישב על כס ההנהגה של סבו, הבעש"ט. לא זו בלבד שר"נ גדל בחצר זו, אלא שלומד חסידות יכול למצוא הגות משמעותית גם במסורות שנשמרו מר' ברוך. אף אם אין הוא חדשן כר"נ, אין בכך לפגום בתורתו עד שייקרא 'שקרן'.

שאלת המודעות

אחד המפתחות להבנת המושג נעוץ בשאלת המוּדעות. לכאורה ניתן לתאר את 'המפורסם' כמי שמודע לעצמו. הוא יודע כיצד מחדשים תורה ברוח דינמית וחופשית, אולם הוא מזהה בדינמיות סכנה הנשקפת לכוח ולשררה שהוא מבקש, הדורשים קיבעון ממושמע מצד הנשלטים. לכן הוא יַפנה את כל כוחו לניטרול הרוחות המחדשות בעולם.

דמות כזו מתוארת אצל איין ראנד בספרה 'כמעיין המתגבר': אלסוורת טוהי המבקש כוח בונה לעצמו לאטו שם כפילנתרופ חסר אגו, המבקש לתקן את העולם באמצעות חינוך ציבור הקוראים של טור ביקורת האדריכלות שלו בעיתון שמרני, על סף הצהובון. הוא מטיף לקוראיו בשפה פסידו-מרקסיסטית להיות בעלי חסד הטורחים רק למען הזולת, כשהוא עצמו מהווה כביכול הדוגמה האולטימטיבית לכך. אולם, הטפתו האלטרואיסטית אינה מהפכנות מרקסיסטית אלא קונפורמיות, שבה לאדם אין עצמיות כי אם רק השתקפות של עצמו במראת האחר: כל אחד תלוי בשאלה מה יאמר עליו האחר (בעיקר מה יאמר טוהי) – החל מיצירותיו שתמיד לא יחדשו ולא יסתכנו בעצמיות יוצרת ומתבלטת ועד שיחות הסלון.

טוהי, המתואר כחסר תאוות ממון ומיניות, מושך בחוטי החברה הגבוהה על ידי ניכוס עמדות המפתח של עולם הרוח והאמנות. על ידי התגברות על התאוות האנושיות הירודות בעיניו, הוא משיג את תאוותו העיקרית, וכדבריו: "כדי להיות עשיר במלוא מובן המילה, על האדם ללקט נפשות" (עמ' 310). מובן שאין זה ליקוט הנשמות של הצדיק מן החלל הפנוי (ליקוטי מוהר"ן סד), שמטרתו לגאלן מהספקות המנטרלים אותן ולהוציאן לחופשי, כי אם ללקטן תחת חסותו השתלטנית. חבר המעריצים שרכש לעצמו, המצויים תמיד בעמדות הכוח ויעשו כבקשותיו, משרתים בסופו של דבר את תאוות הכוח שלו עצמו.

כאן עולה ההבדל בין טוהי ל'מפורסם'. מודעותו של טוהי וחוסר תאוותיו, עד כדי אי אנושיות, אינם קיימים אצל 'המפורסם'. קשה לומר שר"נ התעסק במחלוקת על דמגוגים מובהקים, ששקרם ודאי יתברר בעתיד גם בלעדיו. הדמויות שבהן עסק, כאמור, אינן מצטיירות כנרשעות. בניגוד לטוהי, 'המפורסם' הינו אנושי וחסר מודעות למעשיו: הוא בעל כישרון לזהות את החידוש ואף לחשוש ממנו, אך ללא מודעות ליסוד העיקרי בו – יצירתיות דינמית פנימית – ואף לא לפחדיו שלו, שדינמיות זו מאיימת עליהם.

כוחו של טוהי אינו ממשי אך מודעותו להתנהלות החברתית והיכולת לנצלה מעמידות אותו בכל זאת מעל לחברה ומקנות לו כוח מעשי מסוים. בניגוד אליו, חסר 'המפורסם' את המודעות גם להתנהלות זו: הרב שג"ר תיאר את 'המפורסם' כבעל יראת שמים, אלא שזו מהווה שיקוף של מונהגיו. 'המפורסם', כמו חסידיו, הינו עוד בן אנוש בסדרת שיקופים אינסופית של חברה שבה אין לאדם עצמיות, אלא זו המשתקפת בזולת; הוא מפיק את כוחו כ'מפורסם' כחלק מאותה התנהלות עצמה. אף שהוא אוחז בכוח רב על ידי משיכה בחוטים, חינוך לתורה קונפורמית וליראת שמים מפוחדת, מקובעת ודוגמטית, מתברר שכוחו אינו אלא דמיון. כוח ממשי אין לו שהרי אין הוא תלוי בעצמיותו, אלא בחסידיו הנותנים לו כוח; וכיוון שאף לזה עצמו אין הוא מודע – לכאורה גם כוח מעשי אין לו.

חוסר המודעות מסיר את הרשעות ומשיב את האנושיות, אך נוטל את העוקץ: אם 'המפורסם' איננו דמגוג אלא כן, או למצער לא מודע, מהי ביקורתו של ר"נ על 'מפורסם של שקר'? הרי כשם ששקריותו של ה'מפורסם' תתברר בעתיד, כך גם ניוונו – בחוסר המעוף ועמוד השדרה שבשיקוף סביבתו – בוודאי יתגלה, ומה אפוא חידש ר"נ בזעקתו?

השקר העצמי

נראה שלפנינו דמות טיפולוגית (ולפיכך שייכת לכל נפש) הנושאת הפכים: מחד היא מודעת לכוחה, ליכולת היצירה והחידוש האנושיים, לגדולת ה' ולצורך לירא ממנו וללמוד ולחדש את תורתו. במובן זה, 'המפורסם' אכן מפורסם בשורשו, בעל סגולת הצדיקות וההנהגה הצריכות לפרסום (ור"נ דיבר בשבחה ובהכרחיותה; ליקוטי מוהרן תניינא סז). אך מאידך זהו שקר במלוא המובן: לא שקר נבזה רק כלפי השומעים – אלא שקר ממשי, "אמיתי", הכולל את 'המפורסם' עצמו.

והתלבשות [עשו בלבושי אדם הראשון] לא היה להתעות למראה עין בשר לבד, רק [=אלא] גם להמבין בפנימיות לבבו היה מעלים גם בלב. כי יש התגלות הלב ומעמקים, וכמו שנאמר (משלי יח, ב): "אין חפץ לכסיל בתבונה" – דהיינו הבינה שבמעמקי הלב, "כי אם בהתגלות לבו" – שרוצה להתעות את עצמו גם כן לחשוב כי לבבו טוב ורק היצר מסיתו לכל חטאיו […] כי עתיד עשו להתעטף בטליתו ובא ויושב אצל יעקב, שחושב שיכול להתעות גם את ה' יתברך הצופה ללבב (ר' צדוק הכהן מלובלין, דברי סופרים, לח).

ר' צדוק (=ר"צ) מתאר את עשו כדמות טראגית של צדיק מעוטף טלית (לבושי אדם-הראשון) המבקש באמת לעשות את הטוב, לא רק במעשים החיצוניים אלא גם בכוונה הפנימית, בלב. אולם אמת זו היא רק בהתגלות הלב, שכן הוא חושש מפנימיותו ומתנגד אליה. דווקא הכנות והאמת, השייכות ללב, מצויות בחיצוניות – בהתגלות הלב ולא בפנימיותו – ובכך הופכות לשקר לעצמו ולזולתו.

'המפורסם' בטוח שמעשיו טובים, ואכן כל כוונתו לטובה, ואין לנו אלא להאמין לו. הוא באמת ירא שמים ומבקש לעבוד את ה'. הוא אף יכול להשתכלל ולומר בשם ר"נ עצמו שאסור להזדקן, להתקבע ולמנוע מגוון בעבודת ה', ועל כן הוא יפתֵח את המגוון הזה. אולם עדיין מדובר באותו 'מפורסם' המונָע מפחדים שונים (כמעיין המתגבר, עמ' 237), מכך שיש דבר שהוא אינו מכיר, שאיננו שייך לו או הוא אליו. על כן, ריבוי הגוונים שיעודד 'המפורסם' יהיה על מנת לתייג ולנכס קונפורמיות רב ערכית. כל חידוש רוחני ומגוון תרבותי חייבים להיכנס תחת מגירה והגדרה, מרכילות של בית כנסת המתייגת כל פנומן בקריצת עין מבטלת, ועד דיון ענייני ועמוק בהם. 'המפורסם' ידו בכול ויד כול בו: הוא מכיר את כל התופעות, חבר (מקרוב, לא רק קולגה) של כל ההוגים החדשים והישנים, הוא היה שם, חווה את זה וכתב על זה; ותמיד עמוק ומיוסר, מורכב ומיוחד. וזה תמיד באמת: הוא באמת מפורסם, כישרוני ובעל חושים לזהות חידוש; באמת מתכוון לזה וחושב שהוא שם; באמת מציג תמונה מורכבת ומגיע למקורות מידע שרובנו לא חולמים עליהם; באמת מיוחד, כי הוא כותב ויוצר בדברים שטרם נגעו בהם במקומותיו; תמיד מבוסס על טראומה עובדתית שקרתה לו, שהופכת לאליבי לכנותו (קשה להתווכח עם מסכנוּת אמפירית של קרבן, ההופכת כך להוכחה אפריורית לכנות דבריו, בלא תלות בתוכנם). אבל מרוב שהכול אמת, כל כך אמת, ובכל נושא, תופעה ואדם – הרי שהכול שקר. שקר אמיתי. באמת (ליקוטי מוהר"ן, סו).

אם 'המפורסם' המודרני (טוהי) השמיע אידיאולוגיות קונפורמיסטיות, בורגניות וחד ערכיות של תודעה כוזבת – להשגת שליטה או עצמיות מזויפת על ידי תשואות הקהל – הרי ש'המפורסם' הפוסטמודרני מכיל כבר את הצורך בחידוש, את ההשפעה מהמגוון. אם טוהי הטיף על גבי העיתון, הרי שכיום העיתון ישמש להנהגת המגוון עצמו; במקום טור מסרס – טור מנכס; בהשתדלות להיות זה שחשף את החידוש לפני העולם, אפילו בפלגיאט ממש, שאותו יחשוב (בכנות) כניסיון להפצת החידוש. הכנסת החידוש הרוחני למדיום העיתונאי כופה אותו לשטחיות מובנית; להתלהטות רעיונית הנעה מקצה לקצה ומעניין לעניין, מאקטואלי לנצחי ובחזרה, המפירה את האינטימיות שבה נקנים התורה וחידושה. כל חידוש מוכנס לקטגוריות ישנות, שאינן מתאימות לו ו(אולי) מאפשרות "לשלוט" בו, כמו בכל השאר, על ידי כותרות ומילים מודגשות ומפתות, מחוץ להקשר ולעיון המעמיק.

העזות דקדושה הרדיקלית והחידוש המתמיד שאליהם חתר ר"נ אינם בתוכֶן, אפילו מגוון וחדיש, שמתיישן ומתקבע עם חידושו; ר"נ מכוון אל המדיום המתחדש תמיד, וזה אינו נקנה אלא במסירות נפש אל מול ביקורת החברה המהוגנת, הקופאת על שמריה ומבקרת כל תופעה חדשה. זהו "קידוש השם": מסירות-הנפש של הצדיק בפרסום (שכיוון שהוא בטל לה' ולא מבקש שם לעצמו, הריהו מתעצם על ידי שם ה'; ליקו"מ רס), הגורר ביקורות וביזיונות הנטפלים עליו – פרסום הפוך לגמרי מ'המפורסם'.

יראת השמים והבינה שבלב

כאן מצויה יראת השמים, הבינה, שמקומה בלב (לקו"מ תניינא א). הצדיק אינו מפחד מדעת הקהל: זו שייכת להתגלות הלב. הוא, לעומת זאת, מבין בעומק לִבו, הוא ירא את א-לוהיו ומוסר נפשו/שמו, כלומר מתבטל, ובזה עצמו זוכה בעצמותו המחדשת תורה. ההתמסרות ניכרת בצמצום, בברית, בהתרכזות בדבר אחד, בוויתור על השלטון והכוח מבלי לחשוש לאבד את העצמיות. ה"ביטול" החסידי, שמוחק את ה'יש' הגאוותן העומד בפני עצמו ואומר 'אנא אמלוך', אינו מבטל את עצמיותו של המתבטל כי אם מעניקהּ לו מחדש. דווקא מתוך הכרת גבולותיו ומקומו יכול האדם לגעת בכל תחום אחר עד אינסוף, בעוד שללא גבול הכול מתמסמס.

כמו הביטול לאינסופיות הא-לוהית שאינה אגו דורסני, כך הביטול לצדיק האמת נותן לאדם אפשרות למצוא את שורש נשמתו ובכך את שפתו שלו, ואף שהוא דובר בשפת רבו הוא מחדשהּ לדבר אחר. הצדיק הבטל לא-לוהיו בטל גם למונהגיו, שהרי "אין מלך בלא עם": כפייה עצמית על המונהגים אינה מבטאת כוח כי אם תלות מהופכת. 'מפורסם' המבקש עוצמה וכביכול חופש שבוי אף הוא בדיאלקטיקה האינסופית של האדון והעבד. ביטול הצדיק לעם, כמו לקב"ה, אינו חוסר העצמיות של 'המפורסם', המשקף את הקונפורמיזם המפוחד של "קול העם" הנפול, אלא ביטוי לחופש הדדי בין מנהיג למונהגיו.

ר"צ מלמד (דובר צדק, נר המצוות, פרו ורבו) שיראת השמים (הבינה) שבלב – לעומת המחשבה במוח והמעשה שבידיים ובפה, הנתונים בידי שמים – היא התחום היחיד שמצוי בשליטת האדם. הבחירה אכן נתונה לאדם וזו מתממשת דווקא בהכרתה בקב"ה ובאינסופיותו הכוללת כול, אפילו את הבחירה עצמה. היראה אינה חרדה אובססיבית, שהרי זו נובעת מאחיזה מבוהלת באגו. זוהי אימה מפני האינסופיות הכוללת בקרבה גם את נשמת האדם, שמתגלה אף היא באינסופיותה, ומכאן היכולת לחדש בתורה. יראת השמים היא הפתח לכך שהכנות תצא מפנימיות ומבינת הלב.

ואולם 'המפורסם', עם כל כישרונותיו וייחוסו, חושש מחידוש (נושא, תופעה, אדם) ולא מסוגל להתמסר אף לאחד מהחידושים שהוא מפיץ לכול בהסברים נרחבים ובכותרות זועקות. היותו בכול משאירה אותו מחוץ לכול. כנותו נותרת בחיצוניות הלב. דווקא האמת שבו דוחקתו להשמיע דבריו באזני כול ובזה חוסמת את החידוש מלהישמע.

סירוב לחידוש

'המפורסם' מסרב להכיר בעמדת הכוח המעשית שתפס, המוגבלת לעניין אחד מטבעה, ובבעלי הפלוגתא שיהיו לו מיניה וביה. מי שלוקח כבוד מלכות כולם שואלים עליו (ליקו"מ ו). הוא אינו רוצה בעמדה אחת אלא מבקש לאחוז בשלל הדעות, כך שכולם יהיו חבריו (באמת), ודווקא משום כך בעלי הפלוגתא – בעיקר חידושים המבקרים את קיבעונו בעצם קיומם – נתפסים בעיניו כמחרחרי ריב. בכך מלבה הוא עצמו את האיבה אך מאשים בה את החידוש. 'המפורסם', המפחד מייחודיות, מבקש להישאר נקי בכל מחיר, ושהכול ימשיכו לאהבו למרות שכל פרסום ומלוכה גוררים בעקבותיהם לכלוך, אפילו קלוש.

משום כך יבקש ה'מפורסם' (בכנות המשקרת לעצמה) לקחת חלק בחידוש, כתלמיד 'מבפנים', ביכולותיו לשווק את החידוש לקהל הרחב, ויסבור שהנה קלט אותו בתמללו אותו לאחרים. למעשה זוהי עמדה חיצונית ומנכסת, הבאה אך לתייג ולהמשיך הלאה. חידוש הנמנע מתלמיד שאינו הגון (ליקו"מ ס) יסרב ל'מפורסם' אינסטינקטיבית, ישתוק ויימנע מהמניירות שלו.

החידוש מטבעו מזמין להיכנס פנימה – הזמנה שמשמעה ביטול וענווה, ויתור על הפרסום/האגו המקובע, שאינם דריסה עצמית אלא גילוי וזכייה בעצמיות אינסופית מתחדשת ודינמית. אך כשם שהחידוש עצמו תלוי בביטול כך הדרישה לביטול כלפיו אינה מתנשאת וכפויה אלא ענווה וטבעית. אולם, כישרונו של 'המפורסם' לחוש בחידוש הוא גם המעורר בו פחד מפניו ומפני מסירת נפשו לשם שמים. 'המפורסם' אוחז בשמו/כוחו בעקשנות, ואיננו יכול להתקרב לחידוש, הדורש ממנו התמסרות. ממילא אין הוא יכול למפות ולנכס את החידוש המאיים עליו בעצם חידושו, שכעת מתגלה כבלתי ניתן לניכוס במהותו ולפיכך מאיים שבעתיים. התסכול רב: לפי תפיסותיו ה"מתקדמות", אין 'המפורסם' יכול לדחות את החידוש, כדרך ה'מפורסמים' לפניו; אך גם מלנכסו הוא מנוּע.

דווקא בהזמנתו "פנימה" יחוש 'המפורסם' שהחידוש – ולא אי יכולתו שלו להתמסר – הוא המונע את כניסתו (וניכוסו) בכוחו ובגאוותנותו. למעשה, בעצם האשמתו זו – 'המפורסם' הוא המוציא את עצמו, וגורם לחידוש לשתוק ולהימנע מחידושו. בלשונו של ר"צ: הכסיל חפץ בלב – אך רק בהתגלותו, ביראת השמים החיצונית; אין הוא חפץ שהבינה – יראת השמים, החידוש, הבחירה והאותנטיות – באמת תחדור ללִבו, מחשש לביטול האגו שלו.

כיצד מתפרסמים?

הביקורת אינה על דמגוגיה ריקה, אלא על שקר עצמי ודמגוגיה מלאה במסורת וכישרון. אולי זהו הפשט בכך שבניהם של תלמידי חכמים אינם מצויים להיות תלמידי חכמים (נדרים פא ע"א); והרי אנו רואים גם ההיפך? אלא שר"נ מזהה בר' ברוך תלמיד חכם שאמנם ירש מסבו, הבעש"ט, את הכישרונות, אך כיוון שאלו באו לו כמובן מאליו אין בכך חידוש מתמיד אלא קפיאה על שמרים. לא בכדי התלבט ר"נ גם לגבי עצמו (ואנו לגבי עצמנו) האם הוא אכן מחדש, או שמא גם הוא נין תלמיד חכם, ברוך כישרונות אך חסר חידוש? האם הוא מחדש עד כדי קטיעת המסורת (חיי מוהר"ן, צא) או שזו עצמה המסורת ("אני הולך בדרך חדש […] אף על פי שהוא דרך ישן מאוד אף על פי כן הוא חדש לגמרי"; שם, שצב)? האם הפרסום הוא ביטוי להתיישנות, או שגם לחידוש יש צורך בקונפורמיות כלשהי ובפרסום להפצת אמונת האמת?

אין הכוונה שלא ניתן לפרסם ולהתפרסם, להיפגש עם מגוון ולהגות בו על גבי מדיה רחבה, או שכל המתפרסם דינו לשטחיות. להיפך, הפרסום חשוב היה לר"נ, שכן כדי ליצור תיקון ממשי יש להביא את האמת דווקא לרבים ולעולמות התחתונים. הפרסום האמיתי, העושה שם על ידי שם ה' ולא כנגדו (ליקו"מ תניינא סז), מודע לעצמו וללכלוך הכרוך בו, ומקבל את עצמו על חסרונותיו המצויים במהותו הקיומית של האדם כאדם. אחיזה בכל אמת שישנה הופכת אותה לאמיתות הרבה ובכך לשקר, שהרי האמת היא אחת (ליקו"מ סו). אולם האותנטיות, האמת האחת, מתגלה בקבלה עצמית, גם של שקריה, גם אם לא כולם יאהבו את ייחודיותה ושקריותה הבאות כאחד. בהתמסרות לאחת מהתופעות הרוחניות וליכולת לחדש בה באופן פנימי ומהותי, יכול האדם לצאת חוץ לתחומיו ולפרסם; להיפגש עם כל שאר החידושים (ואף לחלוק עליהם בכבוד) ללא ערבוב הדעת, טוב ורע, וללא רעש וצלצולים. הכרת המקום וגבולותיו הופכת אותו עצמו לנחלה בלי מצרים, ומאפשרת מגע עם האינסוף על ידי סוד הצמצום (ליקו"מ סד), הדורש מאמר לעצמו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באדר ב' תשע"א, 1.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 במרץ 2011, ב-גיליון תזריע תשע"א - 712 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. ברצוני להוסיף כמה מילים:
    ר"נ מתאר (ליקו"מ רס) את הפרסום כשווה לשם האדם, שהינו נפשו ועיקר הווייתו, ובו ניכרת מסירות הנפש. שכן החידוש, בודאי לעומת 'המפורסם', חסר כל כוח מעשי ומקום במציאות החומרית, למרות שיש בו כוח מהותי; אך 'המפורסם' המזהה כוח מהותי ידמיין שהנה דווקא שם מצוי הכוח המעשי, שהרי אין הוא ברשותו.
    לכן, המפורסם המודרני נוקט בהתעלמות בכדי למנוע מהחידוש להתקיים, וכשזו לא מתאפשרת, הוא משתלח בחידוש ומגדירו כאגואיזם נרשע. הוא משעבד (ליקו"מ כב) את ציבור השומעים לדבריו: מי שיבקרם יתפס כמתנגד לטוב שבהם, ומאידך רק דבריו יוכלו לגאול את המאזין מתחושת האשמה. אך באופן זה מתברר שגם המפורסם משועבד לשומעיו ולדעת הקהל.
    בגירסה הפוסטמודרנית הוא ינסה כאמור לנכס. ואמנם כשיסרב החידוש למפורסם, יאשימו המפורסם במניעות: כביכול קשייו של החידוש נובעים מסירובו לעזרה ופרסום, וזאת בניגוד לעמדה הפלורליסטית והמקבלת שאליה מטיף ה'מפורסם'.
    מסתבר ש"התגלות הלב", אינה מספיק טובה כפי שביטוי זה נשמע לכתחילה.

    • לאחרונה עיינתי שוב בדברי הרב שג"ר על התשובה בתורת ר' צדוק ועל סוד ההתחפשות, והנה מצאתי שדבריי על האונאה העצמית של עשו מצויים כבר בדבריו, ולמעשה משם שאבתי את רעיונותיי, אף שלא זכרתי זאת.
      ראו: שובי נפשי עמ' 150; פור הוא הגורל עמ' 44-45; על כפות המנעול עמ' 28

  2. האמנם מעביר כותב המאמר ביקורת על עורכו הספרותי של המוסף בו התפרסם מאמרו?

  3. תודה רבה, אמיתי מאד ומאיר, יש במאמר דברים שממש יכולים לגעת באושיות הקיום.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: