מגאולה נסתרת לישועה גלויה / ישעיה שטיינברגר

 

שני מיני הישועות – זו הגלויה וזו הסמויה, זו המוחלטת וזו החסרה – מנהלים יחסים של תיקון והמשכיות זה עם זה, ומשלימים יחד את גאולת ישראל. בין פורים לפסח  

בימים אלו אנו כבר שרויים עמוק בהמולת ערב הפסח. פורים כבר נשכח כלא היה. אך ראוי לשים לב שהעיסוק בפסח התחיל כבר בעצם יום הפורים: "שואלין ודורשין בהלכות הפסח ל' יום קודם הפסח" – בי"ד באדר. אין זו מזימה שיווקית של רשתות המזון הממהרות כבר ל"דבר הבא"; המעבר מפורים לפסח חושף תובנות עמוקות של הפנומנולוגיה היהודית בתחום הזמן.

הקשר בין פורים ופסח הוא קשר של ניגוד, אך גם של המשך וחיבור. פורים נגדע באחת, בחינת "ולא יעבור"; ואילו פסח מהווה את ההיפך הגמור. הוא מגיע עם פמליה של הכנות והקדמות רבות ומותיר אחריו לאורך השנה שובל של  54 (!) ממצוות התורה שהן זכר ליציאת מצרים.

מאידך גיסא, פסח נחשב להמשך של פורים למרות שהראשון מאוחר כרונולוגית לפחות באלף שנים. מפורים לפסח נמתח תרשים זרימה רב משמעות: "משנכנס אדר מרבין בשמחה: ימי נסים היו לישראל – פורים ופסח" (בבלי תענית כט ע"א ורש"י שם). לא זו אף זו; הפסח מעוגן בפורים מפני שהוא מתקן אותו: הפסח מבשר ישועה ואף נחמה שלמה לעומת פורים אפוף המסתורין, שהגאולה שבכנפיו היא מוגבלת ומאכזבת משהו. להלן נפרט את משמעות שתי הפנים של הופעת הפסח אחר הפורים.

עיגון לנס

החיבור כיצד?

פורים הוא בעצם החג הראשון שתיקנו חכמים. היה כאן חידוש פורץ גדר עד שאסתר נאלצה לבקש מחכמים שתיכתב מגילתה לדורות. המתקנים (הסמכותיים שבבתי הדין הקדומים, אנשי כנסת הגדולה; ראו מגילה ב ע"א) היו מודעים היטב לבעיית החידוש. הם דאגו למצוא אסמכתא ועיגנו את תקנת הפורים בפסח: "ומה מעבדות לחרות [פסח] אמרינן שירה, ממיתה לחיים [פורים] לא כל שכן" (שם, יד ע"א).

מעמדו המשני והמחודש של פורים, כמועד מדרבנן, דרש אישוש תודעתי וחיזוק בתלייתו בחג המרכזי הקרוב – בפסח. כך למשל קובעת ההלכה שבשנה מעוברת, כשנה זו, הפורים הוא  באדר שני, הסמוך לניסן, וזאת כדי לסמוך גאולה לגאולה (שם ו ע"ב).

ואכן, פורים "נוחת" באינטנסיביות אל המולת ערב פסח המאופיין בפעלתנות רבה: אפיית מצות, קדחת ניקיון וקניות ושלל הלכות והנהגות, שינון דיני הפסח הרבים (בכך פותח השולחן ערוך את הלכות פסח שלו), חובת בדיקת חמץ לעוזב את ביתו כבר אחר פורים, המנהג להימנע מאכילת מצה ועוד.

בהגות העוסקת באופיים של ניסים, למדנו שפורים ופסח מייצגים את שני קצות הקשת. פורים הוא המודל לניסים הנסתרים, להנהגת ה' בהיסטוריה דרך מאורעות טבעיים. ר' צדוק הכהן מלובלין (בספרו "רסיסי לילה") מדגיש בהקשר זה את דרשת חז"ל שסתם מלך במגילה הוא מלך מלכי המלכים, לאמור: כיוון שלב מלכים ושרים ביד ה', גם בהתנהלות הפוליטית-מדינית השגרתית של השליטים מתגלה הקב"ה המושך בחוטים.

בעל "חיי אדם" (ב"נשמת אדם", הלכות ברכת הגומל) התקשה לראות בפורים נס; הלא כך התנהלו חצרות מלכי קדם מאז ומעולם – שר קם וחברו נופל. לא נתקררה דעתו עד שזיהה את הנס בהצלה למרות "מסירת הטבעת"; בעובדה שישראל נושעו ממלתעות המן אחר שכבר הפכו לרכושו. פסח, לעומת זאת, הוא פרדיגמה לניסים גלויים, ומכאן דברי הנביא מיכה (ז, יא) על אודות הצבתו כתקדים לגילוי השכינה האולטימטיבי באחרית הימים: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

עדיין עבדים

כיצד מתקן פסח את הפורים?

פורים בעצם מציב למתבונן שורה של בעיות תיאולוגיות. איך תיתכן גאולה כאשר מובילי המהלך עצמם, שליחי ההשגחה העליונה, סופגים ברמה האישית נפילה תהומית? אסתר נותרה כלואה ב"כלוב הזהב", נשואה למלך נוכרי המאוס עליה גם כאדם. היא יולדת לו בן, דריווש, אך גם הוא, אף על פי שנחשב ליהודי על פי ההלכה ואף יוחס לו המשך בניין כורש, לא נודע זכרו והמשכו. אסתר הצדקת אכן מבכה את מר גורלה ומתארת את מצוקתה (לפי מדרש תהילים כב) כקשה מזו של שרה אמנו. האחרונה נשבתה בידי פרעה רק לשעה, ואף אז לא נטמאה, ואילו אסתר נשארת אצל אחשוורוש לעולם. אחריתה ואחרית זרעה מסמלות למעשה התבוללות כפויה ואובדן מכלל ישראל.

אפילו מרדכי, אחר שהוא עולה לגדולה, יורד ברוחניותו. המגילה מסיימת בכך שאינו אלא "רצוי לרוב אחיו", ולא לכולם. ללמדך שהיו מקצת מהסנהדרין פורשים ממנו לפי שנתקרב למלכות ובטל מתלמוד תורה (ראו פירש"י שם). יתר על כן, הרשע הגדול במגילה, אחשוורוש, כלל לא בא על עונשו.

גם עצם צורת הפורים אומרת דרשני. ההמלצה להשתכר "עד דלא ידע" סותרת לכאורה את כל הידוע לנו בהלכה על אודות אחריות ומשמעת עצמית. המהר"ל, המתמודד חזיתית עם קושי זה (ב"תפארת ישראל" פרק ה ובהקדמה ל"אור חדש"), מסיק שאכן יש כאן תופעה חד פעמית; בפורים אנו עובדים את ה' באופן הגשמי תוך הדחקת הדעת ואיבודה. בחסידות ניסחו זאת כך: אחת לשנה אנו עובדים את ה', בהפוך על הפוך, כמוז'יק הרוסי השיכור – כעשו!

נראה שפתרון בעיות אלו נעוץ בדברי חז"ל (מגילה יד ע"א): "אכתי עבדי אחשוורוש אנן". אין שירה והלל על גאולת פורים, בניגוד לזו של יציאת מצרים, כי היא הותירה אותנו בגלות גם אחר התרחשותה. הגלות, במובנה הרחב, מקפלת בתוכה גם את הטרגדיה האישית של המנהיגים, מרדכי ואסתר, ואף שופכת אור על האלמנט המתמיה של השכרות. התחפושת הנוכרית, הסתר הפנים, כרוכים גם בהתבוללות מסוימת בשטח. זו מתבטאת הן בגורלה של אסתר, הן בירידה הרוחנית של מרדכי, הן בחסינות אחשוורוש מעונש והן בחיקוי, כאמור, של עשו – עמלק. הוא מתהולל בשכרות ובאבדן הדעת, ואנו עובדים את ה' בכך.

בחינת רחל ובחינת לאה

וביתר עומק: פורים שייך לזרעה של רחל אמנו, לבני בנימין. הנס הטבעי, כמושג, אחר שגילוי שכינה כבר אינו מאפיין את קורותינו, מקורו ברחל אמנו. המדרש מכנה אותה "הקטנה, קטנה במתנותיה", רמז לבניה – יוסף, יהושע בן נון, שאול ומרדכי ואסתר. המשותף לכולם הוא התלבשות בכוחות של עולם הזה: חן, יופי, לבושים, כושר ארגון, יכולת תקשורת ועוד. כיוסף בשעתו, שהיה משנה למלך במלכות נוכרית  במצרים, כך מרדכי הוא משנה למלך אחשוורוש. שניהם מנצלים את מעמדם בעולם הגדול להציל את ישראל ולהיות להם למחיה, ושניהם משלמים מחיר אישי כבד; עוצמתם מוגבלת "לשעה".

אין הגבלה זו מצטמצמת לתחום הזמן גרידא. היא גם רומזת לארעיות ולמוגבלות – מתכתבת עם הזדקקות לכוחות נוכריים ואף טמאים. מכאן קיצור השנים של יוסף ויהושע, ארעיות מלכות שאול, מלכות אפרים וגלותם המוקדמת וגם הביוגרפיה של גיבורי המגילה; כל אלו אינם מסתיימים ב"הפי אנד". מצבים הללו הם בסימן ה"לשעה" של "הקטנה", של רחל אמנו.

פסח, לעומת זאת, הוא בסימן ה"גדולה" – בניה של לאה. משה ואהרן, נחשון בן עמינדב, חור, בצלאל ועוד הם המובילים בגאון, תוך שבירת כלי האויב, את גאולת מצרים. פסח מבטא את "שם הגדולה לאה", שהייתה לפי אותו מדרש "גדולה במתנותיה", במורשתה. הן מלכות והן כהונה היוצאות ממנה – כולן לעולם. עוצמות רוחניות אלו כובשות את השטח ללא הזדקקות לכוחות הזרים של העולם הזה. התנהלות בני לאה היא על טהרת הישראליות, בחינת עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.

גם הגאולה העתידה היא המשך של פסח – בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. מכאן כוסו של אליהו, ואף ההסבה ושאר הנהגות החירות שאנו מפגינים בכל דור ודור.

משיח בן יוסף סופו להיהרג (סוכה נב ע"א), אך לא לפני שהוא נקבע כ"יסוד" למשיח בן דוד, מבניה של לאה – הגואל האולטימטיבי.

יש אפוא רבדים שלמים המצדיקים את החמרמורת – גם זו הרוחנית – המשתלטת עלינו ביציאתנו מבית המשתה של הפורים. עדיין עבדי אחשוורוש אנו. רק בחג האביב, בהתחדשות השלמה של פסח, אנו בני חורין גמורים.

הישרדות גם לעתיד לבוא

עם זאת, המעמקים המסובכים של פורים תרמו להישרדותנו מכיוונים בלתי צפויים. זה כנראה סוד העניין שימי הפורים לא יתבטלו לעולם (רמב"ם, סוף הלכות מגילה). ימות המשיח יאפילו על אירועי יציאת מצרים כיון שהם שייכים לאותה קטגוריה. פורים, לעומתם, נסתר, טמיר ונעלם, יעניק לנו חיסונים בני קיימא אף לעתיד לבוא. התגלות אור השמש העתידית תהפוך את גילויי יציאת מצרים לבטלים, למשניים; אבל הכוחות הנסתרים והטבעיים שנחשפו במלחמה עם הרוע העמלקי ימשיכו להיות חלק מהווייתנו המהותית גם אז.

תופעת "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" משמעותה פיתוח לימוד התורה שבעל פה. מדובר באנרגיות של התערות מלמטה והן שלנו. החג שגילה את מעשי ה' בנסתר בהיסטוריה הוליד מחדש גם את כוח התורה הנסתר, הוא התורה שבעל פה. אלו ילוונו גם לעתיד לבוא, כאשר הגילויים מלמעלה – בחינת מתנות משמים – יחווירו כביכול, כאור הנר בעת זריחת השמש. התורה שבכתב, הנגלית, נאבדה מאיתנו בעת שתורגמה ליוונית, והברית על התורה התבססה על התורה שבעל פה בלבד (גיטין ס ע"ב). נמצא שאותה תורה נסתרת, בעל פה, שהתגלתה והתגבשה בפורים, היא בסיס הישרדותנו.

פורים ופסח ומה שביניהם כרוכים הם; הראשון עלה וצמח מתוכנו והשני ירד מהשמים. יש בזה מה שאין בחברו. הצד השווה שבהם ששניהם אמורים להביא את הגאולה השלמה. פורים, בחינת בני יוסף וזרע רחל, הוא ה"יסוד" לבניין עדי עד של פסח, בחינת בן דוד זרע לאה, שהיא ה"מלכות" הכובשת את כל ההוויה, מלכות מלך המשיח.

הרב ישעיה שטיינברגר הוא רב שכונות רמות ודניה ירושלים ור"מ בישיבת הכותל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באדר ב' תשע"א, 1.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 במרץ 2011, ב-גיליון תזריע תשע"א - 712, פורים ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. בס"ד ג' אדר ע"ג

    כדאי לציין שעיקרו של נס הפורים מתרחש בימי הפסח, בשלושת הימים שבין הגזירה לבין מפלת המן (י"ג-ט"ז ניסן), אז נוצר המהפך המבשיל ויוצא לפועל בשלימותו לאחר 11 חודשים – בניצחון על אויבי ישראל בכל העולם כולו.

    אולי יש לראות בימי הפורים רמז לגאולה העתידה. מכוחה של החירות בה זכינו ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני אנו פועלים לאורך ההיסטוריה לקראת הבאתו של העולם כולו לתיקונו.

    אם במצרים התגלתה יד ה' בחריגה מהטבע – הגאולה העתידה מראה את יד ה' בטבע עצמו.

    אם במצרים נפל המלך שאיים על ישראל, הוכה וטבע בים. במגילה – מבין המלך שדוקא עם ישראל הוא שמביא לו ברכה ותהילה. דוקא כשמרדכי היהודי מנהל את העניינים ביעילות, אז מתחילים מעשי תוקפו וגבורתו של המלך להיות ראויים לציון בספר דברי הימים.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    נ.ב. על הגאולה העתידה בדרך של שלום לפי משנתו של הרמב"ם, ראו במאמרו של הרב אליהו גליל, 'בדרך אל המונותאיזם', באתר זה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: