ההיסתוריה כפתרון לחידת ההיסטוריה / הלל ויס

 

שיחותיו של הרב צבי יהודה בסעודות מלווה מלכה נרשמו במחברת תלמידו המעריץ ומציגות תורה שלמה וסדורה שהיא שיטה פילוסופית מקורית. לקראת יום השנה לפטירתו

מאורות הרצי"ה: שיחות הרב צבי יהודה על פרשיות השבוע ועל המועדים ליום השנה,הושע רבינוביץ'; מכללת אורות ישראל, ב' חלקים, תשע"א, תרפז עמ'

רבי וחברי, הרב הושע רבינוביץ' מחבר הספר 'מאורות הרצי"ה', חביבו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שבפורים זה מונים כ"ט להסתלקותו, ביקש ממני לכתוב מאמר על הספר שחיבר וככל שניסיתי להשתמט לא עלה בידי. איני מתלמידיו המובהקים, הצנועים והמפורסמים של הרב צבי יהודה ששתלן הקב"ה במרחבי ארץ ישראל, המחזיקים בעמודיה ומאירים מכבודו, מכבוד אביו וכולם מכבוד התורה. לצערי גם בן ישיבה מעולם לא הייתי. אבל מאחר שחששתי שחברי יחשדני שיש בי איזו מחשבת פסול מהמקובלות בחלק מהציבור כלפי עולמו של הרב צבי יהודה, קיבלתי על עצמי לעלות לדוכן אף על פי שאיני כהן, כפי שכבר הורגלתי בעניינים אחרים. ומבקש אני מחילה מהרבנים החשובים המחזיקים לא לבדם בברית אשר כרת ה' את אברהם נגדה נא לכל העולם, לא לחשוב לי גם זאת לעוון.

יפה כוח הבן מכוח אביו בהורדת תורת האב לקרקע, לאדמות ארץ ישראל. חידה זו, גם אם נתיימר לפתור אותה לא נוכל לעשות זאת במסגרת הנוכחית, אבל 'ההיסתוריה', ככתיב של הרב צבי יהודה, תפתור את החידה על אפה ועל חמתה של ההיסטוריה. שעיקרה של ההיסתוריה היא גילוי הפנים מן ההסתר, וזהו שמתרחש בשני הכרכים שבקעו מן המחברות של הרב הושע רבינוביץ'.

לכאורה הספר הוא רק קובץ דרשות של הרב צבי יהודה כפי שנאמרו בסעודות מלווה מלכה במוצאי שבתות בשנים תשכ"א–תשכ"ד, וכפי שנרשמו במחברת התלמיד המעריץ באותן השנים שבהן למד בישיבה ושבהן שימש את הרב; דרשות שכתיבתן תואמה עם הרב, לפי שהרב לא היה מתחיל לדרוש עד שהתלמיד לא היה מכין את כלי הכתיבה. והנה, לאחר יובל שנים נרתמה מכללת אורות ישראל בראשות הרב פרופ' נריה גוטל להוציא מהגניזה דברים שנכתבו במחברות. הדרשות נשמרו בהן כלשונן וכאמירתן ללא שינויים, כפי ששמע התלמיד. אך כדי שהקורא שלא זכה לשמוע את הרב צבי יהודה ירד לעומק דעתו של הרב, נכתבו הדרשות בספר כלשונן – באות רגילה, ואילו הדברים המתפענחים והיוצרים את הרצף, הביאור והפירוש של המשפטים הנשמעים חסרים, נכתבו באות קטנה המהווה לכאורה רק סיוע להבנה, אבל לפעמים היא פירוש. בתחתית העמוד, כדרך המהדורות המדעיות, ים של הערות מאירות המציינות את מקורות הדרשה ומקבילותיה ומבארות אותה. הארות שכתיבתן היא עבודה מופלגת, האורכת שנים, שנעשתה בעיקר על ידי חתנו של הרב רבינוביץ', הרב אליקים זית.

מה שנפרש לעיני הקורא הוא תורה שלמה וסדורה. שיטה פילוסופית מקורית, אמונית, מקושרת, חרוזה ושזורה מפרשה לפרשה. לא רק ברצף סיפורי רעיוני ודיאכרוני, אלא בשיטת התפרטות הנפרשת כמניפה, שיש בה גם פירמידה דיאלקטית מעצם הבריאה שהיא אחת, וגם מערכת של רעיונות או קווים מקבילים, מערכות אנלוגיות והכפלות מנוגדות כששתי המערכות משולבות ויוצרות מה שמקובל לכנות מערכת סטרוקטורליסטית ופוסט-סטרוקטורליסטית בעת ובעונה אחת. לכן הקורא המעמיק והבקי בדרשות לא יוכל להסתפק בטעימה שממנה נהנית רק עצם הלוז בסעודת מלווה מלכה, אלא יצטרך ללמוד תורה שלמה. שכרו יהיה בכך שיחדש את השגתו בייחודה של התורה ויתפעל לאין קץ מהסדר והשיטה הסופר-מודרנית הן של מחשבת התורה והן מכוחו הרוחני של הרב צבי יהודה, שכל ימיו שם עצמו כאסקופה מאירה לאביו ברוב ענוותנותו.

אציג כאן פרשיה אחת מבראשית. בראשית – מהו מבנה העל, נקודת המוצא הנתונה לדיון יהודי-אנושי במוצא התורה – מעשה בראשית או מעשה מרכבה? האם מציאות הוויה, נוכחות ה' וסביביו הנשערה מאוד, האופנים וחיות הקודש שאין דורשים בהם אף ביחיד או מעשה בראשית? היכן מתחילה לגבי הלוגוס ההתפרטות מן הנקודה שבה גלום הכול? אי אפשר או קשה מאוד לדרוש – במובן להאיר ולחקור – מן המעורפל. ניתן לדרוש בקשיים מרובים רק ממה שמכאן ואילך, ממעשה הבריאה לאחר שנסתיימה ורק בהכרת ממדים מסוימים מתוכה, מתוך 'הגשמיות'. אבל הרב צבי יהודה אינו נמנע בפועל מלדרוש במה שביניהם ובגבולות הלוגיים שלהם, ולא כפי שכתוב במובהק באותיות הקטנות ששתל המהדיר: "אסור לערבב ביניהם".

מדברי הרב צבי יהודה מובן אמנם שצריך למעט ככל הניתן, הן מחמת גבול שמת להם בל יעבורון והן מחמת האבסורדיות של חציית הגבול, אבל לא מחמת האיסור, כי אי אפשר שלא לערבב ביניהם ושלא לקרוא לאבני שיש טהור מים מים על אף המחיר הנורא. זו דוגמה לחצייה שבין עקרון סטרוקטורליסטי נוקשה לעקרון הנשמר אך גם מתגמש מחמת החולשה האנושית הבלתי נמנעת. בידוע שהעיון הזה נגרף ונגרר לחולשות גדולות יותר ואין לו סוף בשקיעתו עד לפוסט-מודרניזם שהיכה את הארץ בשבט פיו ולכן תורה היא אך ורק מפי הרב בלשונו המדויקת, באופקיו ובשלמותה. כך גם המושג 'קדושה' שאינו רק אימננטי, או כפי שמקובל היום לכתוב על ידי החוקרים 'המחקרים' [לשון גנאי במלעיל]: "מקום מקודש" ולא "מקום קדוש". דחיקת הקדושה לאימננטיות ולא לטרנסצנדנטיות, כל אלה בסופו של דבר מהלכים המעניקים את הריבונות, השיפוטיות המדומה, לטקסים שהאדם מבצע, ומסלקים את הקדושה ודוחקים את רגלי השכינה. וכך כותב הרב באותו מקום: "וצריך לזכור שעניין בראשית זה על הגבול, ויש מסביב לגבול, ויש בתוך הגבול, ואסור לערבב ביניהם. וכשזה על הגבול לתוכן שאין אנו רגילים לו, קשה לדון על כך".

נושא נוסף אחד מרבים הנדון בפרשה והמתפרט מהדיון הקודם הוא נושא בני נוח, המוקדם מפרשת נוח לבראשית. הפולמוס על מצוות בני נוח ומעמדן בקע שוב לאחרונה – האם הן חלק מהתרי"ג של היהודי ומובלעות בתוכן וכל מה שנאסר לגויים לא הותר לישראל. כלומר, האם יש דת קדומה המשותפת לכל בני נוח יוצאי התיבה שם, חם ויפת שהיא מלפני מתן תורה, כדי שלא יהיה מבול שעיקרו גזל, עריות ושפיכות דמים, או שגם המצוות הללו של בני נוח כל כוחן רק ממתן תורה ואילך וכל גוי שאינו מקבל את המצוות שלא על פי תורת ישראל אינו בגדר גר תושב ובעל זכויות וחובות של בן נוח. כאן באים היסודות המוכרים מריה"ל ורמח"ל על העניין האלוקי שהם הכרחיים לדיון בסוגיה.

רק לאחרונה עלה הוויכוח בפרשת הספר 'תורת המלך', שבהקדמתו ובפרקיו הראשונים עולה עניין איסור שפיכות דם לרבות במלחמה של גויים שמקורו בחוקי בני נוח. האם הפרשנות של הרב יצחק גינצבורג ותלמידיו מחברי הספר מנתקת את היהודי מהבריאה באמצעות התורה או בדיוק להפך? האם מה שמכונה היום בלשון 'המשפטית' והתקשורתית 'גזענות' הוא המניע את מכתב הרבנים, או שלהפך – עניין 'תורה מן השמים' הוא ההופך את האדם באשר הוא אדם לאנושי. כידוע חכמה-לוגוס בגויים תאמין אבל תורה אל תאמין, שהיא הכרה של אמונה ראשונית, הכרה שהאינטימיות של שיח גוי ואלוקיו, שהגוי שאינו יהודי גם הוא נהנה ממנו לפי שנברא בצלם כאדם הראשון.

בפרשת נוח מרחיב הרב צבי יהודה את היריעה לגבי תפישת המושג 'בני נוח'. נקודת המוצא היא "'נעשה אדם בצלמנו', יש יחס מהבורא אל צלם אלוקים שבאדם וזה מחייב מציאות יחס, חינוך והנהגה ודבר ה' אל העולם" [עמ' י"ח]. הרצי"ה מעניק כלים נוספים לדיאלקטיקה, שיכולה להיראות אך גויית אינטלקטואלית, כמו התקדמות הדיון והחייאתו בפתיחת פרשת לך לך: "כל דבר שמתגלה בבריאה מתגלה בכפילות. וכך בבריאה, וצריך להבין את הכפילות הזו. וכך גם בתורה אחת דיבר אלוקים שתים זו שמענו, תורה שבכתב ותורה שבעל פה דבר שהן אחת […] בכל דבר ישנה התחברות של שני צדדים – והם דבר אחד. דבר המופיע משני צדדיו – הרי כל צדדיו של הדבר – והם אחדות אחת" [עמ' כו]. לא שניות אלא אחדות בכל ההפכים וכך גם בעניין גויים ויהודים שהם אדם אחד, אדם הראשון. שהיה לא גוי ולא יהודי. לפיכך יידע הקורא שאינו אלא בא ללמוד ולהתייגע ולא לבקר ולא להציץ ולא לדרוש בעלוני הפרשה ולא להגיד סתם דברי תורה ודברי חסידות אלא עומק הדעת העקשנית, הלוחמת והמבקיעה בתוך החושך תורת אמת.

פורסם במוסף 'שבת', אגרת הפורים, 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011

פורסמה ב-21 במרץ 2011, ב-איגרת הפורים, גיליון צו (זכור) תשע"א - 710, יהדות ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: