מלחמה ללא שלום / גל אורן

הסופר הגדול שייצג את ההרמוניה של אחדות האדם והיקום היה איש מלא סתירות שהטיף לדברים שמעולם לא ידע לקיים. מאה שנים לפטירת טולסטוי

 

התמודדות עם התימהון הקיומי. טולסטוי בחדר העבודה שלו, 1870

במרחק השנים, בפרספקטיבה של הזמן, יכולים אנו סוף-סוף לומר ללא היסוס: טולסטוי היה אדם מלא סתירות. הוא הטיף לאהבה אוניברסלית, אבל את אשתו הפך לאומללה; דיבר בזכות העוני, ובעצמו חי חיי מותרות; קרא לשכחה עצמית, ורשם ביומנו את כל מחושי גופו לפרטיהם; שאף להתמזגות עם אלוהים, וכילה זמנו במריבות בית קטנוניות; בז לתהילה, אך טיפח את יוקרתו במכתבים, בקבלות פנים ובתצלומים; העלה על נס את פולחן האמת, ונדחף מדי יום ביומו להעמדת פנים עלובה ביותר. את האמרה הכל כך הגיונית, "קשוט עצמך ואחר קשוט אחרים", קרא טולסטוי משום מה בסדר הפוך.

הדבר מעלה תמיהות רבות. שכן אותן הטפות אינן מופיעות רק בספרי הדת והמוסר שכתב ("ממלכת האלוהים היא בתוכנו", "על הפטריוטיות", "וידוי", "מה היא האמנות?" ועוד ועוד) אלא לכל אורך יצירתו הספרותית. מי יכול לשכוח את ייסורי המוסר המייגעים והאינסופיים של נכליודוב ב"התחייה"; את לווין העובר תחייה רוחנית אותנטית ומרגשת ב"אנה קארנינה"; את פייר המוצא את דרכו על נתיב הקונפורמיזם ב"מלחמה ושלום", לאחר תקופה ארוכה שבה היה בן-אונים לחיים; את אולנין ב"הקוזאקים", שבשיטוטיו ביער מגיע להארה כי "אושר הוא לחיות למען אחרים"; את האב סרגיי, בנובלה הקרויה על שמו, המסגף את גופו עד לדרגת קדוש כדי לגעת בפשר הקיום; את איוואן איליץ', ב"מותו של איוואן איליץ'", המבין על סף המוות כי הוא עומד במרכז גסיסה מוסרית; את ברחונוב, בעל הבית, המקריב את חייו למען משרתו לאחר שחווה אפיפניה ב"בעל הבית והפועל"; וכמובן, את "סונטת קרויצר" ו"שטן" שכמו נשאבו ישירות מתוך האוונגליון. מי, מי יכול לשכוח? ועם כל זאת, טולסטוי הוא אשר שכח את האידיאלים של עצמו, הוא ולא אחר.

השקו עד שגוועו

לאחר מותו של טולסטוי עולם התרבות כולו געש. העיתונים לא פסקו חודשים ארוכים מלכתוב על דמותו הנבואית של 'מתקן עולם במלכות שדי', הסופר שהיה למצפון האנושי הגדול ביותר של התקופה. חסידיו הרבים, ה"טולסטויאנים", אשר נפוצו לכל עבר, ביכו את מותו עשרות בשנים, והקפידו אף לאחר מותו להמשיך בדרך שבה הלך המורה הגדול. "היו אצלנו [בירושלים] אנשים רוסים מכל מיני זנים", כותב עמוס עוז בספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך". "היו הרבה טולסטויאנים. אחדים מהם אפילו נראו בדיוק כמו טולסטוי. כאשר פגשתי את דמותו של טולסטוי בתצלום חום על גב ספר, הייתי בטוח שכבר ראיתיו אצלנו פעמים רבות: מסתובב לו ברחוב מלאכי או במורד רחוב עובדיה גלוי ראש, זקן-שיבה מתפרע ברוח, נורא-הוד כמו אברהם אבינו, עיניו רושפות, בידו ענף המשמש לו מַטה, חולצת איכרים משתלשלת מעל למכנסיו הרחבים, קשורה בחבל גס למותניו". ובנסותו לעמוד על היסודות הנפשיים של אותן נפשות מיוחדות כותב עוז: "הטולסטויאנים של השכונה היו כולם צמחונים קנאים, מתקני עולם, שוחרי מוסר, חדורי רגש עמוק כלפי הטבע, אוהבי האנושות, אוהבי כל יצור חי באשר הוא, מלאי להט פציפיסטי וגעגועי-געגועים לחיי עמל פשוטים וטהורים, וכולם נכספו לחיי כפר, לעבודת-אדמה שורשית בחיק שדות ובוסתנים". אך כמו טולסטוי עצמו, הם לא כל כך הצליחו לראות ברכה בעמלם. "אולי השקו והשקו עד שהצמחים גוועו", כותב עוז באירוניה, "אולי שכחו להשקות. או אולי הייתה זו אשמת השלטון הבריטי העוין שנהג למהול כלור במים שלנו". נדמה כי אירוניה זו שרירה וקיימת אף בנוגע לדמותו של טולסטוי עצמו, ולמאמציו לפדות את נפשו באידיאלים בלתי מציאותיים.

עומק נבכי החיים

חודשים מספר לאחר מותו של טולסטוי כתב י"ח ברנר מאמר זועם, שבו ניסה להבין מהו שורשה של אותה אופנת-טולסטוי פופוליסטית. "הרבה פרקים קבועים נדחו מפני המאורע החשוב 'טולסטוי'", כתב ברנר ב"הפועל הצעיר". "מי לא כתב ומה לא כתבו? מי לא נאם ומה לא נאמו? הקול ניסר: טולסטוי היה… טולסטוי היה… טולסטוי היה לא רק אמן ממדרגה ראשונה, כי אם גם, ובעיקר, אור לגויים, נביא-הצדק, נושא דגל-המוסריות, 'מצפון'-האנושיות וכו' וכו' וכו'". אך ברנר, בהזדהותו האמנותית העמוקה עם טולסטוי, ראה כבר אז את "הטרגדיה הגדולה והקשה של כל חיי טולסטוי – הטרגדיה של אמן אמיתי ושל מַטיף-מוסר מתעקש – [אשר] ליוותהו עד רדתו שאוֹלה ועד בכלל".

הדבר, לכאורה, מפתיע ביותר. הן מתוך ספריו וכתביו עולה לנגדנו (כביכול) דמות מופתית אשר הגיעה למעלה כה רמה של הרמוניה, ל"אחדות האדם והיקום" כמאמר לאה גולדברג במסתה הנודעת ("אחדות האדם והיקום ביצירת טולסטוי", תשי"ט), עד שנדמה כי כל משבריו וגליו של טולסטוי היו רק נחלת העבר בדרך אל אותו איזון, אל אותה שלמות רוחנית, או כדברי גתה: "אז יש כי נהפּך כאֵב לעונג, ועגמת נפש להרמוניה". לעומתה, עמד ברנר כבר אז על הטעות המרה:

כי זאת עלינו לדעת: בכל הברכה אשר בוֹרך האציל הרוסי עשיר הרוח ועשיר החומר לב ניקולאיוביטיש [טולסטוי], היה ביסודו ממשפחת האנשים הדרים תמיד בגיהינום התחתון ומקומם צר להם ולילית וסמאל ילוום על כל מדרך כף-רגל. מכאן המקור לאי-מנוחתם הנוראה ולהטפתם המוסרית, הבלתי-פוריה, שאינה מוציאה ואינה יכולה להוציא אותם מעולמם באשר הם שם.

או במילים אחרות, אם ברנר היה נדרש לציטוט מגתה עבור טולסטוי היה זה דווקא – "זר הדפנים, בכל מקום שתמצאנו, יותר סימן לייסורים הוא מלאוֹשר".

תוך עיון מעמיק בכתבים הספרותיים, מעבר לקליפה החיצונית של אידיאולוגיות כאלו או אחרות, נופלת עלינו מבוכה גדולה לנוכח הרב-משמעי בעולמו של טולסטוי. כל ניסיון להגיע לידי מוטיב מרכזי, לידי איזו אמת אימננטית מוצקה וברורה, נעשה כמעט בלתי אפשרי לנוכח שלל אפשרויות המחשבה של היוצר הכביר. חידת האדם – באשר הוא יצור התוהה על פשר מהותו – היא אחד הנושאים הגדולים בעולמו של טולסטוי, ודווקא היא הגורמת לבלבול בלתי פתיר. שכן במבוכותיו של האדם הטולסטויאני, על סתירותיו וניגודיו שלא ניתן להשלימם על ידי נוסחאות חד-משמעיות, הוא רוצה תמיד לפתור את בעיות חייו בצורה חד-משמעית. דוֹגמות הכנסייה, הטבע, האמונה והזולת משמשים אצל טולסטוי כעין מפלטים נעימים, פתרונות-קסם לבעיה אחרת, שורשית יותר, נסתרת על פי טבעה, שאי שם מתחת לפני הטקסט (ולעתים ספורות – אך דומיננטיות – אף מעליו) מנווטת ומזינה את כל ההתפתחויות החיצוניות של יצירתו, מביכוריה ועד אחריתה, והיא סוגיית הריק והמוות.

וממשיך ברנר:

הוא אשר ידע לתאר בגאוניות כזו כל אימת-המוות ופרוצס-הגסיסה, הוא בעצמו ירא מאוד מפני המוות. כל ימיו, בדה, לפיכך, דברים רבים, לרכך את האימה, וסוף-סוף, לא נפדה מן המוות, לא נפדה ממנו; והוא, אשר באותה הגאוניות ירד לתוך עומק נבכי-החיים, אשר שאב במלוא-חפניו ממלוא ההויה והגשים ביצירותיו בעלות הכרכים הגדולים קומבינאציות אין ספורות של פרוצס-החיים, הוא אשר משל ממשלה רבה בעולמות אין ספורות של יצורים שונים, אנשים, נשים וטף, של שדרות שונות, פריצים, פקידים, סוחרים, איכרים, ולכאורה אהב את כולם וידע את כולם, את העיקר החיוני שבכולם, ובכלל אהב לחיות וידע לחיות – הוא לא ניצל משתיית כוס-התרעלה המלאה של החיים. לוֹ ניתן לדעת [את] האושר הגדול של הרגשת כוחות-יצירה אדירים, חיצוניים ופנימיים, אבל יחד עם זה היתה תמיד השניות בנפשו, ובמצבו היותר מאושר [היה]– שסוע ואומלל.

סיפוק בתוהו

למקרא דברים אלו, התהייה האוטומטית של כל קורא טולסטוי באשר הוא תהיה: האמנם? הן כתביו של טולסטוי, כפי שצוין לעיל, נדמים כתכלית השלמות הרוחנית, כתיאור של מאבק קשה ומכאיב שיש בסופו ניצחון – וזה מה שמעורר בלבנו, הקוראים, את תחושת האופטימיות באשר לטולסטוי וליצירתו.

במסתה החשובה "אחדות האדם והיקום ביצירת טולסטוי" מצדדת לאה גולדברג בכיוון זה, ולמרות הבנתה המעמיקה באשר למהות שאלת המוות אצל טולסטוי היא כותבת תוך השוואה מוטעית:

תומאס מאן בסדרת 'סיפורי יעקב' שלו אומר לגבי יוסף הכלוא בבור לאחר שבגדו בו אחיו 'והוא חשב על סבל שאין לשאתו. אך אין סבל שאין לשאתו, שהרי בסופו של דבר אנו נושאים אותו…'. אולם טולסטוי יודע יותר מזה, יודע הוא איך ובאיזה דרך אנו נושאים אותו.

אך כפי שמראה עיון שורשי בכל כתביו של טולסטוי, בצמוד לשדרה הביוגרפית המזעזעת, נדמה כי דרך זו שעליה דיבר טולסטוי רבות כל כך, באופנים רבים כל כך, הייתה עבורו דרך-לא-דרך של אמן מיוסר אשר הישגיו האידיאולוגיים, המופשטים, הדתיים או הסוציאליים, כמו דיוניו האסתטיים, אינם אלא תופעות לוואי של תהליך-יצירה עצום.

נראה שדווקא תומאס מאן עצמו, האמנותי מבין סופרי אירופה, עמד ביתר דיוק על מהותו המחרידה של טולסטוי. במסתו הקלאסית "גתה וטולסטוי" (1923,Goethe und Tolstoi ) כותב מאן:

האם גם הוא עצמו [טולסטוי] האמין בשקריו? אלא שהוא כלל לא שיקר. הוא היה אלמנטרי, ניהיליסטי, מרושע וזומם עד עמקי חקר… יש בכך לא רק משהו בלתי מוסרי, אלא גם משהו בלתי רוחני, בלתי אנושי, זהו הסוד של הטבעי, של האלמנטרי, שאיננו אוהב-הבריות, אלא מוצא את סיפוקו בתוהו.

מאן ראה דבר מה מעבר לחזות המתעתעת. בחינה של אותה דרך-לא-דרך, של אותו משהו ה'מוצא את סיפוקו בתוהו', ניתן לראות אצל טולסטוי לכל אורך חייו ויצירתו. ברומן הראשון שלו, "הקוזאקים" (1863), מתאר טולסטוי, על סמך חוויותיו מנסיעתו לסטאניצה סטארוֹגלאצְקוֹבסקַיָה שבקווקז במאי 1851, את חייו של אוֹלֶנין, גבר מוסקבאי צעיר ועשיר הנוהה אחר יפי הטבע, הרחק מהחברה האורבנית המסואבת, ועל כן הוא מחליט לעבור ולהשתכן בכפר בקווקז כחלק משירות צבאי. עם הגיעו של אולנין לכפר מתנפצים מושאי חלומותיו כשהוא חוזה לראשונה בדלות ובעניות הקווקזית. "כיצד נתגלגלתי לכאן? איני יודע כלל", כותב טולסטוי ביומנו. "לשם מה? אף זאת לא אדע". עם זאת מגלה אולנין-טולסטוי אט אט את נפלאות החיים הפשוטים, ואת יכולתם להעניק לאדם חופש פראי וקמאי מכבלי השכל המייסרים.

להגן על חייו ולמות

בסצנה המרכזית ברומן, המהווה אף את שיאו, נקלע אולנין לבדו לסבך היער, שם הוא מגלגל במחשבותיו על אודות החיים והמוות. בתהליך דק מן הדק שובר טולסטוי את האידיאל בדבר יכולתו של האדם להתאחד באמת עם היקום.

ברור היה לו כעת שכלל אינו בן-אצולה השייך לחברה הגבוהה במוסקבה, ידיד ושאר-בשר לפלוני ואלמוני, אלא פשוט יתוש, או פסיון, או אייל – ממש כמו אלה הסובבים אותו כעת.

והדבר מיד נקשר בדעתו של אולנין למותו שלו.

וממש כמוהם או כמו הדוד ירושקה אחיה לי קצת ואמות. והוא [הדוד ירושקה] אומר את האמת: רק עשבים יצמחו אז [על קברי].

רק מנקודה זו מאייש טולסטוי את משרת המטיף האידיאולוגי, גואל הנפש האנושית.

יצמחו, אז מה, המשיך לחשוב. בכל מקרה צריך לחיות וצריך להיות מאושר… כך או כך עלי לחיות כמיטב יכולתי… ופתאום כמו נגלה לו אור חדש. הנה זה אושר, אמר לעצמו, אושר הוא לחיות למען אחרים.

לא רק שאין כאן אחדות אדם ויקום, אלא שאין כאן אדם כלל. פתרונו של טולסטוי, כפי שהוא מאריך בו בהמשך, הוא בביטול עצמי גמור, בחזרה למצב פרימיטיבי-חייתי חסר רפלקסיה אינטלקטואלית – ומכאן הוא מוצא את שחרורו מנטל הריק והמוות. אך כמו שאמר מאן, סיפוקו של טולסטוי בתוהו לא ייתכן שיוותר ללא מענה. הן אך יוצא אולנין מן היער, וכל העולם קודר עליו. "השמש שוב לא נראתה, מאחורי צמרות העצים פשטה קרירות, והאזור כולו נראה לא-מוכר ולא דמה כלל לסביבה".

טולסטוי עצמו מודע היטב לתהליך התפרקות המציאות המדומה מתוך ניסיון חייו שאין שני לו בהתמודדות זו עם התימהון הקיומי. "פתאום תקפה את אולנין חרדה נוראה. הוא התחיל לפחד. עלו בדעתו… הרציחות שהרבו לספר עליהן… ויהיה עליו להגן על חייו ולמות, או לחוש פחד". ומכאן שוב חזרה על אותו התהליך. "הוא נזכר באלוהים ובחיי העולם הבא שלא זכר אותם זמן רב. סביב סביב היה אותו טבע קודר, מחמיר, פראי". ותוך שהוא מחכה למותו מתבררת סיבת רצונו הנוספת לביטול עצמי. "'מה טעם לחיות בשביל עצמך', חשב, 'אם עוד מעט תמות בלי לעשות שום מעשה טוב, ותמות כך שאיש לא ידע'".

הריק שצופן מאחוריו המוות מרעיד את אמות הספים של צביונו הרוחני של טולסטוי עד כדי איבוד שליטה. לא פלא הוא כי בסופו של דבר נטש אולנין את הכפר אכול אכזבות, מתוך חוסר שייכות מובהקת. "לא הזקן ולא הבחורה הביטו לעברו", כותב טולסטוי על גיבורו וחותם את הרומן. וכאן, בנקודה זו, ניצבת לה האמת של יצירת טולסטוי.

הקסם שבסכנה

עם חזרתו של טולסטוי מהקווקז פרצה מלחמת קרים. כהרגלו בקודש עט טולסטוי על ההזדמנות הנוכחית לפתרון בעיותיו, וכבר במרס 1854 נסע כקצין בשירות הצבא הרוסי לסבאסטופול. עם הגיעו נדמה היה לו כי מצא את גאולת נפשו. "הקסם שבסכנה, העניין שאני מוצא בהסתכלות בחיילים שבמחיצתם אני חי, המלחים, המלחמה עצמה", כותב טולסטוי ביומנו ב-13 באפריל, "נותנים לי סיפוק כה רב, שלא הייתי רוצה לעזוב את המקום, מה עוד שאשמח מאוד להיות נוכח בהתקפה, אם תהיה כזו".

אך עם בואן של מוראות המלחמה טולסטוי מוצף בפחד כביר מפני המוות, וחוזר למפלטו הישן והבטוח – הכתיבה. בסיפורי "סבסטופול" (1856) קרע טולסטוי בתיאוריו את הלוט מעל רומנטיות המלחמה. הוא הציג בפני הקוראים חדר ניתוח מעלה צחנה, פצועים שריר נוזל מפיהם מעוצמת הכאב, עוזרו של מנתח המשליך רגל קטועה ועוד עשרות תיאורי זוועה. "סבסטופול", שהקדים את "מלחמה ושלום", חושף את המלחמה כמות שהיא – נוראה, חסרת תכלית ועיוורת. "אתה תראה את פני המלחמה לא במערכה קצובה ונאה ומבריקה, בלוויית נגינה וקול תופים, דגלים מתנפנפים וגנרלים דוהרים על סוסים", כותב טולסטוי באחד הפרקים. "כי אם את המלחמה בדמותה הנכונה – בדם, בעינויים, במוות…".

טולסטוי חזר בסוף המלחמה לחיים האזרחיים והמשיך בעבודותיו הספרותיות. כשאותם ספקות קיומיים שבים וחוזרים ללבו, הוא שב ומנסה לגרשם – והפעם במתקפה רבת חזיתות. הוא נוסע להשתלם במקומות תרבות שונים באירופה, מנהל את אחוזתו "יאסנאיה פוליאנה", מרבה באהבהבים עם הכפריות ואף נעשה לשופט שלום ולפדגוג ילדי המוז'יקים (האיכרים הרוסים). כשעולים בו הרהורי חרטה, מתוך הבנה שאורח חיים זה אינו מספק את מאווייו השורשיים, הוא מחפש את הקיבעון שבחיים בדמות רעיה – וכך הוא מוצא את סוניה, אשר בדיוקנה עיצב את דמות האישה האידאלית ב"מלחמה ושלום" (נטשה) וב"אנה קארנינה" (קיטי).

אך גם הפעם לא מצליח טולסטוי לשבור את מעגל הקסמים של מוות-חיים-ייאוש שאליו הוא כבול: הוא רודה באשתו (על אף רגעי אושר ספורים), מתנכר לרוב ילדיו (שנים-עשר במספר) – ומתמכר שוב למלאכה הסיזיפית שבכתיבה. כך, לאחר תקופה ארוכה של השתקעות בדברי הפילוסופים הגדולים, כשהוא מנסה שוב ושוב במאבקו המרגש להשיג שלווה, ואינו מוצא אותה, אותם ריק ומוות שבים וחודרים לחדרי לבו. כך מתחילה כתיבתה של יצירת המופת "מלחמה ושלום" (1869), שיותר ממלחמה חיצונית שיש עמה לבסוף שלום, יש בה מלחמה פנימית שבסופה, כנהוג, שלום מדומה.

שתי הדמויות המרכזיות, צמד הנסיכים אנדריי ופייר (כשני הפנים באישיותו של טולסטוי), נאבקים לכל אורך הרומן בשאלת משמעות החיים. בעוד אנדריי הוא ניהיליסט קשה עורף, פייר הינו סמל הבלבול והמבוכה. פייר הזניח את הכול, חי חיים שלא היה בהם לכאורה שום תוכן; אנדריי הפנה את גבו לחיים מתוך ידיעה שאין בהם דבר שיש בו כדי לרצות את משאלותיו העמומות – אך בחיי השניים עומדים שני מאורעות מכוננים, נפרדים לכאורה, אלא שהקשר ביניהם הוא אולי המפתח לכל היצירה.

מוסר ניחומים

אחרי חיים מלאי מרורים נפשיים זוכה אנדריי להתגלות האמת לשעה קלה, וזה קורה רק בשעת גסיסתו, כשהוא יודע שאין לו תקנה עולמית. בעודו שכוב כאחד הפצועים על אדמת אוסטרליץ, מביט אנדריי אל השמיים ומשהו שם קורא לו לפתע.

הכאב צרב את ראשו, חש שדמו זב עד מוות, וראה מעליו את שמי הנצח הרחוקים והגבוהים… אותה שעה היה לו היינו-הך בתכלית מי ומי הוא העומד מעליו [נפוליאון], מה ומה נאמר עליו… כה אפסיים היו בעיניו אותה שעה כל העניינים… לעומת אותם השמיים הגבוהים, שמי הצדק הטוב, אשר ראה אותם והבינם… אין ערך לחיים אשר אין איש מבין משמעותם, ועוד קטן ממנו ערך המוות אשר שום נפש חיה לא תבין לעולם את פשרו.

בהבנה זו הולך אנדריי לאן שהמוות יסחפהו.

במקרהו של פייר ההתמודדות אולי קשה עוד יותר, שכן עליו הוטל להישאר בעולם זה ולחיות חיים מלאים. הדבר קרה ברגעיו האחרונים של פלאטון קאראטאייב, זה אשר למד ממנו פייר יותר מכול, ועתה הינו מוצא להורג מאחורי גבו. אך פייר אינו מחזיר את ראשו אל פלאטון אלא ממשיך לצעוד קדימה עם שיירת האסירים. "קאראטאייב הביט אל פייר בעיניו הטובות העגולות, הלוטות עכשיו דוק של דמע, וניכר בו שהוא קוראו לגשת ומבקש לומר דבר מה", מתאר טולסטוי את הרגעים האחרונים. "אך פייר פחד על נפשו פחד נורא מדי. השים עצמו כאינו רואה את מבטו וסר חופזנית הצדה".

פייר איננו חסר לב. הוא יודע שאם יביט אחורנית ייתן סופית למוות שלטון על מחשבותיו עד שלא יוכל לחיות עוד. זו הסיבה שבגינה הוא משקע את עצמו, בשובו לחיים האזרחיים, עמוק-עמוק בבורגנות הנוחה, בחברת אישה וילדים, כשהוא מתפלפל במדעים כדי להעסיק את מחשבותיו. אין לפניו דרך אחרת. את המלחמה הפיסית הוא עבר בשלום, בעוד במלחמה הרוחנית הוכרזה רק הפסקת-אש. אותם דברים נכונים אף לנסיך נכליודוב, גיבור "התחייה". שכן לאחר כל תחייתו המוסרית העצומה, שבה חשב כי מצא את האושר, הוא מהרהר לבסוף באכזבה על מפעלו. "'לשם מה סָבל? לשם מה חי? האם הבין זאת עכשיו?', הרהר נכליודוב, ונדמה לו שתשובה לזה אַין, שאין דבר, אין מאומה מלבד המוות…". תורתו השיטתית של ישו בדבר המוסר, הבאה אך עמוד לאחר מכן וחותמת את הרומן, אינה אלא פרס ניחומים.

בורח מביתו

אף ב"אנה קארנינה" (1877) אנו חוזים בשני פנים של אותה האישיות. אנה וורונסקי  מחד גיסא, ולווין וקיטי מאידך גיסא, מביאים בפנינו את דמותו של לא אחר מאשר מחבר היצירה. בפתיחתו של הרומן נבחנות תגובותיהם של הדמויות העיקריות למות הפועל על המסילה. מקרה זה הוא אשר מניע את כל העלילה, ובמיוחד את התנהגותה של אנה. לא פלא הוא שכאשר היא נפגשת עם ורונסקי מאהבה, מי שבעתיד יוביל למותה על פסי הרכבת, כותב טולסטוי: "צל כפוף של אדם החליק תחת רגליה, נשמעו צלילי פטיש מכה בברזל", כרמז בוטה למאורע החריג. זו אף אותה הסיבה שבגינה חש ורונסקי "לראשונה בחייו… שפקד אותו אסון כבד מאין כמותו, אסון שאין לו תקנה" עם מותה של סוסתו – מוות שהוא בעצמו גרם לו, מאורע אשר אילץ אותו להישיר מבטו למוות, לראשונה בחייו.

השפעתו של המוות אולי אף גדולה יותר במקרה של קיטי ולווין, והדבר מתאפיין במיוחד בתיאור חייהם סביב מותו של ניקולאי אחי-לווין בפרק "המוות" (היחיד מבין כל פרקי הרומן הקרוי בשם, ולא בכדי).

מן הרגע שנודע ללווין כי אחיו גוסס הוא דוחה מעליו את אשתו, ששבה ומפצירה בו שייתן לה להיות נוכחת סביב ניקולאי כדי לעזור לשיקומו, "כאילו כל אושר חייה תלוי בזה". למרבה ההפתעה דווקא קיטי היא זו שמנהלת את כל אורחותיו של ניקולאי על הצד הטוב ביותר, בעוד לווין נותר קפוא לאורך כל הדרך. "על כורחו ידע שבשעה שהוא מהרהר במוות, הוא מהרהר בו בכל כוחות נפשו", כתב טולסטוי על לווין. "עוד ידע שרבים וטובים מגדולי החכמים, שאת הגיגיהם בעניין זה קרא, הרבו להרהר במוות ולא ידעו עליו אלפית ממה שידעה אשתו…".

קיטי, האשה הטבעית, מכילה את המוות כחלק ממחזור חיים בריא, בראשיתי, קדמון. לא כן לווין. עם שלבי המוות של ניקולאי הוא מבחין כי החידה המייסרת, אשר נותרה חסרת-פתרון לדידו, הולכת ונפתרת רק עבור ניקולאי – והוא אינו יודע כיצד להכיל זאת. "מתבהר לו לגוסס, מתבהר יותר ויותר, מה שבשביל לווין נשאר אפוף מחשכים כמקודם… מראה אחיו וקרבת המוות העירו שוב בנפשו של לווין את רגש האימה לנוכח מסתורין זה שאין לו פשר יחד עם קרבה זו של המוות שאין מפלט ממנו… עכשיו עוד התעצם בו הרגש הזה ועוד פחתה בו האמונה שיוכל אי-פעם להבין את פשר המוות, וקץ זה שאין ממנו מפלט נראה לו נורא שבעתיים". ושוב, רק מנקודה זו קופץ פתאום לווין, מתוך התפשרות עם החיים, ומקרב אליו את קיטי אשתו, המגלה בסוף הפרק כי היא הרה. לא פלא כי טולסטוי עצמו ברח לפני מותו מביתו, ולא הרשה לסוניה אשתו להיות נוכחת ברגעיו האחרונים. הכתובת הייתה על הקיר.

שם אין כלום

טולסטוי יודע כי רק עם בואו של הרגע האחרון אולי תתברר לו התשובה הגורלית. "'ככה!', אמר פתאום [ניקולאי] בנעימה מרגיעה, מתמשכת, כאילו באו כל שאלותיו על פתרונן". ומי יכול שלא להיזכר בדמיון המופלא של קטע זה לרגעיו האחרונים של דמות המוות הגדולה ביותר של טולסטוי – איוואן איליץ'. "'והמוות? היכן הוא?', הוא [איליץ'] חיפש את אימת המוות הקודמת, שהורגל בה, ולא מצא אותה. היכן הוא? איזה מוות? לא הייתה כל אימה, כי גם המוות לא היה. במקום המוות היה אור". ולא שהמוות הוא האור, אלא שעם בואו המכריע של המוות שאלת המוות המייסרת נמוגה לה מעצמה. רק אז יכול היה איליץ' לראות אור בחייו.

טולסטוי לא חדל מלשאול את עצמו יום-יום, שעה-שעה, "המוות מהו?". ברגעי האמונה הגדולים הייתה לו תשובה פשוטה על כך, תשובה של אדם המאמין בהישארות הנפש. "מה עשה אלוהים לאדם: נתן לו שיניים, שערות, עיניים מיטיבות רואי. ואחר-כך לקחם. למה?". וכעבור דקה השיב לעצמו, "אך הוא נתן לנו נפש בת-אלמוות, ואותה לא ייקח מאתנו עד עולם". אולם ידוע גם סיפור אחר. בהיותו זקן נפל טולסטוי למשכב ביאלטה שבקרים, ובשעת המחלה התעלף למשך זמן רב. משהתאושש היו מילותיו הראשונות: "שם אין כלום". אולי ברגע חסד זה, בווידוי שאיננו אופייני לטולסטוי כלל, נשמעה האמת הכואבת של האמן הדגול. אמת הכואבת עד-מוות.

 

פורסם ב'מוסף שבת', מקור ראשון, י"ב כסלו תשע"א, 19.11.2010

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון וישלח תשע"א - 693 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: