גילוי פנים בפרד"ס / אביבית לוי

 

שירתו של הרצל חקק בנויה על פי העיקרון היהודי של פשט, רמז, דרש וסוד, ומגלה זיקה מרתקת לשירתו של אחיו, בלפור. עיון בשיר משולי העטיפה

אנא בכח, אנא בשיר, הרצל חקק; צור-אות ושלהבת, תש"ע 2010, 328 עמ'

שירתו של הרצל חקק היא שירה יהודית שורשית. לא רק משום שתכניה עוסקים רבות בהוויה היהודית והישראלית, והיא דנה ומתדיינת עִמה, שרה אותה ומשוררת עליה, ולא רק משום בקיאותו העצומה באוצר הספרות היהודית המסורתית – התנ"ך, ספרות חז"ל והמדרשים והתפילות, המשפיעים על שירתו באופן מודע ולא-מודע הן בתוכן, הן בסגנון והן בצורה. שירתו היא שירה יהודית גם בשל העיקרון היהודי שעליו היא נשענת, הוא מבנה הפרד"ס: פשט, רמז, דרש וסוד.

יש קשר רוחני בין שירתו של הרצל לשירת אחיו התאום בלפור. המשורר בלפור חקק, בשירו "שיר חדש, ספר חדש" (משורר של חצות, עמ' 26), מצהיר על מבנה הפרד"ס העומד בבסיס שירתו. השיר נפתח בהכרזה על מקור השירים: "השירים שנשלחים אלי בשנתי / נכרכים עם הזמן / לספר כתוב" – אולם בתוך הכרזה זו כבר נרמז כי לא רק ממד הפשט קיים בשירים שכן אלה נשלחים אליו בשנתו ועל-כן הם בגדר חלומות. חלומות מטבעם הם הבזקים לא רצופים, מראות שאינם ברורים כל צורכם, וכדי להתברר הם זקוקים לפירוש. לכן אומר המשורר בחלקו השני של השיר: "וכשתבואו אתם אליי / לפענח נעלמים / תעלו דבריי על הכתב מחדש. / רק אז יהיה שירי בפיכם / ברור, רק אז יהיה הפשט / מפורש".

למרות תהליך הפירוש השיר מסתיים כשהוא נותר סוד חתום, והמשורר אומר: "ויום אחד על שולחני המאיר / ספר כתוב / שאינני מכיר". כך למעשה מצהיר המשורר בלפור חקק לקוראיו: 'קראו מה שאני כותב, ראו שאני רומז ליותר ממה שנראה ממבט ראשון, ועל-כן דרשו ופרשו את הכתוב בשיריי, ודעו שככלות הכול יישאר השיר סוד'.

אני סבורה כי הכרזה זו בשירו של בלפור מחזיקה מבנה שעומד בבסיסה של שירת התאומים בכלל ושירתו של הרצל בפרט. הוכחת טענה זו כראוי יכולה לפרנס ספר שלם ואינה מתאימה להיקף של רשימה קצרה, ולצרכיה אנסה להשתמש בקיצור דרך. אני מבקשת לצמצם את נקודת מבטי למיקום שולי לכאורה בספר, מתוך אמונה שאם קיים מבנה העומד בבסיסה של השירה, חזקה עליו שיתגלה ויופיע במיקום כזה, בין אם רצה בכך המשורר והתכוון לכך ובין אם לאו. מיקום כזה הוא, בעיניי, שולי העטיפה האחורית של הספר. מצד אחד, חשיבותו פחותה כי הוא מאחור ואפילו בשוליים. אכן, השיר שבחר הרצל לכתוב בשולי העטיפה האחורית של ספרו אינו מצוי במניין שירי הספר, והמשורר מתעלם ממנו לחלוטין מבחינה זו. מצד שני, זהו, בכל זאת, מקום שהקורא מקדיש לו תשומת-לב מיוחדת. לכן גם כאן אעניק לו תשומת-לב מיוחדת ואנתח אותו לפי מבנה הפרד"ס.

זמן הסתר
(הרצל חקק, מתוך שולי העטיפה האחורית לספרו "אנא בכוח, אנא בשיר")

לֹא כָּךְ הָיוּ פְּנֵי הַדְּבָרִים.

 

 מִתַּחַת לַסֹּמֶק, לַבְּעֵרָה, הָיְתָה זוֹ מְצִיאוּת

נְזִירִית. תַּאֲוָה אֲמִתִּית, צִמָּאוֹן

לַחַיִּים.

 

לֹא כָּךְ נָבִין פִּכְפּוּךְ, חַיִּים.

רַק מֵהַצַּד, מֵעֵבֶר, אֶל תּוֹךְ, מַרְאִית הַיֹּפִי

הַסָּתוּר, הַכֹּסֶף בֵּין הָעֵצִים, לִשְׁתּוֹת

בֹּהַק מַיִם

אֶגְלֵי הָאוֹר שֶׁהֶעֱצִים, נִרְעַד

 

עַד חֹשֶׁךְ עֲדָנִים,

כְּשֶׁכֻּלָּנוּ כְּבָר

בְּשֵׁלִים,

חַמִּים, שׁוֹנִים

 

לֹא כָּךְ יֵרָאוּ

 פָּנֵינוּ,

וְאִלּוּ פִינוּ

 

 וְאֵין עוֹד דְּבָרִים

 פשט השיר מדבר על אי-הבנה מהותית של המציאות: "לא כך היו פני הדברים". מציאות זו, שאנו מבקשים להבין, היא מסוכסכת, נזירית מצד אחד ומלאת תאווה אמיתית, צימאון לחיים, מצד אחר. המשורר מתריע כי קיימת אי-הבנה גם לגבי הדרך להבין את המציאות: "לא כך נבין פכפוך, חיים". כדי להשיג הבנה כלשהי של הסובב אותנו השיר מציע להתבונן אחרת "מהצד, מעבר, אל תוך, מראית היופי". רק כאשר אנו מרכזים את מאמצינו בהתבוננות לעומק הדברים על כל צדדיהם, רק אז יש סיכוי להשתנות שלנו כמתבוננים: "כשכולנו כבר בשלים, חמים שונים". עם השינוי שחל במתבונן יש סיכוי להבנה טובה יותר. אם כן, לפי הפשט המילים "ואין עוד דברים" מתפרשות כאין עוד דברים לא מובנים. כלומר, מדובר בהשלמה ופיוס עם מציאות מובנת יותר.

אולם, המשורר רומז לנו שלא להסתפק ברובד הפשט. הרמז הבולט ביותר בעיניי הוא העובדה שהשיר מסתיים ללא נקודה בסופו. זהו סיום המבקש המשך, ולכן רומז שהדברים אינם פתורים כפי שעשוי להיראות במבט ראשון. אכן, קיימים בשיר רמזים נוספים המערערים על הבנה ראשונית זו. השיר, הפשוט להבנה לכאורה, מכיל סתירות פנימיות רבות בתוכן, בסגנון ובצורה, שמערערות את ביטחונו של הקורא בהבנה הפשטנית ורומזות לו לדרוש יותר מכך. אתן מספר דוגמאות לסתירה בתוכן. כיצד מציע המשורר לשפר את הבנתנו הלקויה את המציאות? הוא משתמש במילים "רק מהצד, מעבר, אל תוך, מראית היופי". הצעה זו כוללת סתירה פנימית מהותית משום שהחדירה לעומק, לתוך, היא למראית היופי בלבד, כלומר, לצד החיצוני של הדברים ולא למהותם. בהמשך מופיעה סתירה אחרת בביטוי "אגלי האור שהעצים, נרעד". דווקא כשהאור מעצים הוא נרעד, והרעד נראה כביטוי לחולשה. אכן בהמשך משתלט החושך. מבחינה סגנונית וצורנית השיר לא מכיל כלל נקודות בסיומי משפטים, ושורותיו אינו אחידות, פעמים ארוכות, פעמים קצרות, אפילו בנות מילה אחת. הגורם המאחד של השיר מבחינה תוכנית, סגנונית וצורנית הוא דווקא מילת השלילה 'לא' החוזרת בביטויים: "לא כך היו פני הדברים", "לא כך נבין פכפוך, חיים", ו-"לא כך ייראו פנינו". החזרה על שלילת ההבנה מרמזת כי גם הבנה פשטנית של השיר היא לקויה. רמזים אלה קוראים תיגר על פרשנות הפשט ומחייבים את הקורא לקריאה מחודשת של השיר, לדרוש אותו על-מנת לקבל פשר קוהרנטי יותר, אחדותי יותר, שיישב את התמיהות שהועלו.

דרש השיר מפנה אותנו למושג הקבלי של 'רצוא ושוב' שבא מן הפסוק "וְהַחַיּוֹת רָצֹוא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק" (יחזקאל א, יד). במושג זה מקופלות שתי תכונות בתהליך התנועה הפנימית של נפש האדם: תנועת הרצוא ותנועת השוב. המילה 'רצוא' הוא מלשון ריצה וגם מלשון רצון, ובה מתבטאת המשיכה והדחיפה הבלתי פוסקת לתנועה. לעומתה, המילה 'שוב' מבטאת שיבה, חזרה וגם מנוחה במידה מסוימת. מושג זה מוביל אותנו להבנה אחרת של התהליך שעליו מדבר השיר. לא מדובר בתהליך של התקדמות הדרגתית לקראת מטרה המושגת בסופו, אלא בתהליך של גאות ושפל, תהליך סינוסואידלי החוזר על עצמו שוב ושוב. אחרי "האור שהעצים" בא הרעד ולאחריו יבוא "חושך עדנים". זהו חושך מעודן, כי אינו חשכה מוחלטת אלא רק הפסקה, בבחינת תנועת 'שוב' בין שתי תנועות 'רצוא'. אם כן, השיר רצוף סתירות פנימיות משום שזהו השיקוף של התהליך האמיתי של התיווך בין האדם לבין המציאות הסובבת אותו, כפי שהוא בין נשמתו לבין א-לוהיו.

החזרה על מילת השלילה 'לא' היא חיזוק ועיגון של ההכרזה על אופי התהליך ככזה שאין בו מטרה סופית בת-השגה. אמנם בסיום השיר ישנו פיוס, אבל לא עם מציאות מובנת יותר אלא עם אי-ההבנה של המציאות. ההשלמה היא עם קיומו של ממד הסוד במציאות. ממד בלתי-נתפס ובלתי-מושג שיישאר כזה חרף כל מאמץ שנשקיע. ההשלמה היא ללמוד להוקיר ממד זה במקום להילחם בו בניסיון לפענח אותו. הפה מתפקד בחיינו כמתווך וכמקשר, ולכן הוא אמצעי חשוב בניסיוננו להבין את המציאות דרך דו-שיח, שאלות ותשובות. השיר מסתיים בהשתקה של כלי זה. המשפט "ואילו פינו" הוא קטוע, והמשורר לא אפשר לו להסתיים בצורה תקנית. הווה אומר, הביטוי "ואין עוד דברים" הוא אכן השלמה ופיוס, אבל פירושו הוא אין עוד מאבקים. אין עוד דו-שיח. יש שתיקה. השתיקה היא תוצאה של סיום התהליך לא מתוך שהגיע אל מטרתו, כי אי אפשר להגיע להבנה של מציאות שיסודה בסוד, אלא משום שתהליך ההבנה נקטע כשהחיים נקטעים עם המוות. זהו הפירוש על דרך הדרש להיעדרה של הנקודה המסיימת את השיר.

זהו אפוא ביטויו של מבנה הפרד"ס בשירו של הרצל חקק "זמן הסתר". יתרה מזו, יש כאן גילוי פניה של תופעה ספרותית ייחודית מרתקת ומסקרנת – שירת אחים תאומים. יוצרים בני אותה משפחה, הפועלים באותו שטח אמנותי במקביל, מושכים תמיד תשומת לב מיוחדת, וקל וחומר נכון הדבר כשמדובר בתאומים. ידוע ומפורסם הקשר המיוחד שיש בין תאומים, והשפעתו של קשר זה על היצירה ועל האמנות שבה בחרו להתבטא היא מעניינת ביותר. במקרה של התאומים חקק, לא רק שהם חולקים מקורות השפעה זהים ונושאי עניין ועיסוק דומים, אלא שהם אף פועלים ומפרסמים ביחד. לעתים אף קורה, שלא במתכוון, שהתאומים מפרשים בשירתם זה את שירתו של זה. דוגמה לכך ראינו גם ברשימה זו, כאשר מבנה הפרד"ס שהוצהר עליו בשירו של בלפור נמצא מתאים גם לשיר של הרצל. בתוך כך מתברר שיצירת התאומים הינה שלם שאינו סכום חלקיו, אף שכל חלק הוא יצירה בפני עצמה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח באדר א' תשע"א, 4.3.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 במרץ 2011, ב-גיליון פקודי (שקלים) תשע"א - 708, שירה ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: