'מכתב הרבנים' התומך במשה קצב מביך רבים מבני הציונות הדתית. הרב בני לאו מסביר את שורשי התפיסה שהובילה לכתיבת המכתב וקורא להנהגה הדתית להתנער מהכת שהתנתקה ממרחב החיים הישראלי

כל שנות נערותי ובגרותי גדלתי בצל אורה של התורה הממלכתית מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק. נפשי נקשרה לתורה שמעודדת את היישום של התורה בצבא ובהתיישבות. חוויתי יחד עם חבריי את נטיעת העץ של הרב צבי יהודה באדמת השומרון, זכיתי לסייע במשך חודשים בהקמת היישוב בית יתיר, שינק את רוחו מתורתו של הרב קוק ומעידודו של הרב צבי טאו. משפחתי הקרובה הייתה מבאי ביתה של הרבנית חנה טאו ז"ל ומשותי תורתו ותורתה בצמא.

באותה תקופה (אמצע שנות השבעים) הייתה רק ישיבה אחת שהובילה את המחנה הציוני – "ישיבת מרכז הרב". הרב צבי יהודה היה המנהיג ובכירי התלמידים נאגדו סביבו כיחידה מובחרת שמעוררת את להט הדור הבא ליישום חזון הגאולה. כל תנועת בני עקיבא באה ביום העצמאות וביום ירושלים לישיבה. זה היה הכור הגרעיני שממנו פרצה האנרגיה של המהפכה החלוצית בציונות הדתית.

אני זוכר את מטה המאבק "שלח את עמי" לפתיחת שערי ברית המועצות. בראש המטה שהוקם בביתה של אסתר בזק ברמת גן עמד הרב צבי טאו, שהוביל את המערכה. הוא היה הקטר של הרכבת הציונית הדתית עם המגמה החלוצית. אני זוכר נסיעה מבה"ד 1, עם מפקד הקורס, אפי איתם (אז פיין), ללוויה של הרב צבי יהודה (פורים תשמ"ב). כל הדרך דיברנו על המפקד של כולנו. על "טורבינת הרוח" שמפעילה את החשמל שזורם בעורקי הנוער של הציונות הדתית.

בתוך הישיבה הייתה חלוקה בין "תלמידי הרב שפירא" לבין "תלמידי הרב טאו". הראשונים נמשכו אל עולם לימוד התורה הקלאסי והאחרונים נמשכו אל חזון הגאולה וההגשמה. הקרע בישיבה פרץ כבר אז, לאחר מותו של הרב צבי יהודה. הרב שפירא הורה לומר הלל בלי ברכה בליל יום העצמאות, בניגוד לנוהג שהיה קיים בימי הרב צבי יהודה. הרב טאו התקומם ופרש. את שיעוריו לימד בביתו ולא בבית המדרש. מבכירי תלמידי הרב צבי יהודה ז"ל ויבדל"א הרב טאו יצאו אנשים גדולים כמו הרב אלי סדן, שהקים את הישיבה בעלי, שמאז ועד היום מיקמה את עצמה כעמוד האש שלפני מחנה ההנהגה הצה"לית. בן דודי, הרב משה הגר, יצא מבית המדרש להקמת יישובי דרום הר חברון. האחים הרבנים עמי ומוטי שטרנברג היו חוד החנית של חובשי בית המדרש. במעגל השני היו תלמידים שחיו בשלום בשני העולמות – של הרב שפירא ושל הרב טאו.

ההתבהרות והאכזבה לא באו ביום אחד. המפגש המערער הראשון היה ביחסו של הרב טאו לעולם ההשכלה שאליו נכנסתי. חשתי לראשונה פער עמוק בין נפשי שיצאה למרחבי החכמה האנושית לבין התורה של הרב טאו, המבקשת לזקק את כרם ישראל מכל זמורה זרה שדבקה בו. כל נגיעה של השכלה כללית בלימוד תורה נפסלה על הסף, בלי שום פשרה. את הלימוד הכללי (שרכש הרב טאו עצמו בלי גבול) הותיר הרב רק לאנשים ששקדו שנים רבות על תורה "טהורה" ללא שום תוספות. כל כתיבה תורנית שמשתמשת בכלי ביקורת נאסרה לקריאה ונידונה להוצאה מכותלי בית המדרש. החתירה אל "טהרת המחנה" הובילה את הקו ללא שום סדק וללא מרחב תמרון. תהליך הפסילה של "תורות נגועות" בתרבות זרה היה הגורם המאיץ לקרע בתוך הישיבה. הסכמת הרב אברהם שפירא ז"ל, ראש הישיבה, ללימוד תלמידי הישיבה במכון להכשרת מורים (שנת 96') הייתה הקש ששבר את גב הגמל. שישה מבכירי הרבנים של הישיבה נטשו אותה ובהנהגתו של הרב טאו הקימו את ישיבת "הר המור".

בשלב זה החל הבלבול הגדול. מצד אחד, השטח היה מלא באנשים שמסרו את נפשם למלא את החברה הישראלית בערכים ובתוכן יהודי ציוני מקורי. נוצרה חבורה של פעילים מאירי עיניים וטובי לב שפועלים בלי חשבון לתיקון הרוח ולהעלאתה במרחבי המדינה: גרעינים תורניים בעיירות פיתוח, התיישבות חלוצית בכל רחבי הארץ, התגייסות לפיקוד בצבא, השפעת עומק על תנועת "בני עקיבא" ועוד משימות רבות. המסר היה ברור וחריף: "לתת נשמה לעם ישראל". אנחנו שותפים מלאים בהקמת המדינה ובחיזוק מערכותיה המעשיות. התיישבות וביטחון הם הערובה לחיים המעשיים, אך נשמת האומה היא הערובה לחיים הרוחניים. מן הצד האחר, התורה הנלמדת מוכרחה להיות מובדלת מכל הקלקולים של רעלי תרבות המערב. את הנשמה לא מרעילים בתורות חיצוניות. רק מה שנבדק וזוקק במזקקה קפדנית ייכנס לכבשן האש של הישיבה וממנו יצא כאנרגיה בוערת לכל מחוזות החיים הישראליים. כל תורה שמקורה בבית מדרש אחר הפכה לחשודה ובמקרים רבים נפסלה מלהיכנס למערך ההשפעה והלימוד.

כך נוצרה תופעה מוזרה ולעתים קרובות מביכה. אנשים נפלאים מפיצים אור בכל פינה אך מבדילים ומסננים מתוכם את כל מי שלא שותף במאת האחוזים עם תורת רבם. ההשפעה של הרוח הזאת על נוער הציונות הדתית ניכרת במקומות רבים.

אדגים את המהלך הזה דרך התבוננות במהפך שעברה הציונות הדתית מהנהגת "הפועל המזרחי" אל עבר "הר המור". בכ"ה באדר א' תרס"ב (1902) התכנסה בווילנה קבוצת רבנים ועסקנים דתיים, בראשות הרב ריינס, והניחה את היסוד לתנועת המזרחי, תחת הסיסמה: "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". מראשיתה נאבקה תנועת המזרחי על שילוב ערכי הדת בלאומיות היהודית המתחדשת ועל דמות החיים בארץ-ישראל. בתרפ"ב (1922) הוקמה על ידי חלוצים דתיים הסתדרות הפועל המזרחי, שנשאה את דגל ה"מרד הקדוש" של הרב שמואל חיים לנדוי (שח"ל) נגד כל מי שהתנגדו למהלכי התחייה ולרעיונות המזרחי. רוב הוגי התנועה, רבניה ועסקניה ראו בתחייה הדתית הלאומית של העם היהודי בארצו את עיקר תפקיד התנועה – ליצור חברה דתית עובדת בארץ ישראל המבוססת על יסודות הצדק והיושר. אין תורה בלא עבודה ואין עבודה בלא תורה. מתוך שורשים אלו התחיל לצמוח העץ של הציונות הדתית.

למרות הקרבה הגדולה בין אנשי הציונות הדתית לתורתו, היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק מסויג מתכנים רבים של תנועת המזרחי. עם כל הכבוד שרחש להישגיה של תנועה זו, הוא ראה בה תנועה של פשרנות והסתגלות ולא תנועת התעוררות לאומית-דתית. חרה לו מאוד שהמזרחי לא עשה מספיק כדי לבטל את המשפט המחפיר של הקונגרס הציוני: "הציונות אין לה דבר עם הדת". הוא גם הבחין ביחס המזלזל של ראשי הציונות למזרחי. על פי דבריו (איגרות הראי"ה חלק ג עמ' קע"ג), אין למזרחי סיכוי של ממש להשתלב בתנועה הציונית באופן משפיע ומכריע אלא רק "כטפיל הנדחה מפני אדוני התנועה הציונית, שכל עניינם רק חוסן לאומי גשמי…". תודעה זו הולידה אצל הרב קוק את הרצון לייסד את התנועה הגדולה "דגל ירושלים". התארגנות זו הייתה משאת נפשו של הרב קוק, אך לא יצאה אל הפועל כלל.

תלמידי מרכז הרב שהתחנכו בבני עקיבא לא הרבו לדבר על "דגל ירושלים". הם השתלבו בעשייה הציונית דה-פקטו והיו לחלק אורגני מהציונות הדתית. במשך שנים רבות הייתה הנהגתה של הציונות הדתית נתונה לקבוצות החלוצים של הפועל המזרחי, לחניכי בני עקיבא שהמשיכו לשירות בנח"ל ולאנשי הקיבוץ הדתי. באמצע שנות השבעים חל מהפך בהנהגת התנועה וחניכי מרכז הרב ושלוחותיה החלו להשפיע באופן מעשי על כל שדה הפעולה של הציונות הדתית. ועדיין, העולם הרוחני של "דגל ירושלים" נותר בהקפאה עמוקה, אך מעולם לא נעלם. את הדגל הזה הרים בעוצמה רבה הרב טאו, מתוך ישיבת הר המור. חלק מכתביו של הרב צבי טאו מוקדש לבירור חזונו של הרב קוק להקמת "דגל ירושלים". במאמר שפורסם אך לפני כמה שנים בשם "נשמה לעם עליה" (אדר תשס"ו), מברר הרב טאו את דברי הרב קוק הכתובים באיגרת תקע"א לתנועת המזרחי. בין השאר קובע הרב טאו ש"אמנם תנועת דגל ירושלים על פי מסגרותיה הרשמיות כבר אינה קיימת, אך הרעיון העומד ביסודה חי וקיים וחיוני להמשך הבניין ופריחתו" (עמ' פה).

כדאי להתעכב על דברים אלה, שכן הם משמעותיים להבנת מידת האחיזה של הרב טאו ותלמידיו בשדרה המרכזית של הציונות הדתית. הרב טאו מודע היטב להבחנה שבין נשיאת "דגל ירושלים" לבין נשיאת דגל "תורה ועבודה". על פי דבריו, "הכרח הוא שלא תיכנס תנועת דגל ירושלים למסגרות הרשמיות של התנועה הציונית" (שם). זוהי אמירה הפוכה מאמירת היסוד של הציונות הדתית הקובעת בראש דבריה את החיבור המסגרתי לתנועה הציונית. גם הרב טאו מסכים שאין סתירה בין שתי התנועות אולם אין לערב ביניהן ואין לבלבל ביניהן. אולי זו הסיבה לכך שהרב טאו וחלק מבכירי תלמידיו החליטו בבחירות הקודמות להצביע למפלגת ש"ס, בהיותה נאמנה להפצת התורה ללא חיבור לתנועה הציונית. גם אם זוהי השקפתו של הרב טאו, אין ספק שחלק מתלמידיו ותלמידי תלמידיו אינם מודעים למשמעות הזו שבהשקפתו. כשנודעה ברבים דרך הצבעתו בבחירות הייתה מבוכה רבה. חלק טענו שהייתה זו הצבעת מחאה, חלק התכחשו לה וחלק שתקו נבוכים. למותר לציין שכמעט כל תלמידי הר המור ושלוחותיה באים ממשפחות של הציונות הדתית, ומזדהים עם הרעיון של "המרד הקדוש" הקורא להשתלב עם התנועה הציונית. בשם השילוב הזה נמצאים התלמידים בכל החזיתות. לפתע נפער פתח שמוביל אותם למחוזות אחרים, השונים במהותם מהבית הטבעי שלהם.

במסגרת "מלחמת הטהרה" של ישיבת הר המור התפתחה העמדה השומרת בקנאות על "סמלי הממלכה הישראלית" ורואה בזרמים הליברליים ארס נחש המרעיל את נשמת האומה. ה"ממלכה" הישראלית קיבלה מעמד של קדושה וכל הפוגע בה כפוגע בכיסאו של ה' בעצמו. בגדי המלכות הם מדי צה"ל, דגל המדינה וסמליה. הכבוד שרוחש הרב טאו לסמלים אלו אינו קשור לנושאי התפקידים עצמם אלא למה שהם מסמלים. נשיא המדינה הוא הסמל המרומם של התחדשות העצמאות הלאומית, שהיא התשתית לעצמאות הרוחנית. הפרלמנט מקבל כבוד מלכים ולא מערערים על החלטותיו. הדוגמה החיה ביותר בזיכרון כולנו היא התייחסות תלמידי הר המור ושלוחותיה לתוכנית ההתנתקות. ההוראה שיצאה מבית הרב טאו הייתה חד משמעית: לא מסרבים לפקודה של השלטון. לא מתעמתים עם חיילי צה"ל, לא פוגעים בהם, לא מקללים ולא מערערים את חשיבות המדים. הציבור הכללי עמד נפעם מול גדלות הנפש של הרב רפי פרץ שחיבק את החיילים שבאו לפנותו מהמוסד המפואר שהקים ביישוב עצמונה. מעטים מאותו ציבור כללי ידעו שמאחורי הרב פרץ, היום הרב הראשי לצה"ל, עומדת משנתו של הרב טאו.

במחנה הרב טאו זיהו את האויב שמעכיר את הרוח הישראלית באותן מגמות ליברליות, היונקות את רוחן מתרבות המערב ומזהמות את "כרם ישראל". מערכת המשפט שמעצימה את חופש הפרט, את זכויות האזרח ואת יתר המגמות הליברליות הפכה להיות "אויב הממלכה". התקשורת הפכה לנלעגת או מסוכנת, הפמיניזם מעכיר את דמותה הטהורה של בת ישראל, הספרות והמדע הפכו לסכנת זיהום רוחני. כך נוצרה מציאות הזויה כמעט של ישיבה החותרת להעניק נשמה לעם, אך משתבללת בתוך עצמה מתוך תחושת סכנה מכל מה שמתנהל בחוץ. נוצרה שפה פנימית, כמעט סודית, שרק בכירי הרבנים הספונים באוהלה של הר המור רשאים לפרש. גם רבנים מובהקים שעסוקים בתורתם של הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה לא רשאים לפרש את תורתם לתלמידי "הר המור" אם לא עברו את עינו הבוחנת של הרב טאו. ספרים תורניים נפסלים אם אינם מתיישרים עם תורת ה"קו". מספיקה הערת שוליים בספר לימוד המזכירה מציאות של חקירה אקדמית כדי לפסול את הספר מלשכון בהיכל הישיבה. הדרך לתורת הגאולה הפכה צרה וחדה כתער, ללא שוליים וללא מרחב.

זה הרגע שבו קבוצת איכות הופכת להיות כת. זה הרגע שבו פורצת מלחמת "בני אור בבני חושך". ככל שמתחדד הקו כך הופכת הסכנה שבחוץ לגדולה יותר. החזון הגדול של גאולת ישראל מאוים מארס המציאות הנשלטת על ידי גמדים טרוטי עיניים. המלחמה מתחוללת נגד התקשורת הרעה ונגד מערכת המשפט הנשלטת על ידי כוחות הרס של האומה. הממלכה עצמה מיוצגת על ידי סמלי השלטון ובראשם בית הנשיא.

המכתב (הפרטי) שכתב הרב טאו לנשיא לשעבר הוא כבר תוצאה של המהלך הזה. שילוב של ניכור ממערכת המשפט, שנאת התקשורת והאדרת סמלי המדינה הוליד אותו. חותמיו, כולם רבנים וראשי ישיבות, תלמידי הרב טאו, מחנכים מאות תלמידים לרעיונות של אהבת ישראל, למסירות נפש ולהגשמה של חיי שליחות. בו זמנית הם מנכרים את עצמם מדופק החיים הישראלי, ערלים לכאבן של הנשים המותקפות על ידי האיש הרע הזה, עיוורים למשמעות ההרסנית של חתימתם ושקועים בשיח פנימי של תורה נבדלת ומבדלת שיצרו בבית מדרשם.

וזה הרגע שבו ההנהגה הדתית, המבקשת לחבר את הציונות אל שורשיה היהודיים, צריכה להתנער מהכת הזו ולהוביל את חזון הגאולה אל מחוזות ארציים, שבהם ייפגש החזון עם המציאות הישראלית בגובהה האמיתי. אם לא עכשיו – אימתי?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח באדר א' תשע"א, 4.3.2011