הריהוט של הספרות / יעקב בר-און

 

חדרי העבודה של סופרים ומשוררים בישראל, מהעבר או מההווה, הם מושאי ספר הצילומים של טלי אמיתי-טביב. סיפורה שלה לא פחות מעניין מהמפגש עם עשרות הסופרים

טלי אמיתי טביב.צילום: יעקב בר-און

ספר כמו 'קירות ורוח', שהוציאה הצלמת טלי אמיתי-טביב בהוצאת 'עם עובד', טרם הופיע במחוזותינו. היא כיתתה את רגליה בין 103 חדרי עבודה של סופרים ומשוררים בכל רחבי הארץ, כולל מה שנשאר ממתחם הכתיבה של יוצרי עבר, ודרך צילומיה הוסיפה מימד תיעודי חשוב ליצירות הספרותיות.

"בצילום חדרי העבודה של אנשי הספרות ראיתי מימד של הנצחה לא פחות מאמנות", אומרת אמיתי-טביב. "בתרבות היהודית היהודי הלך עם תנ"ך לכל מקום, אבל אין מסורת של תיעוד רכוש, כולל חדרי עבודה של אמנים, אלא אם כן קראו להם ביאליק או עגנון. זה לא מפליא אותי. לפעמים אנחנו נראים כמו איזה מחנה מעבר של כאלה שלא ממש החליטו להישאר כאן.

"כמובן, לא התכוונתי להביא בספר את חדרי העבודה של כל הסופרים והמשוררים בישראל", מציינת אמיתי-טביב. "כללתי כותבים שבאיזושהי דרך השפיעו על עולם הרוח שלי. דוגמה לכך הוא הספר 'אדמה ללא צל' של יונת ואלכסנדר סנד, אחד הספרים שהיו בספרייה של הוריי. הייתי אז ילדה דיסלקטית. חשתי את הספרים בחושים שלי, אבל לא יכולתי לקרוא אותם. לכל היותר קראו לי. ככזאת, הזיכרונות שלי מספרים היו מצבע או מריח, לא מתוכן. לא חשבתי שאקרא את הספר הזה אי-פעם.

"כשהתחלתי לקרוא באיחור ספרים קראתי כמובן את 'אדמה ללא צל'. כעבור שנים, כשגלגלתי את הסיפור של הספר, נסעתי לרביבים. אלכסנדר סנד כבר לא היה בחיים. יונת, זוגתו, חיכתה לי במלוא יופיה על השביל. נכנסנו פנימה. המדבר נשקף מביתם וצבעו כצבע עטיפת הספר, שכה זכור לי מילדותי. אין כביתם הצנוע בקיבוץ של הזוג סנד כדי לספר עליהם. כיום, מעל המחשב של יונת מביט אליה צילום של בעלה ושותפה ליצירה. בית מספר על מי שגר בו. אם תביט סביבך אצלי, לא תמצא כאן ולו חפץ אחד שאין לו משמעות".

בלי הסופרים

אמיתי-טביב נמנעה מלצלם את האמנים בחדרי העבודה שלהם. "אני לא צלמת פורטרטים", היא מדגישה. "כצלמת אני מדברת עם אמנויות אחרות דרך החללים שבהן הן מתרחשות. הארכיטקטורה מעניינת אותי. יחסי האור והצל. הדרך שבה פריטים מנכיחים את בעליהם. זה מעניין אותי יותר מאשר לצלם את האדם במקום שממילא יודעים שהוא נמצא בו – בהווה או בעבר. דווקא הנעדרות שלו מנכיחה אותו הרבה יותר".

בניגוד לנשים רבות אשר להוטות להצניע את גילן, אמיתי-טביב כמעט מנפנפת בהתרסה בשנת הלידה שלה – 1953. היא בת 57 וחצי, והקריירה שלה כצלמת שצילומיה מוצגים בארץ ובחו"ל חוגגת בימים אלה בת-מצווה. זה הכול. תערוכתה השלישית, שהוצגה ב-2001 בגלריה האוניברסיטאית בתל-אביב, נקראה 'ספריות'. היא, הדיסלקטית שלא למדה מחוסר אפשרות ללמוד, טיפסה בה הכי גבוה שאפשר, אל מה שמבחינתה היה מעבר להשגה – אוקספורד.

"כילדה דיסלקטית שנבעטה מכל מסגרת חינוכית, הרגשתי כמי שנכנסת לקודש הקודשים", מציינת הצלמת שהנציחה את ספריות אוקספורד במצלמת 'ניקון' מכנית לא מתוחכמת וללא מבזק, רק עם חצובה. "והקוריוז? – בדיוק צילמו שם באותו זמן את הסרט הארי פוטר הראשון…".

מספריות אוקספורד ומשני פרויקטים אמנותיים נוספים שצילמה בחו"ל – מוזיאונים בפירנצה ואולמות קונצרטים בווינה – נחתה חזרה בהוויה המקומית. היא ניסתה והפסיקה באמצע פרויקט של צילום חדרי-אוכל של קיבוצים, "תחנת-תרבות מאוד ישראלית", כשצלצול טלפון כיוון אותה אל שדה הספרות. על הקו הייתה צביה שמיר, אלמנתו של משה שמיר, שהזמינה אותה לצלם את חדר עבודתו לספר שלו שהופיע לאחר מותו.

אמיתי-טביב: "הייתה לי היכרות מוקדמת עם משפחת שמיר. בפעם הראשונה שבה ביקרתי אצלם שאל אותי משה אם יש לי קשר לסופר מרדכי טביב. סיפרתי שהוא אח של אבא שלי. משה, קסם של איש, התרגש, מחה דמעה, מסר לי ספר שלו שבו כתב על דוד מרדכי וצירף הקדשה 'לזכר חברי-אהובי'. וזה לא היה פשוט, לאחר שמסיבות פוליטיות עבר ביניהם חתול שחור. אחר-כך הוא ביקר בתערוכת הספריות ובעקבותיה התקשר להחמיא לי על הצילומים וגם על הטקסט הנלווה. הבנת? – סופר כזה גדול נותן מחמאה על טקסט של ילדה דיסלקטית שאף אחד לא רצה להסתכל עליה.

"לאחר שנפטר, התקשרה אליי, כאמור, צביה. היא אמרה שהיא לא נהיית יותר צעירה ו'עוד מעט אלך לעולמי ולא יישאר כלום מהחדר של משה'. זה הלם בי. איך ייתכן שלא יישאר זכר מהחדר שבו כתב מחבר 'הוא הלך בשדות'? באתי הביתה והחלטתי להיכנס עם המצלמה לעולם הספרות".

בצילום בבית שמיר, בתל-ברוך שבצפון תל-אביב, רואים על שולחנו מכונת כתיבה, כדרכם של יוצרים אחרים שלא התחברו לעידן המחשב, ולידה פקס. בצמוד לספריו – צילומו של אחיו אליק, גיבור ספרו 'אליק שבא מהים'. מעל החלון, המחופה וילונות, צילומי הצגה שלו באיטליה, ומתחתיו – מזגן. "זהו חדר ישראלי טיפוסי", היא מעירה. "ומי כשמיר מסוגל לייצג יותר את הישראליות?"

זרחי בלי ספרים

חדר העבודה של אצ"ג

לדבריה, בניגוד לפרויקטים אחרים שלה, לזה הנוכחי לא קדמה עבודת מחקר ותחקיר. "כמי שקוראת הרבה מאוד ספרות עברית, בוודאי שיותר מספרות מתורגמת, חשבתי מי העניק לי חוויות בתחום והגעתי לעשרות סופרים ומשוררים", היא משחזרת. "היו מעט מאוד סירובים. מעטים רצו לשמור על הפרטיות שלהם וזאת זכותם. בשלב מסוים שמתי סוף לעניין. פרט לתיעוד, השגתי כאן איזשהו הישג אמנותי. אחרי שמשיגים אותו, כבר אי אפשר לצלם יותר. כשיש לי את זה, לא אקח אפילו לא פריים נוסף אחד…".

לחיים באר מוקדשים בספר שני צילומים. אמיתי-טביב: "חיים באר, סופר מאוד אהוב, יוצר מחוץ לדירת-מגוריו. דירת השיכון הקטנה שהורישה לו אמו ברמת-גן מלאה ספרים וכמעט אין בה פינה בלי ספרים. לא נשאר שם מקום אפילו לציור על הקיר. הכול ספרים. אם היה לי דימוי מוקדם לחדר עבודה של סופר, מצאתי אותו אצל באר.

"דן בניה סרי מייצג את היפוכו של באר. לפני שהגעתי אליו, לירושלים, התריע – 'אין לי ספרייה. מה שאני גומר לקרוא, אני תורם. אינני מעמיד פנים. בשביל לכתוב אדם זקוק לדף, עט ושלולית אור'. אותה שלולית אור הפכה את צילום חדר עבודתו לאחד מהחזקים בספר שלי. לא רק הוא. הספרים אצל נורית זרחי נמצאים במקומות שונים בדירתה בתל-אביב, אבל לא תמצא ולו ספר אחד בחדר העבודה שלה. כשבאתי, אמרתי בהפתעה – 'החדר ריק!'. 'איך אפשר לכתוב עם ספרים בחדר?', היא ענתה. אני, לעומתה, אם לא היו ספרים סביבי, הייתי משתגעת".

לחדר העבודה גדוש האווירה במרתף ביתו של נתן יונתן המנוח, ביהוד, הוליכה את אמיתי-טביב גם הנוסטלגיה. "אלמנתו, נילי, הייתה שנה אחת המורה שלי לספרות ביסודי בהרצליה – וזה משהו שאני וחבריי ללימודים זוכרים לכל החיים", היא משחזרת. "באתי להיפגש עם המורה והתפעלתי מהחדר המרשים שהשאיר אחריו בעלה".

החן היקי-תימני

חדר העבודה של משה שמיר

"בדירת הסופרים רות ואהרן אלמוג, בתל-אביב, הרגשתי בבית", מציינת אמיתי-טביב. "גם אצלם יש צירוף יקי-תימני, כמו אצל הוריי; ואיזו פשטות יש שם, של שניים שלא מחפשים לעשות רושם על אף אחד".

הופכים דף ומגיעים לשמעון אדף, איש המשמרת הצעירה: "לא רואים ספרים בצילום הזה. הם היו מאחורי הגב שלי. כשנכנסתי לבית השכור שהיה לו ביפו, משך את תשומת לִבי החלון הגדול עם הקשתות. הריק ריתק אותי. מחשב נייד על השולחן, שני תפוחים, בקבוק מים. זה קסם לי יותר מהספרים…

"אורי צבי גרינברג הוא בעיניי משורר נפלא. הגם שאינני מסכימה עם ההשקפות שביטא, לדעתי הוא אלוף המילים והדימויים. פניתי לעליזה, אלמנתו, היא עי"ן טור מלכא, משוררת מופלאה בפני עצמה, כדי לצלם את חדר העבודה שלה. היא טענה שהיא מעדיפה לכתוב בטבע מאשר בחדר העבודה. בכל זאת התרצתה שאצלם אצלה. כשבאתי הייתה לי שיחה מרתקת איתה. היא מכילה את אצ"ג באופן טוטאלי ויודעת על פה את יצירתו.

"עליזה התפעלה מצילומי חדרה שהבאתי לאישורה וביקשה להראות לי משהו. היא הראתה לי את ספרי הקודש ששימשו לו מקורות והוא היה מסמן בהם בעלי שושנים. מאחר שלא נשאר חדר העבודה שלו, היה זה מכמיר לב לראות אותה מסדרת כמה מספרים אלה על השולחן ומציבה לידם חנוכיית-עץ מפויחת שהרכיב בעצמו במיומנות לא רבה. פתאום הדימוי של אורי צבי גרינברג, נביא הזעם, כולל השריפות שבשיריו, עלה בצילום הזה. את עליזה רואים ברקע. היא האדם היחיד שרואים בספר. היא כל כך הרשימה אותי, בעוד חדר העבודה שלה, כפי שרואים בספר, סגפני, כיאה לאשה שהיא נטו רוח".

בחדרו המפורסם של עגנון בשכונת תלפיות בירושלים נאבקה כדי לפסוח על מכונת הכתיבה שהוסיפו שם לטענתה. במרכז הצילום המעמד שעליו כתב ומשקפי הסופר. בעמוד שממול – הפתעה. זהו חדר העבודה בערד של עמוס עוז, הוא הילד עמוס קלוזנר, שכנו משכבר הימים של חתן הנובל. "גם אצל עוז מצאתי מעמד שעליו הוא כותב כשכואב לו הגב", חושפת אמיתי-טביב. "אטלס היה פרוס עליו כשבאתי לצלם".

סולם ו-Think!

את אורלי קסטל-בלום תפסה בשובה מחו"ל: "היא אמרה בחן 'מה שיש, תצלמי'. שאלתי 'מה עם הסולם הגדול שצמוד לשולחן ולחלון?', 'הסולם הוא חלק מהחיים שלי', אמרה. יש שם גם שואב אבק וטלוויזיה ישנה. מה שיש שם דומה למה שיש בספרים שלה, כאילו בלי היגיון, אבל איזה ספרים…"

החדר שהותירה אחריה בתיה גור המנוחה מצוי בעליית-גג. בתקרתו הוא פעור לאור. קרן האור החודרת לספרים משתלבת עם אווירת המתח והמסתורין שבספריה. בעמוד שממול חדר העבודה המסודר מאוד של בן-זוגה, אריאל הירשפלד, "יקה כלבבי", שצילום אחר ממנו מתנוסס על השער.

אחד החדרים המבולגנים בספר הוא של יורם קניוק. הפרט המדהים שם – שתי כונניות שופעות ספרים מסתירות בבית הישן את החלון והסופר מבכר לשבת מול הקיר כשעל השולחן גיבוב מכל טוב ולידו לוח שעליו הוא תוקע את ה'צטאלאך' שלו. "ההפתעה הגדולה ביותר הייתה לי בחדר העבודה של חיים הזז, בירושלים. בעקבות 'היושבת בגנים' שלו ציפיתי למשהו מאוד צנוע ומצאתי עצמי בבית מאוד מרשים בסגנון אנגלי".

זה מול זה מופיעים בית הקשתות הציורי של אורי אורלב בימין-משה וחדר העבודה נטול הייחוד שהותיר אחריו יהודה עמיחי. בחדרי העבודה של אלי עמיר, רוני סומק וסמי מיכאל הופתעה שלא לגלות ולו שמץ מהמזרחיות הדשנה העולה מיצירותיהם. ואצל הסופרת הצעירה שהם סמיט? – בלגן חינני. "שם הכול ביחד", מעידה הצלמת. "חדר שינה, הלול של התינוקת ופינת העבודה. אני מתפעלת ממנה איך שהיא מצליחה להתרכז בכתיבה".

שולחן העבודה של דורית רביניאן עירום, עליו מחשב נייד, נכחו עציץ מטופח ומעליו הגובלן של אמה. אצל רונית מטלון, שחיברה את ההקדמה לספר ("המצלמה של טלי אמיתי-טביב לא מבקשת לחדור בכוח אל מה שאין לחדור אליו בחדרי הכתיבה… נוכחותה בחדרים היא לא נוכחות פולשנית ולא כזו המבקשת לכפות בדרך מאולצת את הפרשנות שלה על הדיוקן הלא נראה של הכותב וכתיבתו"), פינת העבודה נושקת לחלון חדר השינה ומעל למחשב צילום של וירג'יניה וולף, מחברת 'חדר משלה'.

העמודים הבאים נוגעים למשפחת מגד ושלוחותיה. חדר העבודה של אהרן מגד נראה כמו הכול, אבל בכלל לא כחדר עבודתו של סופר בן תשעים. מחדר העבודה של רעייתו, הסופרת אידה צורית, בולטת לדברי אמיתי-טביב התשוקה מהווילון האדום, כיאה למי שכתבה על פרשיות האהבים של ביאליק ואלתרמן. לבנם, איל מגד, אין חדר עבודה. הוא כותב בסלון למרגלות ספרים עד התקרה, ואילו לרעייתו, צרויה שלו, חדר נטול ספרים אבל שופע אקשן. את חדרו של דודנה, מאיר שלו, עם המחשב הישן והכבד ומאוורר התקרה ממעל, צילמה מהחדר הסמוך, "כשקלטתי את האווירה בהצצה".

מהצילום אצל חיים גורי יצאה אמיתי-טביב מלאת התפעלות מהאיש עם כל מה שהוא מקרין, מזוגתו היפה ומחדר העבודה שלו, עם המחשב, המדפסת, הפקס והקריקטורות על הקיר, שבכלל איננו מסגיר את גילו המתקדם. חדר העבודה של אורציון ברתנא נראה כאגף ב…ספרייה ציבורית, ואילו בחדרו של עודד בורלא משתקפת כל הציוריות שהייתה באיש.

חדר העבודה רחב הידיים בחיפה של א"ב יהושע נראה פונקציונלי ומאוד מאורגן לסופר בפעולה. אצל צבי ינאי, 'נביא הקדמה', בולטים על השולחן פנקסי הכתיבה הצהובים כשמעל למושבו, איך לא, השלט Think. אצל עמוס קינן בולט הבלגן בחדרו באחרית ימיו ואילו חדר העבודה של רבקה מרים מאופין באפלולית המסתורית שלו ו"בציורים שהיא מציירת על הקירות".

הרוח הקיבוצית משתקפת מחדרי העבודה של טוביה ריבנר (מרחביה) ושל נתן שחם, הכותב במקלט, כשלצד הספרים הוויולה שבה הוא מנגן (בית-אלפא), וגם מזה של חנוך ברטוב (…תל-אביב). אצל יצחק אוורבוך-אורפז חדר העבודה בסלון. על שולחנה של אידה פינק מכונת-כתיבה בפולנית. אצל דב אלבוים, שעזב את העולם החרדי, נמצאים תפילין ליד המחשב ומעמד של ספרי קודש. גם אצל המשורר הוותיק איתמר יעוז-קסט, החוזר בתשובה, נמצאים ספרי-קודש מול ארון הספרים הגדוש. האנציקלופדיה העברית משתלבת בריהוט צנוע בטעם של פעם אצל אריה סיון. ובאשר לחדר העבודה של דוד מרקיש? – "עליית גג שמזכירה בקתה שווייצרית. מה שמרגש שם זהו פסלו של פרץ מרקיש, מהסופרים שסטלין הוציא להורג".

אצל אהרן אפלפלד, למרגלות אותות הכבוד שעל הקיר, מכונת כתיבה ישנה על השולחן וכתבי יד רבים במצב היכון, כשמהתקרה משתלשלת נורה, "אבל מה כל זה מול הסיפורים ששמעתי מהאיש המקסים הזה". אמנון ז'קונט איננו נפרד מוורדה שלו גם בכתיבתו, כאשר ציור שלה מתנוסס מולו על הקיר. אצל חמוטל בר-יוסף מושך את תשומת הלב מעמד התווים שלה, ואילו כל הקסם האישי של יהודה אטלס מתומצת ברקפות המלבלבות מעל שולחן העבודה שלו.

באופן לא מפתיע מוקדש הצילום שנועל את הספר לדודה, הסופר מרדכי טביב, מחבר 'כעשב השדה'. בחדר בראשון-לציון של משפחת טביב, שעלתה מתימן בראשית המאה העשרים, כוננית ספרים שנותרה מחדר העבודה של הסופר. לידה כיסא שהצלמת זוכרת מילדותה ומעליו משקיף צילום הסב המיתולוגי. "בשבילי הצילום הזה מהווה סגירת מעגל", אומרת אמיתי-טביב.

מצלמה מודל 1914

היא נולדה בקבוצת כנרת, שם שהו הוריה לרגל עבודה. מגיל שנתיים גדלה בהרצליה. ככל שהיא נראית שחרחורת, מה שעולה מהשם טביב, היא בחציה 'יקית': "סבי, שטפן איקלהיימר, עלה בעלייה היקית של שנות ה-30", מספרת אמיתי-טביב. "מכיוון שלא הייתה לו כאן עבודה כרופא, הוא הקים את מפעל התרופות 'איקפארם' והמציא את ה…אקמול. סבתא שלי, גרטרוד, למרות שלא ידעה כמה עולה לחם, הייתה דוקטור לכלכלה. לאחותה התאומה, הדוויג, הייתה ספרייה גדולה בגרמנית בבן-יהודה שטראסה. ממנה למדתי לקטלג ספרים".

סבא שטפן היה זה שהכניסה לעולם הקסום של הצילום. "סבא שלי, שכילדה קטנה היה לוקח אותי לבית החרושת לתרופות שלו ומסביר לי את תהליכי הייצור וגם לימד אותי לשחק שחמט, לא הפגין רגשות במילים או במגע, אבל הבין שיש לי בעיה עם הלימודים. כשהייתי בת 11 הוא קרא לי לחדרו. על המיטה הייתה מונחת קופסת עור ובתוכה מצלמה משנת 1914 שאותה קנה כחייל בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. הוא עבר איתה את המלחמה בחפירות ובהפגזות ובה צילם את סבתא בירח הדבש שלהם. ביני לבין אותה מצלמה נרקמה אהבה ממבט ראשון. מאז, הצילום נעשה אמצעי הביטוי המרכזי בחיי.

"כשטען את הסרט והראה לי כיצד משתמשים במצלמה, לא היה גבול לאושרי. אני זוכרת את הרעש של הכנסת הפילם, שהיה לו ריח נורא חזק. כשנכנסתי לראשונה למעבדה עברתי חוויה כמעט ארוטית בחדר החושך עם ריחות הפיקסל והקסם שנוצר שם משהו. אני טוענת שמאז אני יוצאת לאור. הוריי הבינו מהר שזה לא שיגעון חולף אצלי. אבי התימני, אלחנן, מציל בחוף הרצליה, קנה לי בגיל 14 מעבדה והעיר משהו כמו 'אמנים גוועים מרעב'.

"המצלמה הייתה אז החברה הטובה ביותר שלי", מציינת אמיתי-טביב. "צילמתי בבית הספר את המורות והן מחלו לי על הכישלונות שלי בלימודים. אף פעם לא אוציא אדם במתכוון לא טוב בצילום. כשאני מצלמת מישהו, זה כאילו שחתמתי איתו על חוזה. בין החדרים המצולמים בספר יש גם חדרים לכאורה דלים, אבל מכיוון שהאור נכנס בצורה מסוימת ומכיוון שחיפשתי רוח ולא מגזין בניין-דיור, אז הצלחתי להוציא גם במקרים אלה צילומים שמכבדים את בעלי אותם חדרים".

אין לה בעיה לגלות 'סודות' מבית היוצר שלה: "אני מבשלת צילומים. מניחה את המצלמה על חצובה, מצלמת עם צמצם מאוד סגור, מה שמעניק חדות אופטימלית וחשיפה מאוד ארוכה תוך כדי שימוש באור הקיים במקום הצילום. לעומת הצילום הדיגיטלי, שחושף רק את השכבה הראשונה ולכן זה יוצא כזה שטוח, בשיטה שלי זה רב-שכבתי וחודר לעומק. כל הצילומים בספר הם בלי פלש (מבזק). אצלי נושא הצילום הרבה פחות חשוב מהאור שהוא יסוד הצילום. כשאין אור, המצלמה לא מספיקה, הנושא לא מספיק. אני אישה לא מאמינה, אבל אני מתייחסת אל האור כאל משהו קדוש…".

נצחון על הדיסלקציה

בסיכומו של דבר, הספר והתערוכה שתבוא בעקבותיו מסמלים בעיני אמיתי-טביב מעין ניצחון אישי שלה. "עד גיל עשרים לא שמעתי את המילה דיסלקטיות ולא ידעו לאבחן מה הבעיה שלי", היא משחזרת. "לאחר שלמדנו את האותיות בכיתה א' לא הייתי מסוגלת לקרוא טקסט. יכולתי לכתוב דברים במדויק, אבל לא לקרוא אותם. כך נוצר אצלי בוז גדול כלפי המילה הכתובה. סיימתי את היסודי עם תחושת כישלון צורבת. בשנה הראשונה בתיכון כמעט לא נכחתי בשיעורים ובסיומה פרשתי. אחריה התחלתי לעבוד".

היא שירתה בצה"ל כצלמת ב'במחנה נח"ל' וכחיילת במעבדת משרד הביטחון. כשהשתחררה, אמה, גבי, שתמיד הבינה שטלי שלה איננה יכולה ללמוד ולא ממאנת, פגשה במקרה בכנס אישה שהתמחתה בחו"ל בנושא הדיסלקטיות: "היא אבחנה מיד את הבעיה. הייתי נוסעת אליה, לירושלים, והיא לימדה אותי לקרוא בתבניות תוך כדי התבססות על הזיכרון הצילומי שלי. מאז אני קוראת יותר מהר מאשר אדם רגיל ובעצם לא מפסיקה לקרוא, אבל לספסל הלימודים כבר לא חזרתי. אני מאה אחוז אוטודידקטית".

בסוף את, שמעולם לא למדת צילום, לפני שיצאת להציג בעולם, הצגת את התערוכה השנייה שלך בבית הספר הנחשב לצילום 'קמרה אובסקורה' בתל-אביב.

"אני חלילה לא נגד לימודים. מי שיכול, שילמד. אני לא גאה בכך שלא למדתי, אבל זה מה שיש. אני מוכיחה שאפשר".

ומה שעוד קשה להאמין זה שאת התערוכה הראשונה ערכת ב-99', בגיל 46…

"עד שלא הייתי בטוחה שאני יכולה להציג, נמנעתי מכך. אני המבקרת החמורה ביותר של עצמי. כיום זה אחרת. יש לי גלריה שמייצגת אותי בפאריס ויש לי גלריה שמייצגת אותי במיאמי, ומשם אני חוזרת לרחוץ כלים בדירה הקטנה שלי בגבעתיים. כזאת אני, תמיד נשארת על הקרקע…"

מה היעד הבא?

"עוד סגירת מעגל. חרגתי מהמנהג שלי לא לצלם אנשים וצילמתי בכפר איקלהיים בגרמניה, שם, כאמור, מוצא המשפחה היקית שלי. זה יהיה הנושא לתערוכה הבאה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א באדר א' תשע"א, 25.2.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בפברואר 2011, ב-גיליון ויקהל תשע"א - 707 ותויגה ב-, , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. נראה מעניין.

    מומלץ גם הספר 'חיים עם ספרים' מאת מיכל יפת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: