הקומדיה האנושית / יעל (פרוינד) אברהם

 

את תוארי האצולה, ואת העיון בספרות הקלאסית, זנח מולייר לטובת פגישה עם האנושי והצגתו ללא כחל ושרק. האיש שנקבר בביזיון הותיר אחריו מחזאות קלה להבנה ורלוונטית לעד

 

מולייר (ז'אן בטיסט פוקלן)

מחזאי, במאי, שחקן

נולד: פאריס, 15 בינואר 1622

נפטר: פאריס, 17 בפברואר 1673

יצירותיו הידועות: טארטיף, המיזנטרופ, הקמצן, הגם הוא באצילים, החולה המדומה

מערכה שלישית. תמונה שלישית. ארגן וברלד אחיו משוחחים.

ברלד: אותם גדולי רופאים שאתה אומר, פנים להם לכאן ולכאן; תורה שלהם לחוד ועבודה שלהם לחוד. לפי דרשות שהם דורשים אין גבול לחכמתם, ואילו לפי מלאכה שהם עושים אין קץ לבורותם.

ארגן: הו הו! אכן דוקטור גדול שבגדולים אתה. חבל שאין כאן איתנו אחד מן הרופאים הללו; הוא היה מפריך פלפולי הבל שלך ומקהה את שיניך.

ברלד: אין אני אומר, אחי, לקדש מלחמה על הרפואה, ורשאי כל אדם להאמין על אחריותו וסיכונו שלו במה שלבו חפץ. דברים שאני מדבר אינם אלא בינינו לבין עצמנו ושמחתי אילו הוצאתי מלבך קצת מן הדמיונות שאתה שוגה בהם. כדי להרחיב קצת את דעתך הייתי מוליך אותך לראות, לעניין זה, אחת הקומדיות של מולייר.

ארגן: אותו מולייר שלך, הוא וכל אותן קומדיות שלו, אינו אלא כלי מלא חוצפה. איולת היא לעמוד ולשים לצחוק בני אדם הגונים כגון הרופאים.

ברלד: לא את הרופאים שם לצחוק אלא את המגוחך שברפואה.

ארגן: מה זכותו להתערב ומי שם אותו שופט לרפואה? ריקא שכמותו, חורץ לשון שכמותו, שעומד וצוחק לדיוני-ריפוי ופיטומי-סמים ומתגולל על הקורפוס הרפואי, ומתעסק בתוך מחזות שלו באישים נעלים כמו האדונים הללו!

 (החולה המדומה, תרגם: נתן אלתרמן).

פאריס, 1673. הוא משתעל בכבדות. מטפחתו כבר מוכתמת בדם השיעול. שוב רשם לו מר בונפואה איזה שיקוי, אבל הוא מתעלם ממנו כמו שהתעלם מזה של קודמו. וכי מה הוא יודע רופא זה? ספרות קלאסית? כן; ולדבר לטינית? בוודאי. ואת שמן היווני של כל המחלות, ואפילו להגדירן ולמיינן לפי סוגיהן. אבל בכל מה שנוגע לריפוי, זה כבר עניין אחר לגמרי. הכאב בחזה מתגבר, הקור הלילי חודר אל כותנתו, אבל הוא ממשיך בכתיבה.

היכן עצר קודם? כן, ארגן משוחח עם אחיו בלרד, הם מתווכחים על המדיצינה, 'כולם בשעת מחלה נזקקים לרופאים', אומר ארגן מוכה השיגעון. וברלד משיבו: 'זו ראייה לחולשה אנושית, ולא לכוחה של הרפואה'. את הגיבור ארגן המדמה עצמו לחולה יצר עבור עצמו: השיעול הנורא והתקפות השיהוקים שהיו מנת חלקו זה זמן רב יוכלו לשרתו על הבימה. לאלה יוסיף את תנועות הפנים שלימד אותו סקאראמוש האיטלקי, הבעות שמדברות בעד עצמן, ושוב יוכל לעורר את צחוקם של כל אותם אנשים הגונים.

ארמאנדה אומרת כי על הבימה הוא ליצן משעשע, ולו רק היו יודעים כמה שתקן ומכונס הוא בתוך ביתם, היא מתאוננת. והיא, היכן היא מסתובבת בשעות אלה? מספרים לו על בוגדנותה, ובזבזנותה, ושוב קשה עליו הקנאה לא פחות מאותה מחלה ארורה. כמו ארנולף ב'בית ספר לנשים' גם הוא סכל זקן המגדל נערה צעירה מדי… עליו למהר ולסיים את הכתיבה. הזמן קצר ומחזות הרי נכתבים רק על מנת להיות מוצגים על הבימה, אחרת הם חסרי ערך.

הנה ניגש הוא לצייר את טואנט המשרתת. בנקל הוא עושה זאת, ממש כשם שצייר את אנז'ליק, לואיזון ומר פּוּרגוֹן. שנים עברו ועדיין הוא זוכר איך היה נודד מעיר לעיר עם להקתו ומקשיב לשיחותיהם של הסבלים ברחובות. בפאזאנה היה לו אפילו כיסא בפינת המספרה, שעליו היה יושב ובוהה בהעוויותיהם ובתנועותיהם של עסקנים ופרנסים, משרתות ואצילים. בּוּאלוֹ הרי כינה אותו 'המתבונן'… זמן רב עבר, והוא כותב, 'קליל וקצר ימים אביב העלומים'…

רצינות ועל זמניות

על בימת מחזהו האחרון, כשהוא מגלם את ארגן, אחד מתפקידיו הגדולים, התמוטט גדול כותבי הקומדיות הצרפתי. על אף שה'החולה המדומה' נכתב כאשר מולייר היה חולה מאוד, הוא ללא ספק אחד המחזות הקומיים העליזים והמשעשעים ביותר שלו. ארגן ההיפוכונדר רוצה שבתו אנז'ליק תינשא לרופא שיוכל לשמש אותו. בינתיים נופל ארגן היישר לידיהם של רופאים נוכלים ואווילים.

וכמו ארגן, בכל אחד ממחזותיו של מולייר ניבטת אל הצופה דמות אנושית נלעגת בניסיונה להיות מה שאינה, או בהיותה כרוכה אחר שיגעון אחד – כסף, דת או מעמד. כך מסגלות שתי עלמות פרובינציאליות ב'המתעדנות הנלעגות' את השיח המליצי של אצילות הטרקלינים; ב'טארטיף' (המחזה שהשניא אותו על הכנסייה ונאסר להצגה) מנסה טארטיף הכומר, באיצטלה של יראת שמים, לקנות לו דריסת רגל בבית כשהתאווה ורדיפת הבצע מעבירות אותו על דעתו; ב'הקמצן' מגיע הרְפָּגוֹן לטירוף דעת בשל השתעבדות לממון, ו'באף הוא באצילים' מנסה מר ז'ורדן הבורגני העלוב להידמות לאריסטוקרט.

מולייר פעל בצרפת הפיאודלית שהאריסטוקרטיות שלטת בה, בתקופה של סגידה לתואר אצילות. ודווקא מולייר, בן למשפחה בורגנית אמידה ששימשה את המלך, לועג לגינונים הטקסיים של בני המעמד המיוחסים, לצביעות, לניצול הדת לרעה על ידי אנשי הכנסייה (טארטיף הפך ברבות הזמן לשם נרדף למתחסד וצדקן). "כל שקר", העיד מולייר על המוטיבים המרכזיים במחזותיו, "כל התחפשות, רמאות, העמדת פנים, כל גילוי חיצוני השונה מן המציאות המסתתרת תחתיו – מגוחך הוא".

קווי אופיו של האדם, הניואנסים הדקים שספג בתקופת מסעותיו עם להקת התיאטרון בצעירותו, היו מקור השראתו. הוא ידע להגחיך אותם על ידי תיאור אנשים שאיוולותם היא איפיונם. היו שאמרו שגיבוריו הם קריקטורות – הצבוע הוא סמל הצביעות, הקמצן סמל הקמצנות – אבל כאן מתפענח סוד קסמו של מולייר: הצגה בהירה, שווה לכל נפש, כמעט עממית, שאינה דורשת אדפטציה מודרנית בשל היותה מודרנית מטבע ברייתה. דמות המיזנטרופ של מולייר, יחד עם דמות הקמצן והמתחסד, גם אם הן תחומות במקום ובזמן, הן נצחיות בכך שהן מייצגות תכונות אנושיות על זמניות. מולייר שינה את פני הז'אנר הקומי לדורותיו בכך שידע להכיל בו את הקליל עם כבד המשקל, והקומדיות הצליחו לשעשע – גם אם הנושאים הרציניים השרו לא פעם תוגה וכבדות. על כן נתפס מולייר כליצן רציני, רציני מדי, אבל בשל תכונה זו זכה מולייר לשמר את הרלוונטיות שלו לאורך מאות השנים.

לא לחינם זכו מחזותיו לעלות על בימותינו באופן תדיר ולשפע תרגומים משובחים בעברית מטובי היוצרים, החל בטשרנחובסקי, אלתרמן, שלונסקי ולאה גולדברג וכלה באהוד מנור, יהושע סובול ויהונתן גפן.  

סקרנות חיים

הוא נולד לתקופה שהיא בה בעת תקופת עליית זוהרו של התיאטרון – קורניי וראסין פועלים בצרפת, שייקספיר באנגליה – אך גם תקופה המקבעת מסורת ארוכה של נחיתות מעמדו של השחקן בחברה הפיאודלית. הוא התייתם בגיל צעיר, אביו הרפד שלח אותו ללמוד משפטים ובחר בו להמשיך במשרתו המכובדת בחצרו של לואי ה-14 – אבל הוא בחר להקים להקת תיאטרון יחד עם השחקנית מאדלן בייז'אר (שלא ברור אם היא אחותה או אמה של ארמאנדה אשתו). בתקופה שבה רבים מכריזים על עצמם אצילים, מתהדרים בתארים לא להם, הוא – כך ראו זאת בני משפחתו- בחר להיות מוקיון. משפחתו לא סלחה לו על כך לעולם.

להקתו של מולייר תרה במחוזות צרפת משך תריסר שנים, ומולייר, איש משכיל ורחב דעת, זונח את ספרי היוונית והרומית, את כתבי פלוטארך ואת כתבי הפילוסופיה העתיקה עבור ההתבוננות: "אין לי הזדמנות להגות עוד בפלאוטוס ובטרנציוס, עליי מעכשיו ללמוד את העולם", אמר. משחזר מולייר לפאריס התאהב לואי ה-14 במחזה 'רופא האהבה' והפך פטרונו, ומאז – משך 15 שנה – יצר מולייר את מחזותיו המוכרים והמוצלחים ביותר.

אחרי סערת המחזה 'טארטיף' חולל גם מחזהו 'דון ז'ואן' סערה רבתי. גם הוא נאסר לעלות על הבימה, אך הפעם למשך מאתיים שנה. כיוון שהחומר התיעודי המהימן על אודות הפרטים הביוגרפיים של מולייר מועט, ניסו פרשניו למצוא טביעות אצבע ביוגרפיות במחזותיו – אלססט המיזנטרופ הוא דמותו שלו, את 'בית ספר לנשים', סברו, בנה על סמך חיי הנישואים שלו, הרופאים השרלטנים ב'חולה המדומה' הם פרי ניסיונותיו הרפואיים כחולה אנוש…

אבל נראה שההסברים הסכמטיים הם פשטניים ואמינותם מפוקפקת. וכי מה ידעו הצרפתים על מולייר? "הם ידעו שמולייר היה ליצן ובדחן", קבע וולטר, "אבל לא ידעו כי היה פילוסוף ואדם גדול". 

אילו רופא אני, הייתי מתנקם בו [במולייר] על חוצפתו, ואילו חלה, הייתי מניח אותו שימות באין עוזר… וכך הייתי אומר: "שתיפח רוחך! תיפח רוחך! תלמד לקח ותדע כיצד מקלים ראש בפקולטה המדיציאנית!" (דברי ארגן לבלרד)

אחרי התמוטטותו על הבימה פונָה מולייר לביתו. הוא מת כעבור שעות אחדות. בזמן גסיסתו לא הסכים ולו כהן דת אחד לערוך וידוי לכופר שלא חזר בתשובה. הארכיבישוף של פאריס, שתיעב את מולייר מאז נורו חיצי הסאטירה של טארטיף, התנגד לקבורתו בקרקע הנוצרית הקדושה. רק בהתערבות ארמאנדה פנה המלך לארכיבישוף. "עד לאיזה עומק קדושה הקרקע?", שאל לואי ה-14. "עד עומק 4 רגל", השיב הארכיבישוף. "אם כן, קבור אותו בעומק 5 רגל", הורה לו. מולייר נקבר באישון ליל מאחורי גדר בית הקברות, במקום שבו נקברים המתאבדים והעוללים שמתו טרם טבילה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד באדר א' תשע"א, 18.2.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בפברואר 2011, ב-גיליון כי תשא תשע"א - 706, יארצייט / יעל (פרוינד) אברהם ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: