קללת בנות חת / עמיצור ברק

 

החושים המחודדים של רבקה הביאו אותה לעשות הכול כדי שברכת אברהם לא תגיע אל בנות חת. התבוננות בשלל הקשרים מקראיים מראה שחושיה לא הטעו אותה, כפי שהבין גם מרדכי היהודי

יצחק מברך את יעקב, גוברט פלינק, 1661-1615

סיפור התחזות יעקב לאחיו לשם קבלת הברכה בהנחיית אמו מעורר, כמובן, תהיות כבדות שמתבקשות הן לגבי רבקה, הן לגבי יעקב והן, אפילו, לגבי מידת הדין. גם לגבי יצחק מתבקשת השאלה כיצד אישרר את הברכה ליעקב משהתברר לו שהוטעה. קשה במיוחד לקבל את יוזמת רבקה שפעלה במרץ, אמנם למטרה החיובית לכאורה של מתן הברכה ליעקב, אבל באמצעים שנראים פסולים ביותר.

ניתן לתת – ואף ניתנו במשך הדורות – תשובות שונות לשאלות אלה. דומני שהתשובה השלמה נשענת על שני יסודות: האחד הוא שפעולתה של רבקה נעשתה ברוח הקודש, כלומר מכוחה של השראה נבואית – אפשר מכוח זו הראשונה, מימי הריונה, שבישרה 'ולאום מלאום יאמץ ורב יעבד צעיר', ואפשר מכוח השראה שקיבלה כאשר שמעה על כוונת יצחק לברך את עשו. היסוד השני, שבו נרחיב, הוא שהמניע לפעולתה של רבקה לא היה דאגתה ליעקב – אלא רצונה למנוע את הברכה מעשו. לא "מאהבת מרדכי" אלא "משנאת המן" (ברוח הגמרא במגילה טז).

ובעצם, יותר משרצתה רבקה להימנע מנתינת הברכה לעשו בנה, רצתה היא למנוע את הברכה מבנות חת, נשותיו, ובעיקר מבני עשו – ילידי בנות חת – ומצאצאיהם לטווח הקצר והארוך. ראיה ורמז לכך בסמיכות הכפולה: הכתוב מדגיש את אישיותן השלילית, את מוצאן ואת התנהגותן של בנות חת הן כפרולוג לפני סיפור הברכה והן כאפילוג בהקשר של יציאת יעקב לחרן.

הנה, הפרשה הסגורה המקדימה את 'ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות ויקרא את עשו בנו הגדול…' אינה אלא שני הפסוקים הבאים:

וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי.

וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה.

ואילו הפרשה מסתיימת בדברי רבקה ליצחק:

קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים

ונחתמת בלקח שלמד מכאן עשו עצמו:

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו. וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה.

מבני חת עד עמלק

ויש לרבקה סיבות טובות לחשוש: בכור צאצאי בנות חת הוא אליפז, אבי עמלק, אשר ייתכן מאוד שכבר היה בעולם בעת ברכת יצחק – לפי הפשט היה זה 37 שנה לאחר נישואי עשו  – וכך רצתה רבקה למנוע את הברכה מעמלק, שעליו נאמר (שמות יז טז) "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". ועמלק הוא אבי אבות אגג, שעליו נאמר (שמואל א טו לג): "…כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ…". ואגג הוא אבי אבות המן האגגי.

המאבק האלים בין שני הלאומים אשר נפרדו ממעי רבקה מתקיים לסירוגין לאורך כל ההיסטוריה המקראית. הוא מתחיל בפרשתנו, "הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ". הוא מסתיים בהיסטוריה המקראית בניסיון להשמדה מוחלטת של בני יעקב ביוזמת צאצאו של עשו – המן-האגגי (במגילה מודגש מוצאו חמש פעמים). בין שני אירועים אלה נמשך המאבק האלים – עמלק מזנב בישראל ברפידים; בימי השופטים אהוד, דבורה וגדעון; ובימי המלכים שאול, דוד, שלמה וחזקיהו.

השימוש המליצי שנעשה כאן בביטוי "שנאת המן" והמיוחס כאן לרבקה עלול להישמע קשה, אך יש להבינו לאור משמעות תוכנית ההשמדה של המן: בשונה מהמפגש הראשון של עמלק וישראל, שבו יש לישראל שש מאות אלף יוצאי צבא חמושים, הרי שבמפגש בשושן הייתה לתוכניתו של המן סיכויים רבים להתממש: יד השונאים תקיפה, וישראל הוא מיעוט קטן, תלותי, מפוזר ומפורד. מעולם לא עמד עם ישראל בסכנת השמדה כשמולו מוטיבציה כה חזקה ותוכנית כה מתוכננת ויעילה. ואולי את זאת רצתה רבקה למנוע – ברוח הקודש או באינטואיציה חדה באשר לעתיד האפל והקשה שיהיה ליעקב אם תתממש תוכנית יצחק לברך את עשו וצאצאיו.

על רקע זה יש לראות אולי כרמז שני קשרים לשוניים בין פרשתנו לבין סיפורה של מגילת אסתר. הראשון הוא המילה "ויבז", המופיעה בתנ"ך רק פעמיים. בפרשתנו "וַיּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה", ובמגילה "וַיִּבֶז בְּעֵינָיו [של המן] לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ". השני הוא הביטוי "זעקה גדולה ומרה" – שעליו עמד כבר המדרש: "זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, שנאמר ויצעק צעקה גדולה ומרה; ונפרע לו בשושן, שנאמר ויזעק זעקה גדולה ומרה, ללמדך שאין ותרנות לפני הקב"ה (לפי בראשית-רבה פרשה סז).

שבע חוליות

בראייה כוללת, אפשר לשבץ את פרשתנו כחוליה ראשונה בשרשרת פרשיות מקראיות בעייתיות שראשיתן בבני חת וסופן בגזירת המן האגגי. החוליות בשרשרת אירועים זו מחוברות בקישורים היסטוריים ולשוניים וקושרת את פרשתנו עוד יותר לעימות עם עמלק והמן. הקישורים ההיסטוריים – חלקם ישירים וחלקם עקיפים ומורכבים. המאפיין המשותף לאירועים הוא נטייתם של אבותינו ומנהיגינו ליצור קשרים – כנראה מיותרים וטובים מדי – עם הנכרים שסביבם.

החוליה הראשונה היא פרשת רכישת מערת המכפלה מידי בני חת. התורה מדגישה פעמיים את השתחוות אברהם [המיותרת, שהרי נאמר לו "נשיא אלוהים אתה בתוכנו"] לבני חת, השתחוויה שנמצאת בהקבלה היסטורית הפוכה להתנהגותו של מרדכי, אשר "לא יכרע ולא ישתחווה" למרות מצוות המלך, תוך סיכון עם ישראל. והרי כל עלילת מגילת אסתר בנויה על הסירוב של מרדכי.

חוליה שנייה היא השתחוות יעקב לעשו אחיו – שבע פעמים – מעשה שעליו הוא זוכה לביקורת מידי המדרש. חוליה זו קשורה בחוליה הקודמת, שכן יעקב בורח לחרן גם בשל סלידת אמו מן השידוך האפשרי עם בנות חת, כפי שראינו לעיל. כל ילדי יעקב משתחווים לעשו – למעט אחד, בנימין, שעדיין לא נולד. מבנימין יצא שאול "בן קיש איש ימיני", שנלחם באגג, ומרדכי [בן יאיר בן שמעי] "בן-קיש איש ימיני" שנאבק בהמן.

חוליה שלישית, בהמשך לקשר הקודם – חמלת היתר של שאול על אגג, שבעקבותיה הוא מאבד את המלוכה לדוד ולפי המדרש כך מתאפשר לאגג להוליד צאצא שממנו יוצא המן.

חוליה רביעית – הסתבכות דוד, שהומלך עקב הקשר הקודם, עם חנון מלך עמון בניחום אבלים מיותר ואסור, שהרי נצטווינו (דברים כג): "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'… לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם". בעקבות המחווה האסורה פורצת מלחמה מיותרת עם עמון. אוריה החתי יוצא למלחמה ודוד מסתבך עם בת שבע אשת אוריה. ועל כך אמר לו נתן הנביא: "…וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם".

חוליה חמישית – חתונת דוד עם מעכה בת תלמי מלך גשור, שממנה נולדים אבשלום ותמר. בעקבות שתי הסתבכויות דוד ונבואת נתן הנביא הוא מאבד רבים ממקורביו: אונס תמר, הריגת אמנון, מרד אבשלום על כל ספיחיו, התאבדות אחיתופל, איבוד עשר פילגשיו, הריגת אבשלום ורצח עמשא בן יתר.

חוליה שישית – חתונת שלמה (בנה של בת שבע אשת אוריה החתי…) עם בת פרעה, שבאחרית ימיו סיבכה אותו בעבודה זרה. בעקבות זאת התפרק עם ישראל לשתי ממלכות ואבד רוב מניינו עד היום – המכה הדמוגרפית הקשה ביותר. מלך מצרים נתן חסות לשניים מאויבי שלמה, הדד האדומי וירבעם, שכמלך ישראל תרם רבות לאבדן עשרת השבטים.

חוליה שביעית – קבלת הפנים החמה מאוד של המלך חזקיהו לנציגי מרודך בלאדן בן-בלאדן מלך בבל. ישעיהו הנביא מודיע לו עקב כך על גלות בבל וחורבן הבית. גלות בבל היא שהפגישה את המן האגגי עם מרדכי, "אשר הגלה מירושלים… אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל".

האלטרנטיבה של מרדכי

הנה כי כן, פעם אחר פעם הקשר והמחווה כלפי עמי הסביבה מביאים על מנהיגי ישראל הסתבכויות ואסונות. ייתכן מאוד שמניסיון העבר של כל שבע החוליות הללו, שהניבו תמיד פרי באושים, הסיק מרדכי שיש להפוך כיוון!

במקום להשתחוות פעמיים לבני חת או שבע פעמים לעשו – הוא בוחר שלא להשתחוות להמן, הצאצא של הזיווג בין עשו לבנות חת. את "הפיכת הכיוון" שלו אנו חוגגים כאלפיים וחמש מאות שנה – ונמשיך לחגוג.

פרופ' עמיצור ברק הוא מהנדס מים

פורסמה ב-14 בפברואר 2011, ב-גיליון תולדות תשע"א - 691, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. דניאל ונטורה

    המאמר מצוטט כאן
    http://he.danielventura.wikia.com/wiki/Toledot
    תודה
    דניאל ונטורה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: