אבלות על מה שלא ישוב / משה מאיר

 

אין זיקה הכרחית בין אבלות עמוקה בתשעה באב לבין השאיפה לכונן את המקדש ולהשיב את עבודת הקרבנות. אבלות היא לא פעם על מה שהיה ואיננו, היה ולא ישוב

חורבן ביהמ"ק, פרנצ'סקו הייז, 1867

בילדותי היה נוהג סבי לספר לי בתשעה באב את הסיפור על נפוליאון. יום אחד עבר נפוליאון ליד בית כנסת ושמע ממנו קולות בכי. שאל נפוליאון על מה בוכים האנשים, אמרו לו כי הם בוכים על בית מקדשם שחרב. שאל: מתי נחרב בית מקדשם? אמרו לו: לפני מאות רבות של שנים. אמר נפוליאון: עם הבוכה על חורבן מקדשו שנים כה רבות, יזכה לראות בבניינו.

שנים רבות היה קשר בל יינתק בתודעתי בין האבל על חורבן הבית ובין התקווה לבניינו. תקוות הבניין הצטיירה כאחד מיסודות היהדות, יסוד במובן שאם לא יתקיים – הבניין, בניין היהדות, כולו יקרוס. האמנם? ברבות השנים החלה להתגבש בי ההכרה כי אינני מעוניין בבניין הבית. אינני חושב שמצבו הקיומי והדתי של העם היהודי יהיה טוב יותר אם ייבנה בית המקדש.

בתמונת עולמי עבודת א-להים המכילה הקרבת קורבנות אין בה יתרון על פני עבודת א-להים שאין בה מרכיב זה. השיפוט מבוסס הן על בחינת התודעה העצמית שלי, והן על מסורת ההתנגדות לקרבנות שיסודה בדברי הנביאים. מנקודת מבט זו הסתאבותה של מערכת הקרבנות לא היתה מעוות היכול לתקון, אלא ביטוי לחוסר התאמתה לתודעה הדתית שהפליגה אל מעבר לה. השאלה שברצוני לחקור היא האם בעולמו של מי שלא מייחל לבניית בית המקדש יש משמעות לצום תשעה באב או לא.

עבורי לשאלה הזאת ישנה משמעות קיומית דתית עמוקה. הרי אם לא אמצא משמעות דתית לתשעה באב שאין בה ציפייה לבניין המקדש – ייוותר מועד זה כקליפה ריקה בעולמי. אך הייתי מציע גם למי שמצפה לבניין בית המקדש להצטרף אלי בחקירתי. ייתכן שיתגלו לו אזורי משמעות בצום שהיו מכוסים מהעין שהיתה עסוקה בציפייה לבניין המקדש.

אבלות ללא ריכוך

תשעה באב עוצב על ידי חכמים במתכונת אבלות על מותו של אדם:

חסידים הראשונים כך היתה מידתן: ערב תשעה באב מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח, ושורה במים ויושב בין תנור וכיריים ואוכלה, ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשיממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו… תלמידי חכמים אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב, אלא יושבים דווים ונאנחים כאבלים… (רמב"ם הלכות תעניות פרק ה').

מעתה עלינו לחקור את מהות האבלות על אדם, כדי שנבין את מהות האבלות על חורבן הבית שנבנתה במתכונתה.

בתקופת חכמים עלו שתי אמונות שלא היו קיימות בעולם התנ"כי. האחת – האמונה בעולם הבא, והשנייה – האמונה בתחיית המתים. אם נחשוב עד הסוף ניווכח כי מי ששתי האמונות הללו חדורות בו לא יתייחס למוות כמטיל אימה. הוא לא יראה בו נקודת סוף, ועל כן לא תוכלנה לצמוח בעולמו הלכות אבלות קשות כקריעת הבגד, כישיבה על הארץ, כאוננות. גם איכויות רגשיות כדאגה, שממון ובכייה, גם התנהגויות רגשיות כדווי ואנחה – לא תופענה אצל מי שמאמין בכל לבו כי המוות הוא כמעבר מחדר לחדר, כי אני האבל סופי לפגוש את המת לאחר מותי, או כי הוא יפגשני בעת תחיית המתים.

על כורחך אתה למד כי האבלות מתקיימת רק במקום שבו חיי העולם הבא ו/או תחיית המתים מושמות בסוגריים. רק אם המוות נראה כקץ החיים, הפרידה פרידה סופית שאין פגישה אחריה, רק אז בוקעת האבלות במלוא כובדה, עיצבונה וקשייה. השימה בסוגריים יכולה להיות על ידי השלילה, או לפחות על ידי השאלה המסופקת כשאלת קהלת: מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה בארץ?! (קהלת ג').

קשה לעמוד בקשיותו זו של המוות, ועל כן מרככת אותו התודעה בתמונות שבו הוא איננו נקודת קצה וסוף. אך ההלכות השחורות כעורב מכריחות את האדם להתעמת עם סופיותו של המוות. מישהו חשב שלא נכון לחסוך מאיתנו את הכאב הבוגר והמפוכח הזה. 

לא תקלה אלא עובדת קיום

קשה לאדם לעמוד מול עובדת המוות, מול מותו שלו ומול מותו של זולתו. הוא מקהה את להבו החותך בבשר בחי, מספר כי אין מוות, כי לא היה מוות (עד לחטא), כי לא יהיה מוות (בלע המוות לנצח, ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים, ישעיהו כ"ה). אך המוות הוא עובדת יסוד, היה הווה ויהיה. רק העמידה אל מולו מאפשרת לאדם לדעת את חייו. …כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה, ואין עוד להם שכר, כי נשכח זכרם (קהלת ט'). מוות ללא עת הוא תקלה, אך התקלה היא בהעדר העת ולא במוות כשהוא לעצמו.

האבל הבוגר יש בו כאב וגעגוע, אין בו משאלה לביטול המוות ולשיבת המת אל החיים. אין בו משאלה שכזאת כיוון שהוא מודע לגבולות החדים כתער של היש ושל האפשרויות הגלומות בו. ביטול המוות והשיבה אל החיים הם מעבר לגבול הזה. מוות בעיתו, שכאב רב בו, איננו מוביל למשאלה כי לא היה מתרחש. מוות שלא בעיתו מוביל למשאלה כי היה מתרחש – אך בעיתו.

מעתה אפשר לבנות מחדש את האבלות על חורבן המקדש, בהתאמה לתמונת המוות והאבלות על האדם. חורבן המקדש הוא מותו של המקדש, המוות הזה היה בלתי נמנע. מותו של המקדש נובע מהתפתחות רוחו של האדם, ששוב איננה מתאימה לעבוד את א-להים בדרך המקדש והקרבנות. אי אפשר להשיב את דרך המקדש והקרבנות, ולא את הכוהנים – שהומרו בחכמים –  לעבודתם.

המקדש מת שלא בעיתו. אילולא נחרב על ידי זרים, היה מת בשיבה טובה בעיתו ובזמנו. יש כאב על העדר העת, לא על מותו כשהוא לעצמו. אין כאב על המוות כשהוא לעצמו לא מפני שהוא לא כואב, אלא מפני שהמוות הזה הוא מחוקי הישות – אי אפשר היה למונעו. הכאב הוא כאב של געגוע, של זיכרון, לא של משאלה להחיות את המת. מי שלא מכיר במות המקדש, לא יכול לנהוג בו כמי שמתו מוטל לפניו.

על משמעות הזיכרון באבלות

משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בניין מסוייד ומכוייר כבניין המלכים… וכן התקינו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות להיות שם. וכשהאישה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהן כדי שלא יהיה התכשיט שלם. וכשהחתן נושא אישה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו מקום הנחת התפילין. וכל אלו הדברים כדי לזכור ירושלים, שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'                                         (רמב"ם שם).

מה פשר הזיכרון? יש זיכרון שהוא געגוע למי שעתיד לבוא, ויש זיכרון שהוא געגוע למי שאיננו עתיד לבוא. בעולם הערכים הציוני שלי – זיכרונה של ארץ ישראל וזיכרון ירושלים הם מהסוג הראשון, זיכרון בית המקדש הוא מהסוג השני.

מה פשר ומה משמעות לזיכרון של מה שלא ישוב עוד?

ראשית – הזיכרון הוא הוויית יסוד טבעית של הנפש הכואבת את אשר ניטל ממנה. שנית – אדם חי במציאות המורכבת מהיש ומהתודעה. המציאות שבתודעה היא חלק חשוב לא פחות מהמציאות שהיא הישות. יש ואתה מטייל בתודעתך הזוכרת בשנות ילדותך, מתענג על מצבים שהיו, על זיקות עם אנשים שאינם עוד. הטיול הזה הוא בעל ערך כשהוא לעצמו, הוא מרחיב את התודעה ומאפשר לה להתרחב אל מעבר לישות.

כך כותב רבי יהודה הלוי על עבודת הא-להים של החסיד:

…אחרי כן מטיל החסיד על כח הדמיון להעביר לנגד עיניו, כחיקוי לעניין הא-להי המבוקש, את המחזות הנהדרים ביותר השמורים בנפשו על ידי הכוח המשמר, כגון מעמד הר סיני, ומעמד אברהם ויצחק בהר המוריה, וכגון משכן משה, וסדר העבודה, ושכון הכבוד בבית, ורבים כיוצא באלה. אותה שעה הוא מצווה על הכוח המשמר שיאצור את כל אלה למען לא ישכחם (ספר הכוזרי, מאמר שלישי, ה').

אינני רוצה לשוב להיות ילד קטן, למרות זאת זיכרונות ילדותי הם המעשירים את חיי ואני משוטט בהם ומעצים את רגשות ליבי. כך גם ביחס לבית המקדש ולעבודתו. אינני רוצה לשוב למצב התודעה המתאים לעבודת המקדש. אך בהינתן העובדה הקשה כי העת עתה אינה עת המקדש, אני יכול לשוב אל מחוזות התודעה המקדשיים ולהעשיר את תודעתי הדתית במחוזות שרק בה נפתחו.

על אבלות שלא תמה

לאבלות יש גבול, אין לעבור אותו:

אל יתקשה אדם על מתו יותר מדאי, שנאמר: אל תבכו למת ואל תנודו לו', כלומר: יתר מדאי, שזהו מנהגו של עולם. והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם הרי זה טיפש. אלא כיצד יעשה? שלושה לבכי, שבעה להספד, שלושים יום לתספורת ולשאר החמישה דברים (רמב"ם, הלכות אבל, פרק י"ג הלכה י"א).

לעומת זאת האבל על ירושלים הוא אבל ללא גבול:

… כל הקרעים הללו [שקורע הרואה את ירושלים בחורבנה] כולם קורע בידו מעומד וקורע כל כסות שעליו עד שיגלה את לבו. ואינו מאחה קרעים אלו לעולם… (הלכות תעניות. פרק ה', י"ז).

מדוע יש הבדל בין אבלות על אדם ובין אבלות על ירושלים? מי שמצפה לבניין בית המקדש יסביר כך את ההבדל: אדם שמת לא ישוב לעולם, לכן יש גבול לאבלות עליו, אך ירושלים תשוב ותיבנה וכך בית המקדש, לכן עד לנקודת זמן זו ממשיך פצע האבל לדמם.

כיצד יסביר את ההבדל איש אשר כמוני הסבור שכשם שהמת לא ישוב כך המקדש לא ייבנה?

לאבלות התודעה אין גבול. למרות הטיפשות שבדבר – כדברי הרמב"ם –  אדם שאיבד מישהו היקר ללבו ימשיך לכאוב את חסרונו ללא גבול. הזיכרון איננו מרפה, והוא מתרפק על תמונותיו עוד ועוד. אך ישנה הבחנה חדה כתער בין קרע שאיננו מתאחה ובין משאלה כי המת ישוב. כך גם ביחס למקדש.

הקריעה שאיננה מתאחה בעולמי מבטאת את המכאוב ואת הזיכרון של עולם שהיה בו כדי לבטא את הארוס הדתי בעוצמות גדולות וייחודיות. עולם זה לא ישוב. האדם הפרטי והקהילה אינם נמצאים באותו המקום, ערכים חדשים התווספו, חלקם סותרים את המקדש ואת עבודתו. עתה על האדם לחפש דרכים אחרות לבטא את רגשות לבו הדתיים. אך הזיכרון מאפשר לטייל בתקופה אחרת ולהשיג מרחבים נוספים. כשחקן תיאטרון יכול הדמיון לעטות בגדי כהן ולעבוד את עבודת המקדש. אך תער הביקורת מורה לו להבחין בין דמיון למציאות, להכיר כי בחייו הממשיים אין עוד מקום למציאות זו.

סוף דבר

דווקא מי שמכיר שהמקדש לא ישוב להיבנות, הוא שעבורו תשעה באב הוא יום אבל במלוא מובן המילה. הוא אבל על המת שלא ישוב עוד, הוא מתענג על הזיכרון שהיה. הוא יודע שזהו מנהגו של עולם, עת לכל – עת למקדש ועת להבניית החיים הדתיים סביב מוקדי דעת ורגש אחרים. בהגיע תשעה באב יכאב ליבי את מכאוב האובדן, את מכאוב ההתבגרות היודעת – יש דברים שהיו בילדותו של עמי, עתה כעם בוגר עלי להכיר באובדנם ולחיות את חיי ההווה הבוגרים – קשים אך עשירים ורחבים יותר.  

פורסמה ב-13 בפברואר 2011, ב-משה מאיר ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. נוכח אני לדעת כי משה מאיר הינו הוגה דעות שהוציא את עצמו מכלל עולם האמונה. עולם האמונה בנוי על התשתית של תורה שבכתב שהיא מן השמים, ובכן אם הקרבנות אינם יכולים לתיקון והם אינם רלוונטיים עוד פירושו של דבר כי ניתן להסיר את מחציתו של חומש ויקרא מן התורה! ואם תורה מן השמים ורבונו של עולם כתבה ומסרה לנו, כנראה שהבין שהם עדיין שייכים אלינו, כי אחרת אנו יכולים לומר כך גם על מצוות רבות ביותר…
    כמו כן האמירה כי אמונת עולם הבא ותחיית המתים הם שייכות לחז"ל ולא לתנ"ך גורמות לכך שההולכים בדרכה של תורה שנוסחה ע"י הרמב"ם (בשרשי האמונה) מבינים כי התורה שייכת לעולם אפיקורסי, שהרי מי שאינו מאמין בעיקרי אמונה אלו הוא אפיקורס.
    ובכן מה לכם כי תלינו עלי על שביטלתי את המנוי לעיתון, החסר אני מאמרים שכאלו שרוח חכמים אינה נוחה עמהם ולא זו בלבד אלא שמבקשים הם ליטול ממני את נשמת אמונתי!

  2. אחרי שראינו בעינינו בעשרות השנים האחרונות את תחילת התגשמות חזון הנביאים לשיבת ציון וקיבוץ הגלויות – האם דוקא עתה נאמר נואש ונוותר על תקוות בניין המקדש?!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: