לא לכוהנים בלבד / ניסן אררט (לפרשת תרומה)

 

שחזור אחר של מבנה המשכן חושף יחידה נוספת, שנועדה להתוועדות של העם לפני הא-ל ולשותפות בעבודתו. הן המשכן והן המקדש לא נבנו כמעונו של א-ל מסתורי מרוחק מבני אדם, אלא כמקום מפגש והתעלות

במאמרו "משכן אהל מועד – שחזור אחר", מציע האדריכל מיכאל חיוטין הבנה שונה מן המקובל לגבי מבנה המשכן. הצעתו מתבססת על האמור בכתוב ביחס להצבתם ההדדית של הקרשים: "שתי ידות לקרש האחד – משֻלבֹת אשה אל אחֹתה". לדבריו, שתי הידות הן שני חלקי רוחב הקרש (שני שלישים מן הרוחב), והן משולבות – מחוברות אחת אל השנייה במעין חפיפה – באופן הבא: 

 על-פי הפרשנות המקובלת, הצבת הקרשים העומדים יוצרת 'סוכה' באורך שלושים אמה (עשרים קרשים X אמה וחצי אורך הקרש); אולם בדרך שילוב זו, שני קרשים של אמה וחצי יצרו יחידה של שתי אמות כשהם בסמיכות זה לזה, כך שאורך 'סוכת' הקרשים לא היה אלא עשרים אמות – עשר אמות ליחידת קודש הקודשים ועשר אמות ליחידת הקודש. בין שתי היחידות הפרידה הפרוכת.

מסך המשכן הפריד בין הקודש ובין יחידה נוספת הקרויה אהל מועד. יחידה שלישית זו, אף היא באורך עשר אמות, הייתה עשויה אך ורק יריעות שש משזר מבפנים ויריעות עזים מתוחות מעל. עודף יריעות העזים (שמספרן היה אחת-עשרה) כיסה את אחורי המשכן, ואילו בחזית היה בצורת מכפלת – "וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל" (כו, ט). חיוטין משער: "במכפלת הקדמית, ניתן להעביר מוט אשר יאפשר הרמה של הכיסוי ותלייתו כסכך על העמודים החיצונים […] הצד הקדמי מיועד להרמה כדי לאפשר כניסה למשכן".

לפי הצעת חיוטין, יחידה זו שימשה 'מבוא' למשכן העדות – שתי היחידות הפנימיות – ומפאת דרגת קדושתה הנמוכה נאמר עליה (ויקרא טז, כג-כד): "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבֹאו אל הקדש, והניחם שם". ביחידה זו אף נצטווה אהרן (שמות כז, כא): "להעלות נר תמיד באהל מועד". אהל מועד זה שימש מקום התוועדות של משה עם הא-ל (במדבר ז, פט), ושם משה אף נועד עם זקני העם (במדבר יא, טז): "ויאמר ה' אל משה: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושֹטריו – ולקחת אתם אל אהל מועד, והתיצבו שם עמך".

התוועדות שכזו באהל מועד, של מי שאינם כוהנים, מצביעה על אופיו המיוחד של מבנה המשכן. "מקדש מלך", כמצוי בכל העמים באותה תקופה, היה מקדש מפואר, שנבנה מאוצר-המלך – לצורכי המלך-האל או המלך-הכהן; מקדש אפוף מסתורין שעֵין אדם, מפשוטי העם, לא תשזפנו. לעומת זאת, המשכן היה מבנה צנוע ופתוח, שנבנה מנדבת העם (שמות כה, ב): "דבר אל בני ישראל: ויקחו  לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי…".

אמור מעתה: המשכן לא נועד לשם התוועדות הא-ל עם משה (המלך-השופט) בלבד, אלא היה זה המקום אשר בו מתוועד העם עם א-להיו. התוועדות זו הייתה בחצר המשכן, במקומו של המזבח החיצון, כאמור (כט, מב-מג): "עֹלת תמיד לדֹרֹתיכם פתח אהל מועד… ונֹעדתי שמה לבני ישראל". מקומם המרכזי של העדה ושל זקני ישראל במשכן בא לכלל ביטוי אף בעת חנוכתו, אז היו שותפים לעבודת אהרן ובניו הכוהנים בהתייצבותם פתח אהל מועד (ויקרא ט, א-כד).

כינוס בבית המקדש

מתברר כי החלוקה המשולשת של דרגות הקדושה במשכן כהצעת חיוטין – קודש-קודשים, קודש, אהל מועד (מבוא) – משתקפת גם במקדש שבנה שלמה (ובמקדש העתידי של יחזקאל): אולם, היכל ודביר. האולם, בדומה לאהל מועד, שימש כמבוא, אשר אליו רשאים היו להיכנס גם מי שאינם כוהנים. לימים נכנסו אליו מלכים (ייתכן שניצב בו עמוד מיוחד, לצורך הופעת המלך לפני העם), כפי שמסופר על אופן המלכת יואש בן אחזיה (דהי"ב כג, יב-טו): "ותשמע עתליהו… ותרא והנה המלך עומד על עמודו במבוא", ועל תפילת חזקיהו בעקבות דברי הנאצה של רבשקה (מל"ב, יט, יד-טו): "ויעל בית ה'… ויתפלל חזקיהו לפני ה'". בימי יאשיהו אנו קוראים כי ספר תורה נמצא על ידי שפן הסופר (שאינו כוהן), שליחו של המלך, בבית ה' (לפי הצעתנו, המבוא), ושם כורת יאשיהו את הברית עִם העם (מל"ב כג, ג): "ויעמד המלך על העמוד [המוכר לנו מתיאור הכתרת יואש] ויכרת את הברית לפני ה'".

נמצאנו למדים כי כשם שאוהל מועד הוא המבוא במשכן כן האולם במקדש שבנה שלמה. שניהם הותרו בכניסת זרים (שאינם כוהנים) ושימשו מקום התוועדות לראשי-העם (משה או המלכים), במיוחד בעצרות עממיות, בחגים ובמועדים, ובעת חידוש הברית של העם עם א-לוהיו. בעקבות הצהרת שלמה בעת חנוכת המקדש הפך המקום אף לבית תפילה (מל"א, ח, כט-מג), וכדברי הנביא המנחם (ישעיה נו, ז): "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפִלתי… כי ביתי בית-תפלה יִקָּרֵא לכל העמים". בדרך זו שב ובא לכלל ביטוי הרעיון המרכזי של 'הוויתור הא-לוהי' בהקמת המשכן (שמות כה, ח): "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".

גם בבית השני המשיכה אותה המגמה. תפילת ההלל וההודיה בעת ייסוד הבית צוינה על ידי זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יהוצדק בעבודה משותפת של שניהם יחד עם הכוהנים והלויים ועם כל העם (עזרא ג, י-יא), וכך מתוארת גם חנוכת חומת ירושלים בימי עזרא ונחמיה (נחמיה יב, כז-מג). לאחר שנחמיה השלים את בניית חומת ירושלים, שוב אוסף עזרא את העם ברחבה שלפני בית הא-לוהים, והפעם מציג נוהג חדש של קריאה בתורה, בציבור, בהתוועדות חגיגית – במקום הנבחר – כמתואר במפורט בספר נחמיה (פרקים ח-י):

ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים [מזרח]. ויאמרו לעזרא הספר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ה' את ישראל… ויקרא בו… ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם… ויברך עזרא את ה' הא-להים, ויענו כל העם אמן אמן.

ההתכנסות דווקא ברחבה שלפני בית הא-להים מבקשת לציין את זיקת המעמד אל העבודה – הקרבת הקרבנות בשירה ובזמרה המתקיימת בפנים המקדש מכוונת אל הקהל המתכנס בחוץ. התמונה המצטיירת במעמד ייחודי זה אמורה לבטא את הרעיון הקדום שציינו לעיל, והוא: שכינת הא-ל מתגלה בעת שהעם עולה לרגל לירושלים ומתכנס בפתח המקדש.

א-ל מתגלה

מצוות הראייה – עליית העם אל המקום הנבחר במועד הנבחר – באה לשרת את התכלית של יצירת התוועדות עם הא-ל במקום אחד ובזמן אחד. תמונה ציורית של מעמד זה מצויה בסוף ספר בן-סירא:

גדול אחיו ותפארת עמו שמעון בן יוחנן הכהן… מה נהדר בהשגיחו מאהל ובצאתו מבית הפרכת… ויתן  השיר קולו ועל המון (=המיה) העריכו נרו, וירנו כל עם הארץ בתפלה לפני רחום עד כלותו סדר מזבח ומשפטיו הגיע אליו. אז ירד ונשא ידיו על כל קהל ישראל וברכת ה' בשפתיו, ובשם ה' יתפאר וישנו לנפל העם שנית כלו מפניו.

אגב תיאור התפעלות המחבר משמעון (השני) הכהן הגדול אנו מקבלים תמונה של הראייה בימיו: הקרבת הקרבנות; הנגינה והשירה; וכן נפילת האפיים ההמונית בעת השמעת השם המפורש בברכת הכהן הגדול. בפסוק "מה נהדר בהשגיחו מאהל ובצאתו מבית הפרכת" האוהל בא לציין את המבוא שבחזית במקדש, אשר ממנו הביט הכוהן הגדול על העם המתכנס בחוץ – לפני בית הא-להים.

בבבלי (יומא נד ע"א; והשווה חגיגה כו ע"ב) מובא תיאור טקס פתיחת המסך (הפרכת) כדי להראות את כלי הקודש שבהיכל לעולי הרגל: "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין (בכתבי-יד: מגלין) להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים (המצוירים עליה), שהיו מעורים (נוגעים בכתפיהם) זה בזה ואומרים להן (לעולי הרגל): ראו חִיבתכם לפני המקום כחִיבת זכר ונקבה".

מכלל הדברים נלמד את המשמעות האידיאולוגית של מצוות הראייה. המקדש אינו משכנו של א-ל מסתורי מרוחק מבני אדם. באופן מכוון, המקדש מוצג כמקום המפגש של הא-ל עם העם – מתוך אווירה של התעלות הנפש, הנוצרת בעקבות מגוון של אירועים, הכוללים הקרבת קרבנות, תפילה, שירה, נגינה וסעודות משפחתיות. מה יהא הריטואל, ומה יהיו פני ההיראות לפני ה' בעת שיוקם בית המקדש –  במהרה בימינו –  לא-לוהים פתרונים…

ד"ר ניסן אררט הוא מרצה במכללת שאנן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ל' בשבט תשע"א, 4.2.2011

פורסמה ב-8 בפברואר 2011, ב-גיליון תרומה תשע"א - 704, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: