הרב צבי פסח פרנק, שצמח בישיבות הגדולות של אירופה ובבית הדין של היישוב הישן בירושלים, העמיד את ביתו לרשות ה'הגנה' והחל בבירור הלכות ירושלים והמקדש. חמישים שנה לפטירת הרב שידע לאחד את העיר

הרב פרנק בביקור רבנים בתחנת הקמח חיפה, תרפ"א

…הנני מציע לפני כת"ר שיתבונן היטב אולי ימצא לנכון לעלות להר הקודש עם ישיבתו הק', כי למה לא נתעורר מהמתוקנים שבמחנה החופשים הרחוקים מתוה"ק… והם מוסרים גופם ונפשם לשכלל ארץ חמדתנו לפי הבנתם הם וכפי מהלך רוחם ונפשם. ואלה נושאי דגל תורתנו הקדושה, למה יעמדו מרחוק לעת כזאת שאנו רואים בעליל אתערותא דלעילא לפקוד ברחמים עמו וארצו, הנה עת לחננה כי בא מועד לקיים כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו… וכמדומה שחוב גדול הוא על גדולי דורנו להזדרז ולצאת חושים… ליסד בעיה"ק מרכז רוחני ובית חרושת לתורה ולעבודת השם יתברך. אולי נזכה להחזיר עטרה ליושנה ויקויים בנו מקרא שכתוב כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם…

כך כתב הרב צבי פסח פרנק, חבר בית הדין הירושלמי של ר' שמואל סלנט, לרב איסר זלמן מלצר, לימים מחלוצי התורה בארץ ישראל. המכתב, שנכתב בתר"פ, בעת היות הרב פרנק בן 47, היה חלק ממפעל שהרב הירושלמי ראה בו משימת-קודש: לבנות את עולם התורה בארץ ישראל, בתקופה שבה כל הישיבות החשובות היו במזרח אירופה. הרב פרנק הוא שפעל להעלאתם של הרב איסר זלמן מלצר ושל שאר בשרו הרב משה מרדכי אפשטיין – עלייה שהביאה עמה את ישיבת סלובודקה, שנודעה כאן כישיבת "חברון", חלוצת הישיבות הגדולות בארץ ישראל.

בשנת תרפ"ז הזמין את הגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי לבוא לירושלים. בשנת תרצ"ז, לאחר שכבר כיהן ברבנות ירושלים, שב על הזמנתו כשהוא מציע לרב חיים-עוזר שיֵשב על כיסאו כרבה של העיר. על שתי ההזמנות ענה הרב גרודזנסקי שהוא מצידו אכן רוצה לעלות, אלא שסיבות שונות מעכבות אותו. הרב אף סידר לגאון הרב מנחם זמבה אשרות כניסה לארץ, אך בטרם הספיק הרב זמבה לעלות פרצה מלחמת העולם השנייה ותפסה אותו בוורשה, שם מצא את מותו לימים במהלך דיכוי המרד.

מפגש ביפו

צבי פסח פרנק נולד בשנת תרל"ג בעיר קובנה, שבאותם הימים שכנו בה דמויות מופת כרבי ישראל סלנטר (מייסד תנועת המוסר), מהרי"ל דיסקין ורבי יצחק אלחנן ספקטור. אביו, רבי יהודא לייב, היה מתלמידי החכמים שבעיר וגם מזכיר האגודה הציונית "נס ציונה" – שלאחר זמן מה ייסדה את העיר חדרה. פעילותו בענייני הארץ הייתה ענפה ותוססת, ומשנודע על כך לשלטונות – נשלחה לביתו בליל שבת קבוצת שוטרים שהחרימה את כל החומר הקשור לעניינים אלו ושרפה אותו. רעייתו תיארה את התחושה ששררה בבית בעקבות האירוע כ"הרגשה של תשעה באב".

בשנת תרנ"ג עלה האב לארץ ויישב את אדמתו שבחדרה. הוא חפץ להצטרף לעובדי האדמה ולהיות לאחד מהם, אך הם כפו עליו לשמש רב המקום. לימים הוצעה לו משרת רבנות מכובדת באמריקה, אך הוא בחר לוותר עליה ולדבוק בדירתו הצנועה ב"חאן" שבמושבה.

כבר בקובנה הוכר צבי פסח הצעיר כעילוי וכמתמיד, ולמד בישיבות סלובודקה וטלז (שם היה לומד חמישים דפי גמרא מדי שבוע, והיה עורך חזרה עליהם בימי שישי ושבת). שנה לפני עליית אביו עלה לירושלים, וזכה להתחבב מאוד על גדולי אותו הדור – המהרי"ל דיסקין ורבי שמואל סלנט. שמו החל להלך לפניו כידען גדול וכבעל סברה ישרה. תקופה מסוימת ישב מסוגר בעליית גג כדי שלא יופרע בלימודו. הרב סלנט קירב אותו מאוד ולא חדל להתפעל מהתקדמותו התורנית, וכבר כשהיה בן 25 הסמיך אותו להוראה ולסידור גיטין.

בשנת תרס"ב, שבע שנים לאחר נישואיו וכשהיה כבר אב לארבעה ילדים, ראה שלימודו מופרע מאוד בשל כהונתו כר"מ  בישיבת "עץ חיים", ויצא בהיחבא – ובעידודה של רעייתו – ללמוד בעיר יפו. הוא שהה ב"גלות" זו שנתיים, ולדבריו היו אלו השנתיים הפוריות ביותר בלימודו (פעם אמר לאחֵר, שהצטדק לפניו על כך שבעצם למד רק עשר שנים: "אף אני למעשה למדתי רק שנתיים"…). לקראת סיום תקופת שהותו ביפו הגיע אליה הרב קוק לכהן כרב העיר. בין שני הרבנים נקשרה ידידות חמה (הרב קוק היה אז בן 39 והרב פרנק בן 31). הרב פרנק היה גם מי שיזם את ההיכרות בין הרב חרל"פ והרב קוק, לאחר שהרב חרל"פ עצמו חשש לגשת אל הרב.

על חבל דק

ברבות השנים התחזק הקשר מאוד, כאשר הרב פרנק יזם וקידם את בחירתו של הרב קוק למשרת רבנותה של ירושלים. בעת הקמת הרבנות הראשית לישראל היה הרב פרנק מבחירי המשמשים בה בקודש, לאחר שגוף דומה ברעיונו לרבנות הראשית – "משרד הרבנות לעדת ישראל בירושלים" – נוסד על ידו שנתיים קודם לכן והיווה תקדים לרעיון איחוד הרבנויות בארץ ישראל. ברבנות הראשית שימש בתפקידי חבר מועצת הרבנות ואב בית הדין למעלה מארבעים שנה (כאשר במקביל המשיך לשמש כאב"ד וכנשיא בית הדין הירושלמי). בשנת תרפ"ד, כאשר נסע הרב קוק לחו"ל בשליחות מוסדות התורה, כיהן הרב פרנק כממלא מקום הרב הראשי לארץ ישראל. בהתכתבויותיהם לאורך התקופות השונות מופיעים ביטויי הערכה רבים כ"ידידי חביבי", "ידיד נפשי", "אוצר נחמד בתורה ויראה" (הרב קוק לרצ"פ) ו"מופת הדור והדרו, איש אשכולות", "מפורסם לתהילה ותפארת, איש סגולה" (הרצ"פ לרב קוק). לאחר פטירת הרב קוק מילא הרב פרנק את מקומו כרבה של העיר ירושלים.

הרב פרנק שימש כמנהיג תורני תחת שלטון התורכים, הבריטים ומדינת ישראל. בתקופות אלו צצו שאלות ובעיות רבות בעקבות מאורעות התקופה, ובפרט שתי מלחמות העולם (שגררו שאלות עגינות רבות) והתפתחות בניין היישוב, שיצרה מציאויות חדשות שדרשו התייחסות ופתרון. הרב היה ער לגודל האחריות בשעה ההיסטורית הזו ופעל בהתאם.

"משרד הרבנות לעדת ישראל" שהקים, שאיחד את רבני כל החוגים בירושלים, חידש את מוסד בית הדין לערעורים, צעד ראשון לקראת איחוד כל בתי הדין בארץ תחת קורת גג אחת. את מגמתו לאחד את הפסיקה והרבנות איזן עם כיבוד המנהגים השונים. כשפעל להנהיג פיקוח אחיד על השחיטה ומנהגיה, הציע לו הרב עוזיאל לאחד את השחיטה באופן מוחלט, תוך ויתור של בני עדות המזרח על השחיטה הספרדית. הרב התנגד וענה: "אם הרבנים הספרדים יסכימו לביטול שחיטתם – אקום אני ואארגן שחיטה ספרדית!".

מנגד, כאשר נשאל על ידי המושל הבריטי מדוע חשוב לו כל כך לאחד את השחיטות תחת פיקוח אחד ענה לו הרב: "אדוני, אין כאן עניין של חומרות וסייגים. הבוקר נזדמן לי להשתתף בברית מילה שבה היה הרב זוננפלד המוהל, ושנינו יחד אכלנו בסעודה שלאחר הברית". כשהודיע הנציב הרברט סמואל לרב קוק ולרב פרנק שקיבל הוראה משפטית מלונדון לאשר מערכת שחיטה עצמאית לעדת החרדים, ענה לו הרב פרנק מיד: "אני מציע להעביר את השחיטה כולה לידיהם, ובלבד שתישמר המסורת של שחיטה אחת בירושלים".

בשבח בני הגוש

הרב פרנק התנגד להסתגרות המסורתית בתוך "ערי הקודש" ושמח בנקודות היישוב החדשות שהוקמו. ביותר חיבב את אנשי גוש עציון, שם גם ביקר פעמים רבות, ואף פרש עליהם את חסותו הרוחנית כאשר שלחו מחבריהם להשתלם בלימוד ההלכות התלויות בארץ. לאחר נפילת הגוש התאבל מרה, ובין השאר כתב:

יישובים אלו הרי הם כליל תפארת היהדות הדתית… אשר קיווינו בצילם נחיה… מה נפלא היה המחזה, שהעמלים כל היום בזיעת אפים, אחרי עבודה קשה ומפרכת תחת השמש הלוהטת, באיזה גבורה וקדושה עילאה נסבו לשולחן אחד לקביעת עיתים לתורה בשמחה ואהבה רבה…

גם בהספדו על הברון רוטשילד אפשר לשמוע את גישתו לשיבת ציון: "בעת צרה ליעקב בחרה ההשגחה העליונה בברון להופיע כמלאך מושיע לבנות את הארץ הנשמה… הברון הנדיב היה מן היחידים שהקב"ה שתלן בכל דור".

בין הכרוזים שפרסם מופיעה אזהרה (משנת תש"ג) שלא לתת יד למכירת בתים ומגרשים לנכרים בארץ ישראל, קריאה לקראת סיום המנדט הבריטי ("קרואים אנו לאחריות, ולהכרת רצינות השעה"), שבה נקבע ד' באייר תש"ח כיום תפלה וזעקה כדי "להיות ראויים לגאולת ישראל ותקומת ממלכתו בקרוב", וכן איגרות לרבני חוץ לארץ שבהן הם נקראים לקנות דווקא מאתרוגי ארץ ישראל "ובזה תהיה המצווה כפולה לחזק בניין הארץ".

הרב פרנק תמך ב"היתר המכירה", ולצד עידודו את החקלאים שרצו להחמיר על עצמם ולקיים את מצוות השמיטה ככתבה – קרא ללקוחות שחפצו להחמיר על עצמם ולא להיסמך על ההיתר שיעדיפו את תבואת המושבות העבריות שבעבר הירדן המזרחי (כדגניה ואפיקים, כמובן לאחר שמכרו את שדותיהם לנכרי) על פני תבואת גויים.

חיבת הארץ באה לידי ביטוי גם בעבודתו התורנית. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה והתקוות הרבות שנתלו בשלטון הבריטי לאחר מתן הצהרת בלפור, הורה הרב לתלמידיו בעניין לימוד הלכות המקדש: "לעת כזאת שזכינו לראות סימני גאולה ממשמשים ובאים וקול התור נשמע בארצנו, בודאי מהראוי לתופשי התורה לשים לב להלכה זו שכבר נפתחה בגדולי הדורות…". הוא פרסם את ספרו "הר צבי" המברר בעמקות סוגיות אקטואליות הנוגעות להלכות המקדש ועבודתו, ובמקביל יצא שמו כבקי במצוות התלויות בארץ, ושאלות בנושא זה הגיעו אליו מכל רחבי העולם התורני. במיוחד ראוי לציון "מדרש בני ציון" – בית מדרש לבחירי התלמידים הירושלמים שהוקדש לליבון סוגיות בסדר "זרעים" – שהרב עמד בראשו למעלה מעשרים וחמש שנה. בין הלומדים בכולל זה אפשר למנות את הרב שלמה זלמן אויערבך, את הרב שבתי יודלביץ ואת הרב עובדיה יוסף ייבל"א.

שני סליקים

בימי המנדט הבריטי, כשכבר כיהן כרבה של ירושלים, היו בביתו של הרב שני סליקים – האחד של ההגנה והשני של האצ"ל. הסליקים היו בפינות מרוחקות ובני הבית דאגו שהבאים לבקרם לא יבואו באותן שעות ולא יֵדעו אלו על אלו. בנו, יעקב, היה מפקד ההגנה בירושלים ונאלץ לברוח לארה"ב כדי שלא להיתפס על ידי הבריטים (לימים שימש כח"כ מטעם מפא"י). אחד מחבריו של הבן יעקב – דוִד רזיאל – היה מבקר גם הוא בבית הרב באופן תדיר. במרתף יצרו פצצות ובבית ערכו אימוני נשק. בית הרב היה סמוך למחנה "שנלר", וידיעות על תנועת הכוחות הבריטיים הועברו ממנו למטה ההגנה באמצעות קו הטלפון.

בספר "משׂוּאה לדור" מובא סיפור לפיו כשהייתה ירושלים במצב קשה מאוד התגברו הקולות שקראו להיכנע. הרב שלח את דעתו שלא יעשו זאת, והצדדים שדנו בדבר באו לביתו – היה זה ביום שישי – והרצו לפניו את טענותיהם במשך חמש שעות. כשסיימו והמתינו להכרעתו אמר להם: "רבותיי, הן ערב שבת היום – שובו לביתכם. עד יום ראשון – ירחם ה'". ביום ראשון נודע שבא לארץ מתווך מטעם האו"ם, ומאזן הכוחות כולו השתנה.

לאחר קום המדינה שמח בה הרב מאוד, אך יחד עם זאת לא חדל מלנסות ולתקן את מערכת החוקה והמשפט שלה ולייסדה על דין תורה. במהלך השתדלויות אלו נרשמו כמה התבטאויות חריפות שלו, אך הוא דאג תמיד לסייגן באהבה לעצם מהות המדינה, תוך הבדלה בין הכוח הגלום בה לבין צורת ביטויה בפועל.

פעם אמר: "'ובכן תן פחדך', 'ובכן תן כבוד' – זה דבר חשוב. אבל זה רק אחרי שיתקיים ה'ובכן' השלישי – 'ובכן צדיקים יראו וישמחו' – כאשר יראי ה' הצדיקים ישבעו נחת מהמדינה והליכותיה". כשנאבק בתקיפות בחוק גיוס החובה לבנות אמר לכתב ה"דער טאג":

מאשימים אותי בשנאת המדינה. רואה הנך, בבית זה היה מחבוא נשק של ההגנה. הטלפון שבביתי העמדתי לרשותם, ואתה יודע במה היה זה כרוך. לא מגיע לי תודה על זה. מילאתי את חובתי. אני ממלא חובתי גם בזה שאני יוצא חוצץ נגד חוק אשר לפי השערתי עלול להביא לחורבן המדינה.

במכתב הסכמה שכתב לספר "משפט הצבא בישראל" הוא כותב:

המאורע החשוב שזכינו לראות בהנץ נץ הקמת הצבא הישראלי על ידי ממשלת ישראל החדשה שנתכוננה במעשה נסים נפלאים שכל עין רואה בזה יד ההשגחה העליונה הנטויה עלינו לחונננו ולתת לנו מחיה בארץ האבות… נתבקעו ניצוצי אור וכמו השחר עלה על שמי ארצנו הקדושה וכבוד ה' עלינו זרח לעיני הגויים שיכירו וידעו כל יושבי תבל  בזכותנו לבנות את בית ישראל בארצנו…

נטול מגזר

בבחירות הראשונות לכנסת דחף רבות להקמת הרשימה הדתית המאוחדת, והתאכזב מאוד כשזכתה ב-16 מנדטים בלבד. הרב פרנק מעולם לא שייך את עצמו לסקטור או למפלגה, וקיבל את הכול באותו מאור פנים ובאותה ענווה (שבזכותה הוא מזכיר בספריו כל כך הרבה דברים ששמע מאחרים). פעם התפרסמה באחד הביטאונים הודעת מזל טוב לרב פרנק לרגל בר המצווה של בנו, והכרזה שהציבור מוזמן לאירוע – ללא ציון המיקום והזמן שבו הוא יערך. על פי ר' יעקב פרנק, נכד הרב ואיש עין צורים לשעבר, הסיבה לכך הייתה פשוטה:"לכולם היה מובן מאליו שאם לבן של הרב פרנק יש בר מצווה אז כל ירושלים מוזמנת, ושאין מי שלא יודע היכן ומתי יתקיים האירוע".

הרב פרנק, איש היישוב הישן אך חלוץ תורני ומנהיג חרדי (שגם נרדף לעתים על קרבתו לרב קוק ועל דעותיו העצמאיות), עמל כל ימיו על מתיחת גשר של תורה, מסורת ואחדות בין פלגיו השונים של העם ובין עברו לעתידו. בדרך הוא הספיק להירשם כאחד מגדולי ישראל שחיו בארץ בדורות האחרונים, אך גם ליפול בין הכיסאות ולא להיות משויך רשמית למגזר כלשהו.

ייתכן שדמות רבנית בת ימינו שהזכירה את תכונותיו היא תלמידו ומקורבו, הרב אליעזר יהודא ולדינברג זצ"ל, בעל "ציץ אליעזר". ברם, זיכרון העובדה שה"ציץ אליעזר" לא נשא במשרת רבנות מחדד את היותו של הרב פרנק חותמה של שלשלת רבניה של ירושלים הישנה והמיוחדת, שבה כיהנו הרב סלנט, הרב קוק והרב פרנק (וכן הרבנים רבינוביץ'-תאומים וברלין באופן בלתי רשמי). דור הרבנים שבאו אחריו היוו כבר דמויות מעולם אחר וחדש – העולם הבנוי והגדול שלאחר זעזועי תפר התקופות.

המאמר מסתמך ברובו על הספר "משואה לדור" (שבתי רוזנטל, ירושלים תשל"ט) והחוברת "עטרת צבי" (הרב עמיחי כנרתי, תשס"ו). תודה מיוחדת לר' יעקב פרנק, נכד הרב, על עזרתו הרבה והנדיבה להכנת המאמר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראטשון', י"ט בכסלו התשע"א, 26.11.2010