סיפורו של קולנוע 'רקס' הירושלמי, ששירת את ערביי העיר ואת החיילים הבריטים שהוצבו בה, כמו גם את ילדיה היהודים שנהגו 'להתפלח' לאולם מדי שבת אחר הצהריים

שירת את כל העיר והוחרב פעמיים. קולנוע רקס

רוב קוראי העיתון מכירים היטב את מילות הגעגועים לירושלים ששר יוסי בנאי המנוח בשיר "אני וסימון ומואיז הקטן": "עברו שנים מאז עכשיו העיר גדולה / מסימון לא שומעים אפילו לא מילה / ומואיז הקטן לאן הוא נעלם? / וגם קולנוע 'רקס' כבר לא קיים". היכן היה ממוקם הקולנוע ההוא, בעל השם המלכותי 'Rex', ומדוע הוא נעלם?

בניית הקולנוע החלה ב-1935 על ידי איש עסקים ערבי-נוצרי בשם ג'וזף אלבינה. ב-16.6.38 נערכה בו הקרנת הבכורה. ה"פלשתין פוסט" דיווח כי הקונסול המצרי מוחמד חאמד ביי היה אורח הכבוד. סרט הפתיחה היה "חייל מקצועי", לפי סיפור של דמון ראניון, ותזמורת בללייקה הנעימה את זמנו של הקהל. הקולנוע היה ממוקם במורד רחוב הנסיכה מרי (היום רחוב שלומציון המלכה), לא רחוק מחומת העיר העתיקה. בניין הקולנוע, מבחוץ ומבפנים, היה מפואר, "כמעט כמו קולנוע אדיסון", מתארים ותיקי העיר. היו בו כ-1,300 מקומות ישיבה. רוב הצופים היו ערבים, אך גם בריטים ויהודים לא הדירו את רגליהם ממנו. הקולנוע הקרין סרטים דוברי ערבית לצד סרטים חדישים מאירופה ומהוליווד הרחוקה.

לקראת סיום הבנייה התברר לאלבינה כי אין באפשרותו לשלם לקבלן הבניין יונה פרידמן את שכרו, ולכן הוכנס האחרון כשותף בקולנוע. כך מספר בנו, האדריכל הירושלמי יורם פרידמן.

יונה פרידמן (1991-1902) נולד בגרוסורדיין, הונגריה (היום אורדאה ברומניה). ב-1922 עלה ארצה, עבד בסלילת כבישים אך חיש מהר התגלה כיזם נמרץ ונועז. בשנים 1937-1936 שהה באלכסנדריה, שם היה פעיל כמפיק סרטים דוברי ערבית. ב-1936 נשא לאישה את בת עירו ליביה ונולדו להם שלושה בנים – יורם, רפאל ומיכאל. השותפות ב'רקס' הולידה עוד קולנוע קטן בשם 'סטודיו' שהיו בו כ-40-30 כיסאות בלבד (בשל כך כונה 'האוטובוס').

הסרטים הוקרנו מחדר המכונות של 'רקס' באמצעות שתי מראות בשיטת הפריסקופ אל אולם 'סטודיו' ששכן מתחתיו. 'סטודיו' פעל מנובמבר 1944 עד 1947, ולאחר מכן, בבעלותו הבלעדית של פרידמן, ממארס 1949 ועד מארס 1963. יונה פרידמן היה גם המפיק של הסרט הישראלי העלילתי 'קריה נאמנה' (1952), וניהל עשרות שנים גם את קולנוע 'אדיסון'. בשנות ה-60 הקים וניהל את מפעל נורות הניאון 'יזרום' שפעל באזור.

פעולת נקם

ב-17 במאי 1939 הכריזה ממשלת המנדט על גזרות 'הספר הלבן' – צמצום עליית היהודים ואיסור על רכישת קרקעות ועל עליית יישובים חדשים על הקרקע. כל זאת כתוצאה של לחץ מנהיגי הציבור הערבי בארץ ובארצות השכנות, שכמה מהן היו משופעות בבארות נפט שהיוו אז, כמו היום, מקור כוח. הנהגת היישוב הגיבה בהעלאת עשרה יישובים חדשים בתוך חודשיים, כמו שדמות דבורה בצפון ונגבה בדרום.

מפקדת האצ"ל בירושלים החליטה, לעומת זאת, ליזום פעולת תגמול נגד הציבור הערבי ונגד הממסד הבריטי על ידי פיצוץ קולנוע 'רקס' המפואר, שרוב מבקריו היו כאמור ערבים ובריטים. למפקד הפעולה מונה יעקב אליאב (1985-1917; לימים תיאר אליא בפירוט את ההכנות ואת הביצוע בספרו 'מבוקש', ספריית מעריב, 1984). ב-29 במאי באותה השנה, בשעה 19:00, לפני הצגת הסרט 'טרזן מלך הקופים', נכנס לאולם אחד מאנשי האצ"ל שהיה לבוש במעיל ובו הוטמנו כעשרה 'נרות' של חומר נפץ מרסק מסוג בלאסטינג ג'לאטין. הוא התיישב באולם. עוד שלושה זוגות 'נאהבים' של נשים וגברים התיישבו ביציע. כל זוג צויד בקופסת בונבוניירה שרוקנה מתוכנה ומולאה בחומר נפץ וברסיסי ברזל ומסמרים.

כמה דקות לפני השעה 20:30 עזב איש האצ"ל שישב באולם את מעילו על הכיסא ויצא מן הקולנוע. בדיוק בשעה 20:30, כאשר "על המסך פער האריה המהולל את פיו", התפוצץ המטען במעיל. מיד לאחר מכן הטילו זוגות ה"נאהבים" את ה"מוקשים" לתוך האולם החשוך. המהומה הייתה גדולה. הצופים המבוהלים רמסו איש את רעהו כדי להצליח להגיע לדלתות היציאה. אחרי שיצאו סוף סוף אל הרחוב, קידם את פניהם מארב של אנשי אצ"ל שהתמקם מאחורי חומת בית הקברות המוסלמי הסמוך. הם ירו אל ההמון המבולבל בתת-מקלעים וגם השליכו רימונים. התקרית הסתכמה ב-5 הרוגים וב-18 פצועים, בהם שני יהודים, ובנזק לקולנוע בסך 20,000 ליש"ט. המפקד הצבאי של ירושלים, המיור-גנרל אוקונור, הכריז על סגירה מיידית של בתי הקולנוע ובתי הקפה היהודיים עד להודעה חדשה. על אף מאמצי המשטרה והבולשת לא נתפסו המתנקשים. בתי השעשועים של העיר, אגב, נפתחו לאחר יומיים.

ב-1 בספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה, שיצרה אינטרסים משותפים לממשלת המנדט וליישוב העברי. נוסף על כך, כבר במרוצת השנה הראשונה למלחמה החלו לזרום לארץ חיילים מכל רחבי האימפריה הבריטית. אלה התגלו, כמובן, כצרכני בידור. בעלי קולנוע 'רקס' מיהרו לשפץ אותו והחלו לפרסם את הסרטים שהוקרנו בו בעיתונות העברית. השותפות היהודית-ערבית אִפשרה גם העסקת יהודים בקולנוע. אחד ממכונאי הקולנוע היה יהודי בשם דוד ביטרן. ויקטור לייכטר היה אחד הקופאים.

ילדי הסרטים

על ההווי בקולנוע 'רקס' מפליא לספר אליהו נאווי (יליד 1920, שופט בדימוס, היה בין היתר ראש עיריית באר-שבע בשנים 1986-1963) בספרו 'מסיפורי המזרח התיכון הישן' (ספריית מעריב, 2010):

מספרים ירושלמים נודעים כמו שייקה אופיר, סוראמלו ואחרים, להוציא יוסי בנאי, שתיארו את ירושלים של ימי המנדט, פסחו בלי משים על סינימה "רקס". הקולנוע הזה שכן ברח' הנסיכה מרי ליד בריכת ממילא, על קו התפר בין ירושלים היהודית לירושלים הערבית, סמוך למגרש הרוסים שבו שכנו מפקדות המשטרה והבולשת הבריטיות. קולנוע 'רקס' שימש כמקום מפגש של ערבים, יהודים ובריטים שבאו לצפות במבחר הסרטים הערביים, במערבונים, בסרטי מתח ובסרטי פעולה שלא אחת נסתיימו בתגרות ובקטטות שכן באי הקולנוע נטלו חלק בכל הנעשה על המסך ולא הסתפקו בצפייה.

"איך היה הסרט?" שאלנו לא פעם. "הסרט לא משהו מיוחד, אבל המכות אחרי הסרט היו ממש כיף…".

בין ותיקי הצופים בקולנוע 'רקס' ניתן למנות, כמובן, את סימון ומואיז הקטן, הלוא הם שמעון יאיר, בוגר האוניברסיטה העברית, שעבד שנים רבות במשרד ראש הממשלה וניהל במשך עשרים שנה את המרכז הדמוגרפי שם עד לצאתו לגמלאות, ואחיו הצעיר ממנו בשנה, עו"ד משה יאיר, שעדיין לא יצא לגמלאות ופעיל במשרדו ברח' יפו, חמש דקות הליכה מהמיקום ההיסטורי של קולנוע 'רקס'…

הם נזכרים איך הלכו עם יוסי ועם אחרים לקולנוע, בעיקר בשבתות אחרי הצהריים. ב-"יומיות" אלו הוקרנו סרטי מערבונים וסרטים ערביים בזול. לילדים לא היה כסף לכרטיסים והם נהגו 'להתפלח' פנימה. חלקם נהגו לתת יד למבוגר לפני הכניסה, בדרך כלל לערבי נוצרי טוב לב, והסדרנים נתנו להם להיכנס בחינם כי חשבו שהם בני משפחתו… ההליכה לקולנוע הייתה הבילוי המרכזי של ילדי ירושלים דאז, אשר לא היה להם חוף ים ואפילו לא גן חיות.

במאי הסרטים בגמלאות אברהם שלו, כיום תושב רמת גן, גדל בילדותו בשכונת 'שערי צדק' בירושלים. גם הוא נזכר כיצד הוא וחבורת נערים שכללה גם את יוסי בנאי השובב היו הולכים באופן קבוע בשבת אחרי הצהריים לקולנוע 'רקס'. הם הצליחו לקנות כרטיסים מוזלים וחלקם גם הצליחו 'להתפלח' פנימה. לאחר מכן היו יושבים וצופים בהתפעלות בסרטים ערביים עתירי זמרה וריקודי בטן. גם ד"ר גדעון זיידלר, היום תושב לוס אנג'לס, זוכר כיצד כילד בן 6-5 נהג ללכת עם אמו לקולנוע זה. בקולנוע ראה גם את הסרט "פיגמליון". אמו, ששלטה באנגלית, עזרה לו להבין את הסרט. על התרגום המקרטע שהוקרן בצד המסך לא היה ניתן לסמוך…

חורבן ותקומה

החלטת האו"ם על החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 עוררה גלי שמחה רבים ביישוב העברי ואנשים יצאו לריקודים ברחובות הערים. הערבים, מצדם, הגיבו בזעם. ב-2.12.1947 הוצת המרכז המסחרי ברחוב ממילא. עשרות חנויות של יהודים עלו באש והנזק היה גדול. בתגובה החליטו כמה מאנשי האצ"ל לשוב ולתקוף את קולנוע 'רקס'. מפקד הפעולה היה מנשה סולומון (1997-1925), שכינויו המחתרתי היה "נתן". ב-22.4.62 התפרסמה ביומון 'חירות' כתבה בשם "התגמול הראשון במלחמת תש"ח". בכתבה מתאר סולומון כיצד הוא וארבעה אנשי אצ"ל נוספים חדרו לקולנוע 'רקס' והעלו באש את חדר המכונות ואת שאר חלקי הבניין. חומרי הבעירה היו, בין היתר, כיסאות עץ, כנראה עם ריפוד, ומחסן סרטים עשויים ניטראט דליק. תמרות עשן שחור היתמרו לגובה רב ונראו עד למרחוק. בזאת תמה הקריירה של הקולנוע הערבי היחיד ששירת את שני חלקי ירושלים. על חורבותיו נבנה לימים בניין חדש ובו פועלת חברת הבנייה 'האחים ישראל'.

בעל הקולנוע ג'וזף אלבינה (64) עבר במפח נפש ב-1948 ללבנון ושם נפטר בשנות ה-80. צאצאיו מתגוררים כיום בארצות הברית. אולי הגיע הזמן שיזם נכבד זה או אחר ממערב לנהר הירדן יעניק את השם 'רקס' לבית קולנוע שבבעלותו, וינציח את הקולנוע הירושלמי שסימל, למרות הכול, את דו-הקיום של שני העמים בארץ ישראל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' טבת התשע"א, 11.12.2010