נערה בת 17 חשה מחנק רוחני ופונה לעזרה אל המדריך הכריזמטי הידוע המפגיש אותה עם מילותיו של הרא"ה. מילים המלוות אותה עד היום

האוויר, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, היה כבד מרוב גאולה וקדוּשה. דומה היה כי איילת השחר כבר הפציעה חזק וברור, וכי משיח עומד בכל רגע להיכנס לירושלים, כנראה דרך שכונת קריית משה. כמו צעירים רבים, גם אני נמשכתי אל האור הזה ונשטפתי לי בנחלי העדן של כלל ישראל על פי תורת הראי"ה קוק. במו עינינו ראינו כיצד "החדש מתקדש והקדוש מתחדש", ולא היה לנו ספק כי אלינו נתכוון הראי"ה בשירו "לחשי הוויה", כשכתב: "וְדוֹר יָקוּם וָחָי / ישִׁיר לְיוֹפִי וְחַיִּים".

אבל עוצמתו של כל מנהיג המונים הלוא נעוצה ביכולתו ליצור קשר עין עם כל אחד מן ההמונים הללו. וקשר העין שלי עם הרב קוק זצ"ל נוצר כשהייתי בת שבע עשרה, באמצעות הפרק "צימאון לא-ל חי" שבמאמרו "זרעונים".

עד לאותו מפגש אישי ראיתי אותו מרחוק, בעיקר כמי שהוא וה"אורות" המופלאים שלו אכן אפשרו לדור שלם של בני-מִזרוֹחְניקים לקום ולהתחַיּוֹת "מתוכנו ובתוכנו מלוא כל רוחב ארצנו", כפי ששינן באוזנינו בנו, הרב צבי יהודה, בשיעורי מוצאי השבת בביתו שברחוב עובדיה. הרב צבי יהודה וחבורת תלמידיו הנמרצים, שהפכו את ישיבת "מרכז הרב" למרכז עולמנו, הציגו בפנינו ראי"ה אשר הכול בהיר ומאיר לו ואשר האדם היחיד כמו איננו, בעיניו, אלא טיפה מאושרת בזרם הלאומי הנוהר. אפילו בספר "אורות התשובה", שעוד בגיל שש עשרה מצאתי בו התייחסות לייסורי נפשי הסודיים, נראה המתייסר היחיד כמי שאמור להתחבֵּר אל כלל ישראל ולהתרפא מייסוריו במה שמצטייר כחמישה-שישה צעדים פשוטים. "והלוא באמת הכול הוא טוב וישר כל-כך", אומר שם הרב בסוף פרק ב', "והיושר והטוב שבנו הלוא הוא בא מהתאמתנו אל הכול. ואיך אפשר להיות קרוע מן הכול, פירור משונה, מופרד כאבק דק שכְּלא נחשב?"    

 אי אפשר. ואף על פי כן אני, מה לעשות, הרגשתי בסתיו של שלהי נעוריי כמו פירור משונה שכזה. חזרתי אז מאחד הסמינריונים הראשונים, הסוחפים, של תנועת "גשר", ופתאום לא הבנתי כיצד שורדים את הנפילה מחוויה רוחנית כל-כך גבוהה אל החיים הרגילים. את שאלָתי שיגרתי, בשלושה עמודי בלוק כתיבה צפופים ונואשים, אל המדריך הצעיר והכריזמטי מאותו סמינריון. קראו לו חנן פורת, והוא הכיר את שבילי הארץ על בוריים וידע לצטט בעל-פה גם תנ"ך וגם אצ"ג, גם תורות חסידיות וגם "אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה" של המשוררת רחל.   

איך חיים, שאלתי אותו, אם להגיע אל ה' – ממש להגיע אליו – אין שום סיכוי מתוך הגוף החומרי הזה, בעולם הפרוזדורי הזה שהטרקלין כה מנותק ממנו ובלתי מושג?

במכתב, שהשיב לי על נייר לוגו של הקיבוץ החדש-ישן כפר-עציון, הפגיש אותי חנן עם דברי הראי"ה קוק במאמר "זרעונים", המופיע בספרו "אורות" בין מאמר "למהלך האידיאות בישראל" לבין "אורות ישראל, מהות כנסת ישראל ותכונת חייה". נדהמתי מן המילים הנוקבות, המדויקות, שבהן מתאר שם הרב את תחושת המיאוס כלפי עולם החומר, אותו "בֵּי עָקְתָּא" (בית צר) החונק את שאיפת האדם לקרבת א-לוהים. הוא מדבר עלייך, כתב חנן, והסכמתי איתו לגמרי.   

כיוון שהראי"ה כה היטיב לראות אותי, יכולתי לקבל גם את המשך דבריו שם. כיוון שדייק את צימאוני, יכולתי לשתות לרוויה את מילותיו. מילים שכאשר מחלקים אותן לשורות קצרות, רואים איזו שירה הן:

 צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער.

השער הוא הא-לוהות המתגלה בעולם בכל יופיו והדרו,

בכל רוח ונשמה,

בכל חי ורמש,

בכל צמח ופרח,

בכל גוי וממלכה,

בים וגליו,

בשפרירי שחק ובהדרת המאורות,

בכישרונות כל שיח,

ברעיונות כל סופר,

בדמיונות כל משורר

ובהגיונות כל חושב,

בהרגשת כל מרגיש

ובסערת גבורה של כל גיבור.

הא-לוהות העליונה

שאנו משתוקקים להגיע אליה, להיבלע בקרבה, להיאסף אל אורה,

ואין אנו יכולים לבוא למידה זו של מילוי תשוקתנו,

יורדת היא בעצמה, בשבילנו, אל העולם ובתוכו

ואנו מוצאים אותה ומתענגים באהבתה,

מוצאים מרגוע ושלום במנוחתה.

 והשירה הזאת הולכת איתי, מאז ועד היום, בכל טלטלות הדרך הארוכה שבין מהלך האידיאות ובין הִתגלוּת אורות ישראל, מהות כנסת ישראל ותכונת חייה.