נטיעות במתכת ואבן / אריאלה הירש

 

לצד עצים נושאי פירות, אמנים נוטעים בארצנו עצים אמנותיים, שנוכחותם מוסיפה לצבעוניות הארץ. הענווה שבפסלים היא בכך שהם מדגישים את כוחו של העץ הטבעי

מנשה קדישמן, תל השומר

מעשהו הראשון של הקב"ה לאחר בריאת העולם היה נטיעת עצים: "וַיִּטַּע ה' אֱ-לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם" (בראשית ב, ח); ובהמשך הוא מצמיח כל עץ נחמד למראה. כך גם מצווים בני ישראל בהיכנסם לארץ לעסוק במטע תחילה: "וְכִי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל" (ויקרא יט, כג). לא זו אף זו, אנו מצווים גם שלא לכרות עצים: "לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר?".

מתקופת בית שני ועד לימינו עוסקים אנו בנטיעות, מחקים את מעשיו של הקב"ה שעסק אף הוא בנטיעות תחילה. העץ משמש אותנו לרוב צרכינו. הוא מעניק צל בארצנו החמה, דו תחמוצת הפחמן, מזון, בגדים, חבלים, חימום, מחסה, כלי עבודה וחומר ליצירות אמנותיות, ובשל תכונותיו אלו הוא מוערך עד היום. ישראל היא הארץ היחידה בעולם שמספר העצים בה גדל ולא פחת במאה העשרים.

מרבית העצים והיערות בעולם נוצלו לתעשיות שונות. אך לא כך בארצנו הקטנה, היחידה בעולם שבה יש חג לאילן, ובה מצווים אנשיה לא רק לנטוע עצים אחת בשנה אלא גם נוהגים לטעת עץ עם בואם לבנות בית חדש או עם לידת בן או בת.

חורש בתוך חורש

אף האמנים בני זמננו "נוטעים" עצי פסלים ברחבי הארץ, כמו ממשיכים את דרכי אבותינו. אחד מהפסָלים ש"עציו הכחולים" פזורים ברחבי הארץ הוא מנשה קדישמן (נולד ב-1932) שהכול מכירים אותו כ"צייר של כבשים". קדישמן היה משך שלוש שנים רועה צאן בקיבוץ מעיין ברוך ובקבוצת יזרעאל, שם חידד את רגישותו לטבע. הוא התחיל לעסוק בנושא "העץ" עם שובו משהות בת למעלה מ-12 שנה בלונדון, שבה יצר פסלי פלדה ומתכת מופשטים וגיאומטריים ברוח שנות השבעים.

עם חזרתו ארצה, הוא חשב שמן הראוי לעסוק בארץ פחות באמנות בינלאומית שהולכת לכיוון ההפשטה ויותר בנושא ארצישראלי. כך הוא בוחר בנושא ה"עץ", ומתגייס "להפריח" את האדמה בפסליו הצבועים מאז 1975.

החולף בדרך העולה לרחביה בכיכר ריבלין, מול מוזיאון ישראל ומשכן הכנסת, פוגש ב"עצים כחולים" ממתכת, דו-ממדיים, שנוצרו בשנים 1985-1975 – בין עצי זית ושיחים ים תיכוניים. כך נוצר ניגוד של "חורש בתוך חורש"; ניגוד בין עצי מתכת קרים וצבועים בכחול לבין עצי הזית הירוקים-כסופים, שענפיהם נעים ברוח. עצים דומים לאלו, בעלי צללית ארכיטיפית של עץ, נוכל למצוא גם במוזיאון ישראל, שם הם "נטועים" בחורשת אורנים ליד היכל הספר; במתחם של מרכז גולדה בת"א; ברחבה היורדת ממרכז רבין לכביש המוביל לאוניברסיטה; במכון ויצמן; בבית החולים תל השומר ועוד. בתל השומר הוא מציב זה לצד זה את הפוזיטיב, העץ החתוך מתוך פלדת הקורטן על לוח מלבני, ואת הנגטיב, שבו ה"אין עץ" דווקא מצביע על העץ עצמו, וכך גם אנו הצופים יכולים לעמוד על תהליך עבודתו של האמן, המשתמש ב"ריק" כ-"יש".

טוב העץ מפסלו

בוקי שוורץ, גן העץ הנדיב

הניגוד בין טבע ותעשייה הוא ההיגד האמנותי של האמן. קדישמן הופך את העץ לסמל ישראלי של כיבוש הטבע בידי האדם, "נלבישך שלמת בטון ומלט". חורשת מתכת המוצבת בתוך צמחייה חיה יוצרת ניגוד בין עץ טבעי לעץ מלאכותי; בין עץ "חם" לבין עץ מתכתי "קר"; בין צבע ירוק חי של עץ צומח לבין צבע כחול מכאני; ובין הטבע כפי שנברא לבין העידן התעשייתי-מודרני. האדם אינו יכול לשבת בצל מגזרת מתכת בצורת עץ דו-ממדי, אף לא ליהנות מפירותיו, ליצור רהיטים או להתחמם במדורה מענפיו.

את הפלדה צובע קדישמן בצבע כחול אחיד, המשווה לעצי המתכת מציאות זרה, קרה אך בו בזמן גם עליזה. מרק שפס, מנהל מוזיאון ת"א לשעבר, אמר על קדישמן: "בכל בוקר קדישמן רוחץ בצבע… צובע את ההווה של נחלתו בקצב מפליא". צביעת הפסלים מדגימה גם את הרושם הציורי של היצירה. הדו ממדיות של לוח הברזל, הצורה הסטריאוטיפית של העץ והשימוש בטכניקת הצביעה יוצרים דימוי של עיצוב ראשוני ונאיבי, כציור ילדים שעלה והתרומם מהדף. לדבריו: "העץ הצבוע יש בו אקט של אהבה והצהרה אישית, שלב אחד בניסיון ממושך להתערב בטבע". בכך הוא מבקש להפוך את הבנאלי למשמעותי על ידי שינויו. בסופו של דבר, בעימות שבין הטבע ליצירתו החרושתית-חדשנית, מודגשים סגולותיו, יופיו ועליונותו של מעשה הבריאה, של העץ הטבעי, על מעשה ידיו של האמן. בבחירת מיקום הפסלים הוא מתערב בטבע וקובע עובדות חדשות, אגב היפוך של פונקציות ותפיסות מקובלות של עצמים בטבע ובמציאות.

קדמה לסדרת ה"עצים הכחולים" יצירה בשם "יער כביסה", משנת 1975, שבה תלה האמן בחזית מוזיאון ישראל, על חבלים, שורות של סדינים לבנים בגודל 5X3 מטר, לאורך 40 מטר, ובתוכם גזורות "צלליות עצים" שהתבדרו ברוח. על מיצב זה הוא חוזר בתערוכתו הרטרוספקטיבית ב-2005 במוזיאון תל-אביב. זוהי עבודה גדולה שיוצרת חוויית חלל שיש בה חדווה כשל משחק, המצליחה ליצור ערנות חדשה לנקודת המפגש שבין המלאכותי לטבעי. שנה מאוחר יותר הוא תרגם את "בדי הכביסה" למתכת: קרה, תעשייתית, מנוכרת אך עכשווית, המייצגת ומסמלת את המאה העשרים. כך הוא יוצר את "הטבע התעשייתי" של המאה העשרים.

צירופי אותיות

בוקי שוורץ, הגן הטכנולוגי במלחה

פסל נוסף העוסק בנושא "עץ" מופיע אף הוא בירושלים. הפעם בגן הטכנולוגי, מרכז ההיי-טק החדש המצוי מול קניון מלחה, בפרויקט הקרוי "עברית 2000". היוצר הוא בוקי שוורץ (2009-1932), מי שהיה דמות מפתח בפיסול הישראלי, יליד ירושלים

כבר בכניסתנו לגן מקדמת את פנינו האות "אלף", ובעקבותיה כל יתר 27 האותיות הפזורות בגן, שחלקן חודרות אל תוך הבניינים. כולן עשויות ברזל חלוד, בגודל של 8-6 מטר. סך הכול יצר האמן 25 פסלים המורכבים מאותיות ה-א"ב ומסימני פיסוק עבריים, כאשר חלקן ניצבות כאותיות בודדות וחלקן מצטרפות לכדי מילים כמו "עץ", "סל", "גן" ועוד. בוקי שוורץ לוקח את שתי האותיות העבריות "ע" ו"ץ", ויוצר מצירופן צורת אבטיפוס של "עץ" הכוללת את כל סוגי העצים באשר הם.

בפרויקט זה בוקי שוורץ מפזר אותיות, כאילו נפלו ממרומים. האותיות הפזורות מקנות לגן מראה סוריאליסטי וחידתי כאחד. חלק מהאותיות נפלו זקופות וניצבות, ומהוות צורת "שער"; חלקן נפלו ב"אקראי", שוכבות על צידן, או זו על זו. ביניהן מפוזרים סימני הניקוד העבריים. מהגן כולו נראית תמונה כאילו ה"אותיות הפורחות באוויר" שראה רבי חנינא בן תרדיון, מעשרת הרוגי מלכות, נחתו בצורה אקראית בירושלים הנבנית. בוקי שוורץ, שתמיד עסק בשפה, כמו בשפת הווידיאו ובמערכות סימנים שונות, התכוון ליצור בגן הטכנולוגי משהו מופשט ואקראי ולהשאיר לנו הצופים את האחריות לצירופים. כשפנה אליו יוזם הגן, שלמה אייזנברג, ושאל אותו האם לכבודו, כאיש שומר מצוות, הוא יצר בכניסה לגן את המילה "תורה", היה בוקי שוורץ מופתע. הוא לא הבחין במילה משמעותית כל כך שנוצרה מצרוף אקראי של אותיות, ושמח על כך מאוד.

 פרויקט נוסף שיצר בוקי שוורץ בנושא "העץ" הופיע בפרויקט גני סיפור בחולון, בגן העץ הנדיב, 2002, על פי סיפרו המפורסם של הסופר והמאייר שֶל סילברשטיין, סיפור שעוסק כולו בנתינה אין-סופית של עץ לילד. ב-2001 פנו אליו מעיריית חולון וביקשו שיעשה גן משחקים לילדים, כאשר הנושא ייבחר מתוך כ-35 סיפורים של סופרים יהודים בארץ ובחו"ל האהובים על הילדים. שוורץ אהב את סיפורו של סילברשטיין, שנחשב כביכול לספר לילדים, ובחר לעסוק בסיפור זה, אולי כהמשך לפרויקט ה"עץ" שהופיע ב"עברית 2000" שנתיים קודם לכן. גם הפעם הוא מתייחס למושג "עץ" באופן כללי, ולא עוסק בעץ ספציפי. הוא יצר שמונה פסלי מתכת, המציגים שלב אחרי שלב עץ סכמתי, כמו בציור ילדים, שמספר ענפיו הולך וקטן עם כל ענף שנגדע בו וככל שהעץ נותן מעצמו לילד שאהב. הפסל הראשון מציג את העץ במלוא תפארתו. בהמשך הוא הופך מעץ רב-ענפים לגזע בלבד, שאף הוא הופך לסירה ולבסוף למושב בלבד כשהגזע נכרת לחלוטין. העצים הינם בצורת גלילים, כל אחד בגובה של כ-4 מטרים, ובראשיהם מראות המשקפות את העצים שבסביבה. בכך הוא "משאיל" להם צמרות. גזעיהם צבועים אדום, "כי זה צבע שמח, אהוב על הילדים".

פסלי השלום

רן מורין, פארק הזיתים

שונה מאתרים שתוארו עד כה הוא "פארק הזיתים" של רן מורין שנמצא ברמת רחל מדרום לירושלים, על תוואי הדרך העתיקה שעברה על גב ההר, היא "דרך האבות", סמוך לארמון יהויכין מסוף תקופת בית ראשון. שלושה שבילים מוליכים למרכז, בו מוצבים שלושה עמודים שעליהם נטועים שלושה עצי זית בני 80 שנה שהוצבו במקום. כל האתר מבוסס על המספר שלוש, שהוא מספר טיפולוגי מובהק. יש במקום שלושה עמודים, שלושה עצים, שלושה שבילים ושלושה שערים או כניסות. האתר אף משקיף לעבר ירושלים מצד אחד, לבית לחם בצד השני ולעבר מדבר יהודה בצד השלישי. מלבד המשמעויות הרבות הגלומות במספר שלוש, האמן ביקש להתייחס לשלוש הגלויות: גלות מצרים, גלות בבל וגלות רומא.

שער הכניסה הראשי הוא מצפון, מכיוון ירושלים. השער מורכב משתי פירמידות שמתוך כל אחת מהן עולה עץ זית, פירמידות המזכירות לנו את שהיית עם ישראל בגלות מצרים. שער הכניסה הדרומי הוא מכיוון קבר רחל הנמצא במבואות בית לחם. השער מעוטר בעצי ברוש המסמלים מוות, ומרמזים לקבר רחל המבכה את בניה, קבר שעל ידו עברו הגולים לבבל. שער הכניסה ממזרח מוביל מהר הרודיון וממדבר יהודה. מדרגות הכניסה לשביל מעוצבות בדומה להר ההרודיון, בצורת כיפה עגולה קטומה. שביל זה בא לסמל את גלות רומא, שכן בהר המלאכותי הרודיון בנה המלך הורדוס ארמון מפואר, ושם גם הכין את מקום קבורתו שנתגלה לא מכבר על ידי אהוד נצר ז"ל.

הפסל הוא חלק של הנוף בסביבה. רן מורין יצר את הפרויקט ברמת רחל, בין היתר בגלל הקשר שלו אל המקום. הוא מפזר מסביב בצורה קונצנטרית 200 עצי זית מאוסף עצי הזית של "מכון וולקני" בראשון לציון שלוקטו מכל רחבי העולם: ספרד, יוון, ארה"ב, ארגנטינה, מקסיקו, תורכיה ועוד. בזאת מהווה הפסל סמל לאחווה ושלום.

אריאלה הירש היא מרצה לתולדות האמנות, מקרא ויהדות

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 בינואר 2011, ב-גיליון יתרו תשע"א - 702 ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. כדי לתחזק את הפסלים יהיה צריך שימוש באמצעות צבעי עץ/ מתכת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: