איך לקרוא את מה שכתבו משוררים חיים / עודד כרמלי

זה הקול הפנימי, שפונה אלינו מפעם לפעם, שמדבר מתוך הטקסט הדומם. אם ניטיב להקשיב לו ונתגבר על הביוגרפיה של המשורר המת, אולי נצליח לשמוע את קולו של המשורר החי

בהחלט, כל ניסיון להקיש מהביוגרפיה של יונה וולך לשיריה ראוי לגנאי. יונה וולך לא חוותה את חייה בתור יונה וולך מהביוגרפיה שחיבר יגאל סרנה. היא חוותה את חייה מתוכה, כפי שאני פנימי לעצמי ברגע זה של כתיבה ואתה, הקורא, חווה את ההווה כשלך ברגע זה של קריאה. אנחנו מאמינים שחיינו הם יותר מסך כל הסיפורים שמספרים עלינו ושאנחנו מספרים על עצמנו. ואף על פי כן, בקוראנו בטקסט שפעם נכתב על ידי אדם חי, אנחנו מספרים את חייו או, לחלופין, מכחישים את חייו לחלוטין.

אנחנו, החיים, מספרים לעצמנו סיפורים כמעט ללא הפסקה. אנחנו מנהלים עם עצמנו שיחות שחלקן מתורגם לשיחות עם הזולת וחלקן נותר סתום בתוכנו. אך מפעם לפעם, במצבי קיצון חווייתיים, הקול הפנימי שאיתו אנו מספרים את החוויה פונה אלינו. פתאום הקול הפנימי שלנו מעמיד אותנו במקומנו: מחוץ למושאי החוויה, מחוץ לכל מה שראינו ושמענו, מחוץ לכל הסיפורים.

על הפנייה הפנימית הזאת לא מרבים לדבר בפומבי, לא בחקר הספרות ולא בחיי היומיום, אולי מפאת מבוכה ואולי מפאת הפחד המקברי העתיק, שמא זולתי נראה חי כמותי אך הוא באמת מת ממני – פחד שהוא גם מקור אמין לגאווה. אבל אם נצליח, במאמץ אמפתי, להאמין שמשוררים חיים בזמן כתיבת שיריהם, אולי נצליח לשמוע את קול הפנייה הפנימית של החיים לעצמם גם בטקסטים המתים.

זהו, כאמור, מאמץ אמפתי, אבל הוא אינו מאמץ עיוור, שכן לפנייה הפנימית סגנון נבדל, מובהק ואוניברסלי: הקול המעמיד אותנו במקומנו הוא קול היסטרי. היסטרי, בגלל שדיבורו משתכפל עד בלי סוף אל מול כל מושאי החוויה, בתנועה עזה ומכלילה אחת. מאחר שהתנועה הזאת מכוונת פנימה, אל מי שכבר יודע במה הדברים אמורים, סגנונה פשטני וקטלני, נטול הסברים ונטול סיפורים. הקול ההיסטרי הוא קול האזעקה, שקוטע בבת-אחת את שגרת פטפוטה הסיפורי של התודעה, כפי שזו מוצגת, למשל, בסיפורת זרם התודעה.

לדוגמה מאתגרת נקרא בשיר הפטליסטי ממילא של יונה וולך, "הָלַכְתִּי אֵצֶל מִי שֶׁהִצִּיעַ לִי יוֹתֵר חַיִּים", ונתאמץ לשמוע בו את הקול ההיסטרי, כאילו היו אלו חיינו שלנו המוטלים על הכף: "הָלַכְתִּי אֵצֶל מִי שֶׁהִצִּיעַ לִי יוֹתֵר חַיִּים. / הָלַכְתִּי אֵצֶל אֱלֹהִים / הִצִּיעַ לִי אֶת כָּל הַחַיִּים / רָצִיתִי יוֹתֵר רָצִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים".

משפט הפתיחה, "הָלַכְתִּי אֵצֶל מִי שֶׁהִצִּיעַ לִי יוֹתֵר חַיִּים", הוא משפט סיפורי. לא כך פונה אדם אל עצמו. אדם לא אומר לעצמו "הלכתי אצל", ידוע לו לאן הלך, מתי ומדוע. זה דיבור תכליתי, החסר את תנועתה הפרועה של ההיסטריה. המשפט העוקב, "הלכתי אצל אלהים", אינו אלא פועל יוצא של המשפט הקודם. הוא המשך סיבתי של סיפור. למראית עין, אפשר היה להצביע על הצירוף "כָּל הַחַיִּים" במשפט הסיפורי הבא, "הִצִּיעַ לִי אֶת כָּל הַחַיִּים", כעל צירוף היסטרי – אך גם היגד כולל כמו "כָּל הַחַיִּים" אינו בהכרח היגד מכליל. לא כל "כל" וכל "זה" מכליל בהכללה היסטרית את כל מושאי החוויה. לא כל "כל" וכל "זה" הם "לֹא / זֶה לֹא זֶה". כדי להכליל את כל עולמנו צריך דחף, קצב שיהדהד מחוויה לחוויה.

לעומתם, אם נחזור על המשפט "רָצִיתִי יוֹתֵר רָצִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים" כעל מנטרה, מיד נשמע כיצד הצירוף "רָצִיתִי יוֹתֵר" מכליל, בצדק או בעוול, חוויות שונות מאוד בחיינו לכדי כתב אישום או הגנה אחד, שכותרתו "רָצִיתִי יוֹתֵר". מה רצית? "רָצִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים". ומה עשית? "הָלַכְתִּי אֵצֶל מִי שֶׁהִצִּיעַ לִי יוֹתֵר חַיִּים". ומי יכול לתת לך את כל החיים? "הָלַכְתִּי אֵצֶל אֱלֹהִים". ומה הציע לך אלוהים? "הִצִּיעַ לִי אֶת כָּל הַחַיִּים". אבל? "[אבל] רָצִיתִי יוֹתֵר רָצִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים".

אלמלא הוספנו לשורה האחרונה את מילת הניגוד "אבל", אפשר היה לחשוב שהצעתו של אלוהים מתקבלת: הרי אלוהים הציע את כל החיים. אבל נהיר שהצעתו של אלוהים נדחית, שהשיר נגמר בחוסר סיפוק. אנחנו מניחים כך, כי הצירוף "רָצִיתִי יוֹתֵר" אינו צירוף סיפורי כגון "רציתי יותר כוחות-סוס במכונית", אלא צירוף היסטרי שמשתכפל עד בלי די. אפילו אלוהים כבר לא יכול לענות להד המתגלגל "רָצִיתִי יוֹתֵר, רָצִיתִי יוֹתֵר, רָצִיתִי יוֹתֵר".

יש להניח שהצירוף "רָצִיתִי יוֹתֵר" היה ראשית השיר "הָלַכְתִּי אֵצֶל מִי שֶׁהִצִּיעַ לִי יוֹתֵר חַיִּים", אבל אין כל צורך וגם אין כל אפשרות להוכיח מה נכתב לפני מה בשעות ובדקות. החשוב הוא שהצירוף "רָצִיתִי יוֹתֵר" הוא בראשית השיר, שתנועתו היא הדוחפת את השיר והיא המכתיבה את קצבו, ושדחף וקצב אלה מקורם בדיבור ההיסטרי שאדם מדבר אל עצמו.

ישנם, כמובן, שירים נהדרים שלא נשמע בהם קול היסטרי כלל וכלל – אם בגלל שלא נכח שם מעולם, אם בגלל שניגונו המקורי עֻבַּד ועֻוַּת ואם בגלל שהוסר בדיעבד כפיגום. אבל מרבית השירה המודרנית, שמצטיינת בדיווח אותנטי על החוויה, בנויה על דחייה או קבלה של פנייה היסטרית.

יתרה מזאת, בגלל היכרותנו האינטימית עם סגנון הפנייה הפנימית, אנו נוטים לזכור טוב יותר את אותן פניות היסטריות על פני קטעים אחרים בשיר, גם כשאלה, לכאורה, מרכזיים יותר להבנתו. כך, למשל, מתוך "שיר אביב" של יאיר הורביץ, ניטיב לזכור את יומטוב מכריז "אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת" על פני המשפט הסיפורי "יוֹמְטוֹב חָפַר וְנָשָׂא / דְּלָיִים מְלֵאֵי עָפָר", המכונן את עלילת השיר.

גם השאלה "כְּבָר פּוֹחֵד אוֹ עֲדַיִן פּוֹחֵד", ששואל אבידן את אבידן בשיר "ניסויים בהיסטריה", צלולה בזיכרוננו. אמנם השאלה נשאלת רק בשורה העשרים ותשע בשיר, אך כפי שמעיד אבידן עצמו, היא "הַשְּׁאֵלָה הַחֲשׁוּבָה / יוֹתֵר, הַחֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר", שנשאלת "לְפֶתַע דַּוְקָא בְּגוּף רִאשׁוֹן / בְּלִי כָּלמָקוֹם לְטָעוּת".

אחרי שזוהתה הפנייה ההיסטרית – בין אם מקורה בהיסטריה ממשית או בהיסטריה ניסויית – אפשר לבנות מחדש את סדר השיר, מהפנימי לחיצוני: "כְּבָר פּוֹחֵד אוֹ עֲדַיִן פּוֹחֵד, כְּבָר / פּוֹחֵד אוֹ עֲדַיִן כְּבָר פּוֹחֵד / הַאִם אֲנִי, לְפֶתַע דַּוְקָא בְּגוּף רִאשׁוֹן / בְּלִי כָּלמָקוֹם לְטָעוּת / זוֹ הַשְּׁאֵלָה הַחֲשׁוּבָה יוֹתֵר, הַחֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר / יֵשׁ אֲנָשִׁים, שֶׁאֵין לָהֶם מַה לְהַפְסִיד (…)".

כפי שהפרץ ההיסטרי של "רָצִיתִי יוֹתֵר" מכתיב את "כָּל הַחַיִּים" ואת "אֱלֹהִים", כך הפרץ ההיסטרי של השאלה "כְּבָר פּוֹחֵד אוֹ עֲדַיִן פּוֹחֵד" מכתיב לא פחות מעשרים וארבע שורות של "דִּמּוּיִים עַזֵּי-הַשְׁפָּעָה", שהם גם דימויים עזי-הפחדה: "פְּצָצַת-זְמַן", "צוֹלֶלֶת חֲדִישָׁה", "הַמַּיִם הָעֲמֻקִּים" ו"מַגִּידֵי-עֲתִידוֹת".

לא זו בלבד שהשאלה ההיסטרית מכתיבה את תוכן "ההמשך" ואת קצבו, היא גם מכתיבה את צורת המשפט. בעשרים וארבע השורות הקודמות לשאלה "הַחֲשׁוּבָה יוֹתֵר" נשאלות תשע שאלות בזו אחר זו: "מַה אֵין לָהֶם?", "מַה / אֵין לָהֶם מַה לְהַפְסִיד?", "מַה יֵשׁ בָּהֶם שֶׁעָתִיד?", "מַה יֵשׁ בָּהֶם לְהַפְסִיד?", "הַדְּפָנוֹת יַעַמְדוּ אוֹ לֹא יַעַמְדוּ?", "יַעַמְדוּ?", "לֹא יַעַמְדוּ?"

והנה, אחרי השאלה "הַחֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר" לא נשאלות עוד שאלות. תשע-עשרה השורות הבאות אחריה הן שורות אחרות. אחרות, כי מקורן בהצתה היסטרית אחרת, בפניית החירום "בּוֹאִי, בּוֹאִי אִתִּי". פתאום הפצצה והצוללת מומרות בקרקס ובקיץ, רצף השאלות מומר ברצף של קביעות ובמקום קיפאון השאלה "כְּבָר אוֹ עֲדַיִן" השיר מפשיר ומתחיל לנוע: "הַקַּיִץ / לֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם. הָאֲדָמָה / מַתְחִילָה לִנְסֹעַ. מָחָר / אֶקַּח אוֹתָךְ לַקִּרְקָס. הַכֹּל / יִסַּע בּוֹ. כֹּל מַעֲטֶפֶת-הָאֲדָמָה / תָּזוּז לְאַט-לְאַט, לְקוֹל צִלְצוּל רָחוֹק, בְּמַאֲמָץ נִפְעָם, בִּמְלוֹא / הָאַחְרָיוּת. לֹא תִּהְיֶה עוֹד / תְּזוּזָה אַחְרָאִית יוֹתֵר. בּוֹאִי, בּוֹאִי".

שני שירים כונסו בשיר "ניסויים בהיסטריה", שני שירים שתוכנם וסגנונם שונה עד כדי כך שאפשר היה לקרוא אותם בנפרד. אבל אם נרשה לעצמנו, בזכות היותנו גם כן בחיים, להתעלם לרגע מפיתוחי הלבה שהתקשתה ולהעמיד רק את שני פרצי ההיסטריה זה לצד זה, כשתי פסגות געשיות, נגלה לפנינו שיר אהבה פשוט בן שתי פעימות: "כְּבָר פּוֹחֵד אוֹ עֲדַיִן פּוֹחֵד" ו-"בּוֹאִי, בּוֹאִי אִתִּי". ההתאהבות מפחידה. זה מובן לכל אדם שהתאהב בחייו. ובנקודה המובנת הזאת מסתיימת הפרשנות, ורק מנקודה מובנת כל כך עליה להתחיל.

ספרו של עודד כרמלי, ליקום אין אופוזיציה – מחזור שירים, יצא לאחרונה בהוצאת אחוזת בית

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 בינואר 2011, ב-גיליון בשלח תשע"א - 701 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: