אהבה לטינית שאיננה טלנובלה / אביבה זרקה

שתי האהבות האובססיביות ברומן – האחת שפלה ומתועבת והאחרת טהורה ובלתי ממומשת – הופכות אותו לשאלה על האהבה עצמה. הספר הטוב שמזמן לא קראתם

הסוד שבעיניים, אדוארדו סאצ'רי;  מספרדית: מרינה גרוסלרנר, כנרת זמורה-ביתן, 2010, 270 עמ'

היש אהבה חד צדדית ראויה ושנכון להחזיק בה בכל מחיר? גיבור הרומן 'הסוד שבעיניים' של הסופר הארגנטינאי המוכשר אדוארדו סאצ'רי מצהיר בסוף הסיפור כי יביט בעיני האישה שהוא אוהב במסתרים זה 30 שנה, ואז יכריע סוף כל סוף אם משתקפת מהן אהבה אליו ואם אף היא חולקת רגש עמוק כשלו. דומה שעל תשובה כזו – אופטית ותו לא, מאדם שאוהב כך, בהתעלם מכל השנים האבודות – אין לסמוך.

בתוך כך ברור שהקורא הוא זה שנדרש, לפי סאצ'רי, ובאמצעות עיצוב ההד העמום שמותירה הקריאה בספרו לכדי צורה כלשהי במחשבה, לתת את התשובה לשאלה הזאת. שאלה שמנוסחת במובלע ברומן ושבמובנים רבים כותבת את השכבה הרעיונית-הערכית היותר משמעותית בו. על הדרך גם מתנפצים מיתוסים של אהבה לטינית, לאמור: להט, תשוקה, כבוד, התפייטות בשירות האהבה וכיוצא בזה – תוך שהם ממקמים את השאלה שלעיל בהקשר תרבותי הולם, שבו זמנית גם קורס  בפנינו במין רעש עמום שמאפיין ספרות טובה.    

'הסוד שבעיניים' הוא הספר הטוב שמזמן לא קראתם. ספר שגומעים בשקיקה. תורמים לכך בהירותו הלא מפוטפטת, הסיפור הטוב והמהודק שמאחוריו, השילוב הנכון בין דיבור עקיף (של המספר) לבין דיבור משולב (של הגיבור) שיוצר דמות גיבור אמינה שניתן להזדהות עימה, והתרגום המצוין של מרינה גרוסלרנר שהעברית המשובחת שלו איננה באה במחיר עדכנותה. הספר תורגם בסיוע "קרן סור" של משרד החוץ הארגנטינאי, שמעניקה סכום נדיב של 3,200 דולר לתרגום יצירה של סופר ארגנטינאי, והוא מזכיר במידה רבה יצירת קולנוע של בימאי ספרדי דווקא, וידוע בהרבה, "דבר אליה" של אלמדובר. זאת, בכל מה שנוגע להנחה כי בדידות היא סיבת האהבה, ולעובדה שפעמים היא עלולה להתקיים בלי מושא של ממש, ואולי להיות ניזונה מעצם החסר הזה.

אך מעל לכול, עושה בו את העבודה דמותו המחוספסת, המורכבת והאוהבת של הגיבור בנחמין צ'אפרו. דון קישוט עיקש ומוסרי במאבקו כנגד טחנות הצדק המקרטעות והמושחתות בארגנטינה הדיקטטורית של פעם, בשנות השישים והשבעים של "שלטון הגנרלים". פרש בודד בישימון החיים, שבעולם שבו כבר לא מתים מאהבה הופך אותה למקדש מעט.  

בעצם, 'הסוד שבעיניים' הוא ספר על שתי אהבות גברים אובססיביות מהזן הלטיני. אחת, שפלה ומתועבת בלא ספק, והשנייה – טובה יותר, סימן שאלה, לא ממומשת, איננה חדלה מלהתרוצץ במחשבת הגיבור, ובמידה כזו שהיא מחושקת באתוסים של גבריות, כבוד עצמי והתעלות על הדחף שמתחזקים את הכמיהה אל האהובה.

על בסיס הספר 'הסוד שבעיניים' נוצר סרט בשם זה שזכה השנה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. מוציאי הספר לאור הזדרזו אפוא לתרגמו, ועל חזיתו הדביקו שתי תמונות מהסרט זו בצד זו: מצד אחד, תמונת אדם בעל פנים מצומקות וגבינים מכווצים ברשעות שנושא אקדח דרוך כלפי מעלה. ומצד שני, ולהבדיל, תמונת אדם שזקן גזור בקפידה מעטר את לחיו, מעיל רכוס מעל צווארו באלגנטיות הדורה, ושבאורח נוגה משעין מצח אל מצח עם אהובת לִבו שסוגרת לעומתו את עיניה. האם בהרהור מקדים לקראת מתן תשובה כלשהי לאוהב, אולי בעצב, או אולי בכלל באין אונים? אין לדעת. גם כאן יכריע הקורא / הצופה.

גיבור התמונה הראשונה הוא האוהב האובססיבי הרע בספר. אחד, איסודורו גומס: בודד, אלים ושפל. מנעוריו הוא מאוהב בליליאנה קולטו, בת כפרו שבמחוז טוקומן. היא עוברת לחיות בעיר הגדולה, בואנוס איירס, ונישאת שם בנישואין מאושרים, שיהיו גם לקצרים מאוד, לריקרדו מורלס, פקיד בנק שלא יודע את נפשו מעוצמת אהבתו אליה. גומס הזועם והכועס מגיע לבואנוס איירס, ואונס ורוצח את ליליאנה. האוהב האובססיבי השני, והבודד לא פחות מהראשון, הוא בנחמין צ'אפרו: גרוש פעמיים, מזכיר משפטי בלשכת התובע המחוזי בזמן הפרשה המופקד על פענוחה. אהבתו שלו נתונה לאירנה, נערה צעירה שהחלה את ראשית דרכה המקצועית כמתמחה במשרדו, נישאה לאחר, וכעבור 30 שנה הגיעה לכהונה הרמה של שופטת בכירה.

אין לטעות כאן. 'הסוד שבעיניים' כלל איננו טלנובלה זולה. סאצ'רי השכיל למקם את שרשרת ההתרחשויות, הגם שהיא אלימה וקדחתנית, במסגרת סיפורית שממתנת אותה מבעד לפריזמה המאוחרת של הזמן ושל נקודת התצפית. הווה אומר, צ'אפרו הוא זה שכותב בעצמו את המאורעות, ומקץ 30 שנה. הוא יוצא לפנסיה ומבקש להגשים את חלום חייו להיהפך לסופר, וגם להרשים את אהובתו הוותיקה בכישוריו החדשים, ובאמתלות שונות לבוא למשרדה כאילו בא לצורכי התחקיר על הספר, בעוד כל רצונו הוא רק לפגוש בה ולגלות לה את אהבתו.

הרומן מורכב משתי מסגרות זמן: ההווה של כתיבת ספרו של צ'אפרו, והעבר של המאורעות כפי שהתעצבו במסגרתו. עקבות המספר היודע כול מתגלים רק זעיר פה זעיר שם. באורח מובן, גם העובדה הזו מטילה על הקורא את התפקיד של מי שאמור להשיב לשאלה שמציג הרומן, האם יש מקום להחזיק באהבה בכל מחיר. שהרי, אם צ'אפרו הסובייקטיבי מטבע הדברים, ושאחראי לכאורה לכתיבת הרומן שלפנינו, כמעט איננו מבחין שדמותו אנלוגית לשל האוהב האובססיבי הרע שעליו הוא כותב – יכריע נא הקורא בשאלת טיבה של אהבתו ובשאלת השלכותיה.

יתרה מזו, המסגרת האמנותית המיוחדת שבה מוצגת העלילה הופכת אותה במובנים רבים למשנית משהו. כי ההתרחשויות מוגשות בפנינו אחרי הכול כסיפור סהרורי, כמו הרומן שכתב צ'אפרו. דמותו עצמה הינה ערטילאית, שכן על המוצאות אותה לפני ההתרחשויות בסיפור אין אנו יודעים דבר. לכן, במישור המתח שבין האמנות למציאות, יכול הקורא להרגיש שלא המאורעות חשובים כאן, אלא אותה השאלה שמנסרת בחלל האוויר: האם נכון וראוי לאהוב כך, כמו צ'אפרו, ולו רק בשל אידיאת האהבה שבה הוא נאחז ושארוגה ברומן שלפנינו – רומן שמעמיד, אם כן, במרכזו את אידיאת האהבה כגיבורה האמיתית שלו.

 

פורסמה ב-5 בינואר 2011, ב-גיליון וארא תשע"א - 699, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: