חיים סובייטיים : הבנלי, המרושע והאופורטוניסט / חבצלת פרבר

חיים סובייטיים : הבנלי, המרושע והאופורטוניסט סיפורם של שני אחים החיים ברוסיה הסובייטית, האחד פקיד קג"ב מסור והשני עיתונאי ציני, הוא סיפור הבנליות והרוע של משטר הטרור הסטליניסטי

חף מפשע, דיוויד סלאי; מאנגלית: שרון פרמינגר, כתר, 2010, 194 עמ' 

 עשרים שנה אחרי התמוטטות הגוש הסובייטי, וכמעט שישים שנה לאחר מותו של סטלין – עדיין לא דעך העניין בסטליניזם, ובטיפוס האדם שיצרה השיטה הקומוניסטית – ה"הומו סובייטיקוס". עבור סלאי, יליד קנדה, 1974, וכיום תושב אנגליה, מרבית זוועות המשטר ההוא הן באופן טבעי נחלת ההיסטוריה והמחקר. ובכל זאת הוא מצליח להחיות את אווירת הפחד, הטרור והדלות החומרית, מצד אחד, ואת הלהט האידיאולוגי ב"גן העדן הסובייטי", מצד אחר, באופן משכנע וחי. בספרו של סלאי, ה"הומו סובייטיקוס", על מבנה האישיות המורכב והדו-צדדי שאפיין אותו, מיוצג על ידי שני אחים, אלכסנדר-סשה ואיוואן. אלכסנדר הוא גיבור הספר ובחלקים ממנו גם המספר, ודרך עיניו אנחנו חווים את העלילה. הוא איש הנקוו"ד/מג"ב/קג"ב – דהיינו: המשטרה החשאית, ששמה וראשי התיבות שלה השתנו במהלך השנים, אך לא כן תוכנה ושיטותיה. אלכסנדר הוא אדם מן השורה, לא טוב במיוחד ולא רע במיוחד – סוג של פקיד שבעיקר ממלא הוראות, אך לפעמים גם יוזם דברים קטנים, לא חשובים במיוחד. המושג "בנליות של הרוע", שאמנם נוצר בנסיבות אחרות, מתלבש עליו במדויק: הוא אינו שונה מרוב האנשים האחרים. אהבותיו, שאיפותיו, אפילו האופן שבו הוא חי, הנישואים שלו וההתפרקות שלהם – אין בהם שום דבר מיוחד. כמוהו חיים ומתנהגים מיליוני אנשים. אפילו כאשר המצפון המקצועי-משטרתי שלו גובר על המצפון האנושי-מוסרי שלו, המעשה שהוא עושה הוא פעוט ממש, כמעט זניח. מין מעשה שבשגרה, יום-יומי, לא-דרמטי. הבעיה היחידה היא שבמשטר האימים הסטליניסטי (או, לאמתו של דבר, הקומוניסטי בכלל), אין דבר כזה – מעשה או פשע זניח. כל דבר, אפילו הקטן ביותר, עלול לעלות לאדם בחייו. וכך גם המעשה הזניח הזה של אלכסנדר עולה בסופו של דבר בחייו של אדם אחר. השתלשלות הדברים היא כזאת: אלכסנדר עורך ביקורת במוסד שבו מאושפז אנטולי יודין, מוסיקאי מבריק שנכשל בגילוי סימפתיה כלפי הנאצים, ונורה בראשו – הספר אינו מבהיר באילו נסיבות. במוסד המיוחד הזה נמצא יודין בהשגחתו של ד"ר לוזובסקי, רופא יהודי ומדען מפורסם בעל מעמד וקשרים, שהמקרה של רודין משמש לו הזדמנות לחקור את תפקודי המוח ואת המבנה שלו. כשאלכסנדר פוגש את יודין, מתברר לו מיד שהאיש פגוע מאוד ושהוא איבד את מרבית יכולות התפקוד שלו בעקבות הרס של חלקים ממוחו. ובכל זאת , החשדנות המקצועית של איש המשטרה החשאית אינה מרפה ממנו. החשדנות הזאת מתגלה כמוצדקת לכאורה, כשאשתו של ד"ר לוזובסקי מגלה לאלכסנדר את מה שהרופא לא סיפר לו – שיודין כותב משהו, מעין יומן. כשאלכסנדר דורש לראות את היומן, לוזובסקי אינו מסרב להראות לו אותו ומניח לו לקרוא את היומן מתחילתו. לכאורה, אין אירוע, אין על מה לדווח. ובכל זאת, נותרת בעינה העובדה שד"ר לוזובסקי לא סיפר מיד לנציג המשטרה החשאית שהחולה פגוע המוח שבפיקוחו כותב יומן, ואולי הוא אינו פגוע כה קשה כפי שזה נראה. העבירה הזאת היא זניחה, ובעצם אין לה שום משמעות פוליטית או אידיאולוגית. העדות המוחשית של היומן מבהירה שהחולה אינו מסוגל להרבה יותר מאשר לשחזר לאט ובמאמצים קטעים מזיכרונותיו שנעלמו. אבל לא כך רואה זאת המשטר הסטליניסטי. העלמת מידע היא עבירה, ואלכסנדר, שוטר וקומוניסט נאמן למולדת, לקומוניזם ולמשטרה החשאית, מדווח לממונה עליו על המחדל של הרופא. באווירה הפרנואידית של ברית המועצות בשנות הארבעים, מחדל קטן עלול להיחשב לפשע גדול. אומנם לד"ר לוזובסקי יש מעמד ומוניטין, יש לו חברים במקומות חשובים ויש מי שמנסה להגן עליו, ובכל זאת הוא אינו חסין מזרועו הארוכה ומשיטות הפעולה הנפתלות של הקג"ב. ובעיקר כשהמאושפז שלו, פגוע מוח ככל שיהיה, הוא אוהד נאצים לשעבר. ד"ר לוזובסקי, איש הגון והומני, וגם רופא ומדען, מנסה לגונן על החולה שלו ומסרב לחתום על הסכמה שיודין יועבר למקום אחר. הוא יודע שבמקום אחר עלולים לפגוע ביודין או לעצור את תהליך ההחלמה האיטי, הזוחל, שלו. אבל החתימה הזאת היא המבחן: היא מיועדת לאפשר ללוזובסקי לכפר על חטאו הראשון, חטא מחדל הדיווח המדויק. כשהוא נכשל גם במבחן החתימה, גורלו של ד"ר לוזובסקי נחרץ. במאבק המוחות הביורוקרטי, הבנלי והבלתי-אישי, מצליחה הפקידות המרכיבה את המשטרה החשאית להתגבר על המכשולים שחלקים אחרים בביורוקרטיה השלטונית הסובייטית מציבים לפניה, ובדרך מתוחכמת משיגה את מטרתה. זה גרעין העלילה. מסביבו אנחנו מתוודעים לחשיבה הדוקטרינרית של אלכסנדר, המייצג את הצד המאמין, האידיאליסטי, של ה"הומו סובייטיקוס". לעומתו, אנו מתוודעים לצד השני של אותו טיפוס שהצמיח הקומוניזם – לאופורטוניזם, לחומרנות הצינית המוחלטת ולחוסר עמוד השדרה של אחיו, איוואן. איוואן הוא עיתונאי בעל אמביציה ושאיפות להתקדם במובן המקצועי והחומרי. ככל עיתונאי, גם הוא מחפש נושאים חדשותיים מיוחדים שיזכו אותו במוניטין ובתשומת לב מצד הממונים והקוראים. מצד אחר, הוא כפוף כמובן לתכתיבים פוליטיים. התוצאה היא, למשל, שדיווח על שביתה של עובדי הרכבת – אירוע יוצא דופן במשטר הקומוניסטי ובעל ערך חדשותי – משנה את תוכנו ואופיו והופך לדיווח שגרתי על הפסקת שירות הרכבות "בגלל מפולת שלגים". בניגוד לאחיו הגדול אלכסנדר, הקבלה של תכתיבים פוליטיים מצידו של איוואן אינה נובעת מהזדהותו עם האידיאולוגיה של המשטר הקומוניסטי – אלא מנימוקים אופורטוניסטים-קרייריסטיים בלבד. השאיפות המקצועיות של איוואן, מתברר, אינן יכולות להתממש אם לא יתחשב בשיקולים פוליטיים – ולעזאזל האמת! עלילת הספר מעניינת ומלמדת רבות על יצירי המשטר הסובייטי, אבל יש לו גם מאפיינים בעייתיים. מסביב לגרעין העלילה המרכזי אנחנו מתוודעים בספר לחייהם הפרטיים של שני הגיבורים, לכישלונות הנישואים שלהם, לחולשותיהם האנושיות וכו'. הסיפור עובר ומדלג מהתרחשות אחת לאחרת, קדימה ואחורה בהיסטוריה, מסיפור בגוף שלישי לסיפורו של אלכסנדר בגוף ראשון. למרות שהם נעזרים בגרפיקה הולמת (גופנים שונים), המעברים מבלבלים למדי, וביחד עם אוסף השמות, ובעיקר הנשים של שני האחים, לא תמיד ברור מיד במי מדובר ומתי הדברים מתרחשים. קטיה ואגתה, אירינה ונדז'דה, איוואן ונשותיו והמאהבות שלו, אלכסנדר ואשתו לשעבר והמאהבת שלו… הערבוביה הזאת מחלישה את הגרעין המרכזי וגורמת לו לאבד ממשקלו. התוצאה היא שבמקום שהסיפורים על חייהם הפרטיים של אלכסנדר ואיוואן יחזקו את ההנגדה שבין הבנלי למרושע – הם ממסמסים אותה. גם מסגרת הזמן, בין שנת 1948 בערך לשנת 1972 – ראשית ההפשרה בין הגוש המזרחי-קומוניסטי לבין המערב – אינה מנומקת מספיק. אמנם בשעתו רווחה התחושה ש"שיחות הלסינקי" על צמצום הנשק הגרעיני מסמנות מפנה ביחסי מזרח-מערב ובפוליטיקת-הפנים של ברית המועצות; ייתכן גם שההפסד של ספאסקי הרוסי לבובי פישר האמריקני באליפות העולם בשחמט באמת ערער משהו בביטחון העצמי של הרוסים; אבל במבט לאחור קשה לראות בהם אירועי מפתח בעלי משמעות פנים-סובייטית מערערת עד כדי כך שיהיה מוצדק לתרגם אותם למונחים ספרותיים. מבחינת מהותם, אירועים אלה, כולל גם הפסד בכדורגל לאויבים-משכבר הגרמנים, אינם בעלי עוצמה דרמטית ממשית ואינם תורמים לעלילה או לנושא המרכזי של הספר. אירוע נוסף – טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן – משמש פשוט כאמצעי סיפורי-טכני. באמצעותו מדגים הסיפור את הכישלון המקצועי של איוואן, העיתונאי, כשהוא ממהר לדווח על הצלת הספורטאים ומגלה שהעובדות הן בדיוק הפוכות. הטיפול הספרותי-אגבי הזה באירוע כה טראומטי הוא, לפחות עבורנו הישראלים, מעליב למדי, ומשאיר רושם לא נעים של שטחיות וחוסר רגישות. בסיכומו של דבר זהו ספר מעניין, עם זווית התבוננות לא שגרתית על המשטר הסובייטי. גם אם אינו יצירת מופת, הוא שווה קריאה.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בינואר 2011, ב-גיליון וארא תשע"א - 699, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: