מוות הרואי לאיש שחייו אגדה / ניצה פרילוק

בימיו האחרונים של טולסטוי הציג זאב ז'בוטינסקי את האיש כמי שהולך בעקבות משה רבנו, שעלה בהר אל מותו. קריאה מחודשת במאמר נועז, שטעמו לא פג

 

איליה ראפן, דיוקנו של טולסטוי, 1887

מלך אחד חשקה נפשו בתמונתו של משה, עמד ושלח אליו למדבר אחד מצייריו. חזר הצייר ובידו תמונתו של משה. כינס המלך את חכמיו ופקד עליהם לקבוע על-פי קלסתר פניו של משה מה טיבו. והחכמים ענו כולם כאחד כי זה אדם קשה-לב, עריץ, קנאי ומושחת.

השתאה המלך, קם והלך בעצמו למדבר – לראות שמא רימהו הצייר. והנה – התמונה הייתה דומה לאיש משה.

סיפר המלך למשה את דעת חכמיו. חייך הנביא וענה: כל זה אמת ויציב, כך בדיוק הנני על פי טבעי, אלא ששריתי עם עצמי ואוכל…

אגדה זו, שז'בוטינסקי מגולל במאמרו "אור השקיעה", ואשר הייתה לדבריו חביבה על טולסטוי, שראה עצמו – כמו משה – מרדן נצחי, מובילה לזיקה אנלוגית בין משה לטולסטוי: סופו רב-ההוד של האחד יאה לשקיעתו של האחר, הסופר-המטיף הגאון. מאמרו של זאב ז'בוטינסקי שיוחד לטולסטוי פורסם במקורו ברוסית בעיתון "אודֶסקיא נוֹבוֹסטי" ב-31 באוקטובר 1910, לפי הלוח הרוסי הישן ("Luch Zakata" תורגם לעברית בידי ד"ר נ' קרול, בתוך "פליטונים: כתבים", הוצאת ערי ז'בוטינסקי, ירושלים תשי"ד).

רוסיה כולה רעשה לשמע הידיעה על צאתו-מנוסתו של לב טולסטוי בן ה-82 מבית אחוזת המשפחה ב-28.10.1910 (10 בנובמבר על פי הלוח הגרגוריאני), עזיבה שסיבותיה אינן ברורות עד תום. בעיתונים דווח בכותרות ראשיות על העזיבה הפתאומית, וכעבור ימים אחדים התחלפו אלו בכותרות על מחלתו ושכיבתו על ערש דווי בתחנת רכבת נידחת בשם אַסטַאפּוֹבוֹ (כיום נמצא במקום יישוב בשם "לב טולסטוי"). עיתונאים, צלמים ואנשי ראינוע מכל העולם הגיעו למקום, וצבאו על ביתו של מנהל התחנה שבו שכב טולסטוי. הם השתדלו לדווח על כל תנודה במצבו, על הרופאים ובני המשפחה שבאו לטפל בו ועל הרוזנת-אשתו שהגיעה ברכבת מיוחדת ונשארה בחוץ כיוון שטולסטוי סירב לראותה. עשרה ימים לאחר ליל המנוסה הוחזר לב טולסטוי לאחוזתו בארון עץ אלון פשוט, ונטמן באדמת יאסנאיה פוליאנה, בין עצי היער שעל גדת הערוץ, בלא תפילת כומר – כפי שביקש בחייו.

האבל היה כללי וכבד. "טולסטוי מת", התלחשו הבריות במרחבי רוסיה. ואף פעוטות, שלא ידעו מי הוא טולסטוי, לא שכחו בבגרותם אמירות צער אלה. ה"ניו יורק טיימס" כתב באותו יום ראשון (20.11.1910): "סיפור חייו של לב טולסטוי טרם נכתב, וספק אם יוכל להיכתב אי פעם; אך במהותו הוא מצטרף לסיפורם של אנשים דגולים אשר בעוררות פנימית פנו עורף לעולם כדי למצוא את גאולתם בחיי הרוח". תגובות מיידיות שנרשמו באותה עת ביומנים ובמכתבים אישיים עשויות להעיד על האפקט הרגשי החזק שחולל מותו של טולסטוי בקרב ההמונים. לדוגמה, הנה בית מתוך הספד מחורז שחיברה סטודנטית בסנט. פטרבורג: "הֱיֵה שלום, טולסטוי שלנו, מאור ארצנו, / במוקדם או במאוחר אדם לגורלו יועד. / היה שלום! תודה על עשייתךָ למעננו, / על מילים קדושות שכוחן לעדי-עַד".

הטובה ביצירותיו

כעיתונאי, נדרש אף ז'בוטינסקי להגיב על מעשהו יוצא הדופן של מחבר "מלחמה ושלום" ו"אנה קארנינה". המאמר שפרסם (שלושה ימים לאחר אותה בריחה) עוסק במחשבות על המוות, ומתמקד באחרית ימיו של אדם יוצא דופן ובעל שיעור קומה. הוא מגבש טיעונים מה "יאה" ומה "נכון" היה לטולסטוי לעשות על פי-קבר. המאמר נחתם באקורד דרמטי, עת ז'בוטינסקי מעטיר את טולסטוי בנִזרו של משה: "ובלבי חשבתי לפעמים באימה: כלום יהא גורלו [של טולסטוי] גם הוא למוּת על גבי מזרנו, בחוג היורשים העצובים שינחלו את כל ההון, שלוֹ התכחש? הוא חייב היה לילך המדברה, להפליג ולהיעלם שם ולמוּת מות משה, ללא קבר בעולם, והשגב הטרגי של שקיעתו הבודדת יהא בחינת סוף פסוק לטובה שביצירותיו…".

ההליכה אל המדבר היא אחת המטפורות המרכזיות במאמר. לתמונה פיוטית זו, מקראית במקורה וארצישראלית, שובל ארוך ומוכר למדי של אסוציאציות. האם הכוונה למדבר שבו הלכו בני ישראל בצאתם לחירות? או למדבר אשר במשאלתו של הנביא "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי" (ירמיה, ט, א)? או המדבר כארץ לא-זרועה, סמל לנאמנות ולדבקות (ירמיהו ב, ב)?

את סערות המדבר ואת טיבו ההפכפך הֵיטיב משה להכיר, ואל "מדבר" הקרה יצא טולסטוי בחורף 1910, הרחיק מביתו מתוך כורח פנימי ולשם מימוש של חזון ועיקרון. היה זה צעד נכון של טולסטוי, צעד אמיץ של ענק הרוח שזִקנתו לא ביישה את עלומיו, אליבא דז'בוטינסקי. במעשהו זה נהג טולסטוי בהתאם לציפיותיו של ז'בוטינסקי.

מסת ההגיגים של ז'בוטינסקי בנויה כדו-שיח בין עיתונאי ובין קורא העיתון; הקורא מקשה על הערה שנכתבה בעיתון בהקשר לבריחת טולסטוי. במשחק תפקידים טקסטואלי זה ולדימיר ז'בוטינסקי מגלם את העיתונאי, אך ה"אני" הרעיוני שלו ממוקם בדמות הקורא. השיחה מתפתחת בדגם של מוביל ומובל: הקורא הוא הדינמי – תוקף, טוען, מסביר; והעיתונאי – מצטדק, תמה, נסוג ומצמצם את דיבורו. בהיעדר אפיון של הדוברים (גיל, השכלה, חזות, טון הדיבור וכו') אין התחבולה הרטורית הזו מחַיה את הסצנה, והיא נשארת קפואה ומלאכותית. עם זאת, לשֹיח הדיאלוגי בין השניים יש תפקיד בערעור סטראוטיפים: העיתונאי אינו מצטייר כבעל עדיפות על הקורא.

ז'בוטינסקי שקוע במושגים "כבוד" ו"אסתטיקה" ומחפשם במסלול חיים שלם. הוא נרתע מפני פשרות של ימי הזִקנה. מות גיבורים קוסם לו. ז'בוטינסקי בן השלושים מאמין שאדם דגול – דוגמת טולסטוי – יכול להמשיך ולהיאבק על אמִתותיו ואמונותיו גם כשהגוף הזקן רפה. לרטוריקה של ז'בוטינסקי צבעים עזים. הוא בונה את טיעונו בפאתוס ובלהט רגשי. יש לו אידאה ברורה על הראוי (ומן הראויים שלו נתבע לא מעט). הוא מתרחק מן המינורי; יש לו עניין בדרמה, במעשה הגדול שיש בו מן התיאטרליות. וכידוע, הנושא מבטו אל ההרואי עלול שלא לראות את היומיומי, את אפרורית הריאליה.

כרוניקה של עזיבה

ביוגרפיות לא מעטות נכתבו על חיי טולסטוי. חלקן ביקשו, בין השאר, לתת תשובה לשאלה המטרידה מדוע עזב טולסטוי את ביתו ואשתו בערוב ימיו. אין לומר כי הצליחו בכך. מן הראוי לדפדף מעט בספרים ולהיזכר בהשתלשלות העניינים בבית טולסטוי ובחיי נישואיו, כפי שתוארו ביומניו של טולסטוי וכן במכתבים, ביומנים ובעדויות של הסובבים אותו. לאורם תיבחן ראייתו של ז'בוטינסקי, כבאה ב"אור השקיעה".

ב-5 באפריל 1885 כתב טולסטוי בפנקסו:

היום חשבתי על משפחתי האומללה: אישתי, בניי, בנותיי חיים לצדי ומציבים ביודעין ובהתמדה פרגודים בינם לביני כדי להימנע מלראות את האמת והטוב […] הם מבזבזים את ימיהם בהתרוצצויות שווא, ומכאן שיש להם פחות זמן לחשוב על אודות עצמם משיש לפועלים הכורעים תחת נטל עבודתם. שאלתי את עצמי מדוע כה רבים האנשים הנבונים והטובים החיים חיי טיפשות ורשע. זה קורה משום השליטה ששולטות בהם הנשים (על פי אנרי טרויה, "טולסטוי", כתר 1984).

עימותים ומריבות מכאיבות פרצו לא אחת בין טולסטוי לסוניה אשתו. באחת הפעמים הודיע לה מפורשות כי ברצונו להיפרד ממנה ולעזוב את הבית לתמיד (מכתב של סוניה לאחותה, 20.12.1885): "לא תיתכן אהבה והבנה בינינו כל עוד לא הגעתְ לנקודה שאליה הגעתי אנוכי", פָּסק במכתב אישום שכתב לה, "כל מה שהיה חשוב ויקר בעיניי – נראה לך נתעב ובזוי: חיינו בכפר, השלווים, הצנועים, הנפלאים […] התחלת להתייחס אליי כאילו הייתי חולה נפש". כן פירט שלושה פתרונות חלופיים אפשריים: לחלק את כל נכסיו, לעזוב את המשפחה, להמשיך במתכונת חייו. "הייתכן כי עליי לשאת בייסורים אלה עד יומי האחרון?", התריס. ביום חתונת הכסף (18.8.1887) רשם בפנקסו: "היה יכול להיות טוב יותר". עם הולדת בנו השלושה-עשר, בהיותו בן שישים, נתמלא חיבה ורוך: "כה פשוט ואוהב אני ביחסי אליך", כתב לסוניה, "ותקוותי כי כזו גם הרגשתךְ כלפיי" (אפריל 1888).

בשנת 1908 לקה באירועי שיתוק ואובדן זיכרון, והיה משוכנע כי מותו קרב. את השקפתו על המוות ביטא במסה "על החיים ועל המוות", ובה פיתח את הרעיון כי חייו האמיתיים של אדם מתחילים שעה שהוא חדל לחשוב על עצמו וחש אהבה אל הזולת. ואשר למוות – אין לפחד ממנו. אולם לא רק ההיבט האישי הטרידו; גם אי-שוויון חברתי באחוזתו גרם לו סבל. ביוני 1909 רשם ביומנו: "שיחה בשפה הצרפתית, טניס וסמוך להם – עבדים מזי רעב, עייפים עד טמטום מרוב עמל. אינני יכול לשאת זאת. רצוני לברוח".

מסכת הסערות עם סוניה נמשכה, וחזרו והחריפו המחלוקות בנוגע לזכויות על יצירותיו: הוא ביקש לוותר על הזכויות לטובת העם; היא תבעה לה ולצאצאים את הזכויות והתמלוגים. טולסטוי מגיב ביומנו (יולי 1909): "אפסו כוחותיי. אינני יכול עוד […] חשבתי ברצינות על עזיבתי […] עתה הרגע או לעולם לא! עז רצוני לברוח". בזעם של ייאוש לחמה סוניה להרחיק את מזכירו של טולסטוי, ולדימיר צֶ'רטקוֹב, שנעשה איש סודו החביב. בנימה פייסנית כתב לה טולסטוי איגרת ארוכה (14.7.1910), והוסיף: "אם לא תסכימי לתנאים אלה, אחזור בי מהבטחתי שלא לעוזבך, אסע מכאן […] מפני שאין בכוחי להמשיך ולחיות בדרך זו". ובשישה באוגוסט 1910 רשם לעצמו: "אני שוקל לעזוב ולהשאיר מכתב, אבל אני חרד לסוניה, אף שסבור אני כי הדבר עשוי להיטיב עִמה". וכך אמנם קם ועשה כעבור כשלושה חודשים.

היומנים והמכתבים ראו אור בפרסומים שונים במהלך השנים שלאחר מותו (ב-2009, "התחנה האחרונה", גֵ'יי פאריני, כתר), ועמם הועמד לרשות הציבור מידע נרחב ואינטימי שלא היה לבני התקופה. ואכן, במאמרו של ז'בוטינסקי אין דבר וחצי דבר על חיי הנישואים של טולסטוי; אין הוא רואה קשר בינם לבין עזיבת הבית. זאת ועוד, ספק אם ה"תאוריה" שז'בוטינסקי משרטט בחופזה על מנגנוני מרי וסתגלנות של ימי העלומים לעומת אלה של ימי הזִקנה תשכנע רבים. ספק אם יש בה כדי להציע מענה לחידת הבריחה. עם זאת, כתיבתו מעוררת אֵמון בנגיעה שלו בדינמיקה של חיי אדם גדול וסוער כטולסטוי. ז'בוטינסקי דוחה בתקיפות את האמירה שרווחה אז כאילו "איש לא ציפה לצעד כזה". הוא טוען ומסביר כי מעשה הבריחה היה צפוי, ואף היה התגובה היחידה האפשרית, בשלב חיים זה, לאדם כטולסטוי. ובלשונו: "והאמנתי, רציתי להאמין, ויהי-מה, כי במוקדם או במאוחר, על פי-קבר תתמרד הנשמה הדגולה. ואמנם – התמרדה". מבטו של ז'בוטינסקי מרחיק מעבר למקרה הפרטי, עניינו כאן באתיקה של חיים לנוכח המוות.

מות משה כדגם

מותו של משה ידוע כיוצא דופן בנסיבותיו.

וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לֵאמר:
עֲלֵה אל-הר העֲבָרים הזה הר-נבו אשר בארץ מואב אשר על-פני ירֵחו
וראה את-ארץ כנען אשר אני נֹתן לבני ישראל לַאחֻזה.
וּמֻת בָּהָר אשר אתה עֹלֶה שמה (דברים לב, מח-נ).

משה התבשר מראש על מועד מותו. וכך יצא במוּדע לדרך האחרונה, עלה בהר למקום שבו ימות, במלאו צו מגבוהּ. הוא מת בבדידות הרחק מן המחנה. בדרך מותו של משה מצא ז'בוטינסקי רוממות, והוא מקשרהּ אל טולסטוי כדגם של מוות ראוי. הוא מאמץ לו את הלוגיקה של גזרה שווה: חיים של גדוּלה – מוות של גדוּלה.

הסיפור המקראי, בדרכו התמציתית, אינו מוסר דבר על רגשותיו של משה או על תגובתו. גישתם של חכמי המדרש, ומאוחר יותר של הפייטנים – שונה. הם חשים צורך למלא פערים: מרחיבים ומסבירים את הטקסט על פי טעמם והבנתם, ומייחסים למשה רצונות ופחדים – כאחד האדם. זכה משה ועל ימיו האחרונים חוברו מדרשים ופיוטים רבים, והם משובבי לב בדמיון העשיר ובזיקות הבלתי צפויות. הם בונים פרק מאלף ברטוריקת השכנוע. יש טעם להציץ בהם בהקשר זה, כדי להיווכח עד כמה הייתה זרה להם הרומנטיקה שכה הלהיבה את ז'בוטינסקי.

דעתם של חכמינו אינה סובלת את המחשבה שאדם, ואפילו הוא עבד ה', יֵצא אל מותו בלי לנסות להציל את נפשו. הם אינם מתפעלים מדרך המוות ומהייחוד של מוות בהר; מוות הוא מוות, וצורת המוות אינה מטשטשת את המהות, על פי גישתם המעשית. הם מספרים על סירובו של משה להיפרד מן החיים, ועל ניסיונותיו הנואשים לבטל את הגזֵרה (או לדחותה) בדרכים שונות.

אחד הניסיונות הוא פנייה לאדם הראשון והתנצחות עמו, כי בְּשל חטאו בגן-עדן הגיע מוות לעולם. תֶּמה זו מופיעה בפיוט שנשתמר בכתבי יד בארמית (כ"י אוקספורד בודליאנה וכ"י קולומביה). חיפוש של מליץ יושר בעולם המתים הוא חלק מהתרוצצות פיזית ורוחנית של משה, כשברקע "שעון דובר" המכריז על הזמן שנותר עד מותו.

כאשר "יצתה בת-קול ואמרה 'אין לך חיים אלא ד' שעות'", התחנן משה לפני הקדוש-ברוך-הוא: ריבונו של עולם, אם בגלל יהושע אני נפטר – אהיה תלמיד לתלמידי, אנהג בו כעבד לפני מלכו. הצעתו נדחתה. משה מוחל אפוא על כבודו; מוכן למחוק כליל את מעמדו – ולחיות. מסורת זו באה במדרש וכן אצל ינַיי, מפייטני ארץ ישראל (קרובה, דברים לא). משה של ינַיי מזווג יחדיו במחשבתו את הר סיני ואת הר נבו: בראשון – הוענקה לו התורה, ובשני – ייתמו חייו. המצאת הפייטן מתבססת על מילה זהה בשני פסוקים בתנ"ך: "טוֹב הוּטב לי / בעת נאמר לי // עֲלֵה אלַי ההרה והְיֵה שם. // יַחַד הוּרע לי / בעת נאמר לי // עֲלֵה על הר העֲבָרים ומוּת שם". הפיוטים על פטירת משה נכללים בסידורי הנוסח המוכר כ'מנהג בני רומא', כמו גם בנוסחי פרובנס וצפון אפריקה, ששילבו בסדר התפילה שלהם לשמחת תורה פיוטים ואפילו קינות על מות משה.

כשראה משה כי קונו איתן בהחלטתו ואינו שועה לתחנוניו, החליט לפנות בקריאה אל איתני הטבע ולבקשם: "רחמו עליי". הנמענים שלו הם השמים והארץ, השמש והירח, הכוכבים והמזלות, ההרים והגבעות וגם הים. כולם דוחים בפסקנות את בקשתו. כל אחד, על סמך פסוק תנ"כי הולם, מתרץ את אי-יכולתו להתערב לטובתו. כן נאבק משה להגמשת הצו "מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא" (דברים לב, נב). היה משה נכון לבטל את קיומו כבן-אנוש כדי לראות את הארץ מקרוב. אמר משה: "ריבון העולמים, עשני כדג ואשֹא שתי זרועותיי כשני סנפירים וכל שערותיי כקשקשים, ואקפוץ את הירדן ואראה את הארץ". ועוד ביקש: "הניחני על כנפי העננים כשיעור ג' פרסאות שלמעלה מן הירדן […] ואראה את כל הארץ". גם בקשותיו אלו הושבו ריקם. המדרש מספר כי משה נהג כחוני המעגל; "גזר עליו תענית ועג עוגה קטנה ועמד בה ואמר: איני זז מכאן עד שתיבטל אותה גזרה" (דברים רבה, וזאת הברכה יא). ולא בטלה.

משקרבה שעת המוות, נעשו בקשותיו צנועות יותר. "אמר לו: רבונו של עולם, אכנס לארץ ישראל ואחיה שם שתי שנים או שלוש, ואמות". ענה לו: "רב לך".

במקום המוות היה אור

ביום ז' באדר נולד משה רבנו, ובז' באדר נאסף אל עמו, על פי המסורת. ניגש משה אל הר נבו, וראה בו שתים-עשרה מדרגות. החל משה לעלות עד שמצא עצמו על ראש ההר. כיוון שראה הקב"ה שאין נשמתו של משה מסכימה לצאת, נשקו הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקת פה ולְקחו אליו למרומים, שנאמר: "וימת משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'" (דברים לד, ה).

מוות שיש בו עלייה – מוחשית, רגשית או אידאית – הוא מוטיב מוביל במאמר "אור השקיעה". השקפתו של ז'בוטינסקי על מות משה אינה יונקת מפי חכמים ופייטנים; היא נסמכת על פסוקי המקרא. ואולי, בכתיבתו על טולסטוי, זכר את מילותיו: "הוא חיפש את הפחד שהתרגל אליו, את פחד המוות, ולא מצא. איפה הוא, המוות? מה פתאום, איזה מוות? שום פחד לא היה בו, כי גם מוות לא היה. במקום מוות היה אור" (מתוך "מותו של איוון איליץ'", ל"נ טולסטוי, הקיבוץ המאוחד 1999). ז'בוטינסקי הכיר את יצירתו של טולסטוי, ופה ושם העיר על פגמים שהכעיסוהו בעיצוב הדמויות. אולם הוא ידע להפריד בין ביקורת על יצירה בדיונית לבין תנופת הצעד של טולסטוי, שבו ראה ענק הנאמן לאמת הפנימית שלו: "דוגמה מפוארת של העזוז האנושי".

לוּ ידע ז'בוטינסקי כי תוך שבעה ימים, בעטיה של עזיבת הבית, יהיה לב ניקולייביץ' טולסטוי בין המתים, האם היה חושב אחרת?

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בינואר 2011, ב-גיליון ויצא תשע"א - 692 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: