באור השמש הארצישראלית / יעקב בר-און

מאז כתב את שירו הראשון, בשנת 36' למרגלות הגלבוע, לא חדל אנדד אלדן לכתוב שירה. "אני שותה שמש באהבה, והיא מעניקה לי מהחיות שלה ונכנסת לשירים שאני כותב", הוא אומר בביתו שבקיבוץ בארי, עם צאת ספר שיריו "באורו זורם הפרי בעורי"

כששואלים את המשורר הוותיק אֲנָדָד אלדן אם גם בעולמנו החומרני והמשתכלל מיום ליום יש עדיין מקום לשירה, כמו זאת שבה הוא עוסק כ-60 שנה, אלדן, איש קיבוץ בארי שבנגב הצפוני, איננו מגלה ולו שמץ היסוס. "דווקא עכשיו, נוכח חידושי הזמן, כמו אינטרנט, די-וי-די וכל מיני מכונות משונות ומוזרות על רעשיהן, מתבלט קולה של השירה, שהוא קולה היחיד של הדממה". כך סבור המשורר שהוציא באחרונה בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד' את ספר שיריו 'באורו זורם הפרי בעורי'.

"הספר החדש שלי הוא הוכחה לכך שהשירה נעשית יותר מורכבת ומופשטת", מוסיף אלדן. "היא גם יותר מסתורית, מפני שהחיים נעשים יותר מורכבים. התעשייה כבר איננה רק פטיש על סדן, אלא עולם של חלקיקים שישנם או אינם. ואם גם כעת יש ביקוש לשירה, ההוכחה לכך מצויה בקיבוץ שלי. הוא אִפשר לחברים להזמין את הספר – ורובם הזמינו אותו אם כי היו מהם שבאו בטענות לפיהן השירים מסובכים ולא מובנים. 'ולהבין את חיי הקיבוץ כיום זה לא מסובך?', השיבותי להם בשאלה…

"מתמיד השירה הייתה נחלתם של מתי-מעט, בעיקר אוהבי ספרות. כמובן, אינני מסתפק בהם. בעיניי השירה היא פסגת האמנות והייתי רוצה שכמה שיותר ייהנו מיופייה. יש בה צלליות, מראה של מקום, משמעות, מסר ובשורה, אם כי לבשורה יכולות להיות גם פנים אחרות. אחד משירי הספר מוקדש לנחל הבשור, שכנו של הקיבוץ שלנו, ובו לא היה חסר הרבה שאטבע בשיטפון אלמלא נאחזתי בקני הסוף".

הגבול הדק עם הפזמון

עניין המשמעות משמעותי אצל אלדן. "'אפשר ליהנות משיר גם מבלי להבין אותו', אמר פעם בודלר", הוא מצטט. "אני בדעה שניתן ליהנות מהשירים שלי בלי להבין את הכול".

"גם אם לא מבינים, תמיד אפשר ליהנות מהמוסיקה העולה מהשירים של אנדד", מצטרפת לשיחתנו שרי, רעייתו הנמרצת, אשת-ספרות גם היא. "ואצל אנדד זו לא סתם מוסיקה אלא סימפוניה".

"אשתי אקדמאית יותר ממני", הוא איננו נשאר חייב. "את התואר השני שלה בספרות שרי עשתה על השירה שלי. אם אני מדבר חווייתית, היא מדברת אקדמאית. כששרי נתנה לי לקרוא את עבודת האם.איי שלה, אמרתי בעבר שאינני מבין דבר. עכשיו, לאחר עשרות שנים, אני חוזר וקורא את אותה עבודה – והיא נראית לי נפלא ומסבירה לי מה שכתבתי בעבר".

מדוע כמעט אין שמות לשירים שבספר?

"השירים עצמם הם שמות. אם מתלווה לשיר שם סתמי, יאמר הקורא שהדביקו אותו. הרי יש שמות שאינם אומרים דבר ויש שמות שאחריהם כבר אין צורך בשיר. את השירים שלי אפשר לזהות לפי מילה-שתיים-שלוש מהשורה הראשונה. אגב, גם פיסוק אין בספר שיריי הנוכחי. איש-איש יקרא ויפרש כרצונו".

ריבוי כותבי השירה כעת הוא על חשבון האיכות?

שרי: "זאת שאלה מכשילה".

אלדן: "מדוע מכשילה? – אענה דוגרי. אני חושב שהשירה ה'רזה' שמשוררים מסוימים – שלא אקרא בשמותיהם כי יש לי מספיק אויבים – כותבים בה דלדלה את הלשון, דלדלה את השירה. עכשיו כל אוחז בקולמוס מעז לכתוב ואיננו תורם לאיכות. כמו כן חל טשטוש בין פזמונאות לבין שירה. להיות פזמונאי טוב זה אלמנט אחר. חיים חפר, שהכרתי אותו בתור פיינר, הוא פזמונאי נפלא. כשאני שומע את שירו 'יצאנו אט', בלחנו של דוד זהבי, דמעות עומדות בעיניי. אבל זה נשאר פזמון. יחידי סגולה, כמו אלתרמן, שלונסקי וגורי, שגדל איתי בקיבוץ חפציבה, כתבו הן שירה הן פזמונאות".

ונעמי שמר?

"צדק בזמנו פרופ' דן מירון שקבע שהיא יותר פזמונאית מאשר משוררת. באותו הקשר נשאלתי פעם לגבי רחל. אני גדלתי על שלונסקי שפרסם את שיריי הראשונים. שלונסקי לא העריך את רחל. אבל לרחל היו שירים נפלאים, שעם לחני יהודה שרת שרים אותם עד היום. שלונסקי לא העריך את רחל מפאת פשטות שיריה, בעוד ששירה אכן היא דבר מורכב מאוד. פשטות-יתר או מרדדת את השירה או שזאת פזמונאות. הרבה כביכול שירים שנתמכים על-ידי מנגינה, לאחר קריאה או שתיים אין עניין לחזור אליהם".

ובאשר אליך?

"אמנם קסם לי שפה ושם הלחינו שירים שלי, אבל מצד שני הרגשתי שההלחנה קלקלה. ולא רק שירים שלי. השיר של אלתרמן 'עוד חוזר הניגון', הפותח את הספר 'כוכבים בחוץ', הוא מסתורי מאוד ומלא ספקנות. כאן ההלחנה (של נפתלי אלטר, יב"א) רק קלקלה את השיר ולא ביטאה את העומק ואת הטראגיות שלו. כך גם ב'ניגון עתיק' (אלדן מצטט בעל פה את כל השיר!). הלחן הסנטימנטלי (של מרדכי זעירא, יב"א) הפך את השיר האימתני – עם בית כמו 'אך אם פעם תהיי צוחקת / בלעדיי במסיבת מרעייך, / תעבור קנאתי שותקת / ותשרוף את ביתך עלייך' – לאיזה פזמון נעים. תוך כדי מקצב הוואלס הלכה האימה לאיבוד".

שרי, בהערת-ביניים: "אנדד איננו יוצא נגד ביצועי השירים, אלא מצביע על חוסר הלימה בין המילים של אלתרמן לבין הלחנים שנכתבו להן".

אלדן: "שנים שרנו בערגה רבה את 'שיר העמק', המוכר גם כ'באה מנוחה ליגע' (דניאל סמבורסקי הלחין את המילים של אלתרמן ב-34', כחלק מהפסקול של סרט התעמולה 'לחיים חדשים' שביים יהודה להמן לקרן היסוד – יב"א), עם לחנו היפה – תוך התעלמות מקול הזעקה שבסוף השיר ומהשאלה 'מי ירה ומי זה שם נפל / בין בית-אלפא ונהלל?".

התעלות של השראה

הזכרת קודם את "השירה הרזה", מנין היא באה?

"מהרצון לכתוב בלשון הדיבור, בעוד שלמעשה שירה איננה נכתבת בלשון דיבור".

ומי גרם לכך?

"אלה שרצו להיות מובנים בכל מחיר".

מי?

"אם אגיד מי, תתחולל שריפה".

אתה פוחד?

שרי: "אנדד נראה לך פחדן?"

אלדן: "לא אגיד לך מי, ולדעתי איש בדרכו ילך ולא אורה לאחרים איך לכתוב, גם לא אציע להתפתות לפיתויי גנדרנות בכתיבה, אבל אם להצביע על רובדי שירה, אפילו אלתרמן ירד בסוף דרכו מ'כוכבים בחוץ', מ'שמחת עניים' ומ'מכות מצרים' לשירה מדוברת ב'חגיגת קיץ'. שירה צריכה להיות מסתורית, מלאת תמונות חושפות ודחוסה".

שרי: "למה?"

אלדן: "כדי שהקורא יפענח לאט-לאט, ריגוש אחר ריגוש, את השירים".

מה זאת בשבילך שירה?

"זהו נושא גדול שאולי ראוי לסמינר שלם. זה כמו שביאליק שאל מה זאת אהבה. השירה היא הקיום שלי ותוך התעלות של השראה היא מאגדת בתוכה את חיי האדם מראשיתם עד סופם. אם הספר הראשון שלי מ-59' מסתיים בלידה בשיר 'החושך בתנים', סופו של הספר האחרון שלי לעת עתה הוא מוות. השירה הולכת איתי לכל מקום. אפילו בטיולים הייתי קורא ממנה".

מעיין השירים של אלדן מפכה במרץ גם בגיל 86. הוא מהמשוררים העקביים בשירה העברית. מאז ספר ביכוריו הוא מוציא באופן סדיר ספר-שירה פעם בשלוש-ארבע שנים, תמיד בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד' שלה הוא שומר אמונים.

איש מרתק, אלדן, והדיאלוג העוקצני-מתקתק בינו לבין שרי, רעייתו, הגבוהה ממנו בראש – קסום. הוא שזוף כפי שיכול להיות רק מי שנצרב בלהט השמש תוך כדי עבודה נלהבת בשדה או בטיולים ברגל, נלהבים לא פחות, לאורכה ולרוחבה של המדינה. לא אשכח כיצד פגשתיו לפני שנים באחת הצעדות והוא הילך עלי קסם. בלוריתו הכסופה שופעת ודיבורו רווי בהומור, חייכני וחד.

בעבר הפליא המשורר רפי וייכרט למצות את יצירתו של אלדן כ"שירים מוארים בשמש ארצישראלית". אלדן קונה את התיאור בזרועות פתוחות. "שנים הייתי עובד בשדה חצי עירום, וגם כיום אני משוטט כך בשדות המשק", הוא מעיד. "אני שותה שמש באהבה והיא מעניקה לי מהחיות שלה ונכנסת לשירים שאני כותב".

אלדן איש של אסוציאציות. כשאני מצטט בפניו את משפטו הקלאסי של שאול טשרניחובסקי ולפיו "האדם איננו אלא תבנית נוף מולדתו", ניצת אלדן באחת ומפליג אל מחוזות ילדותו. "יום אחד הופיע טשרניחובסקי בקיבוץ שלי, חפציבה, עטור בלורית ושפם שחורים, ובא לחדר האוכל של חברת הילדים. הוא ישב מול החלון שממנו נשקף הגלבוע מלוא קומתו ואמר לנו, ילדי המשק – 'אתם כולכם תהיו משוררים'. כשנשאל מדוע, השיב שילדים הגדלים בצל שאול המלך יגדלו כמשוררים. לימים לקחה אותנו המורה לטיול בכפר הערבי עין-דור. כל אחד מהערבים שפגשנו שם הצביע על מערה אחרת שבה נכנס שאול אל בעלת האוב…".

צבר פולני

ככל ששירתו של אלדן צברית-שורשית, הוא לא נולד כאן. אברהם בלייברג, כפי שנקרא במקור, עלה מפולין עם משפחתו ב-30', בהיותו בן שש. "אני לא זוכר שום דבר מחוץ-לארץ וזה לא העסיק אותי", הוא מציין. "אם ש"י עגנון היה אומר על עצמו שהוא נולד בירושלים, אז אני נולדתי בגלבוע. לא עניין אותי בכלל לבקר במקום שבו נולדתי. אגב, לא אהבתי את מה שעשה הסופר יצחק אורפז שחזר להיות אוורבוך.

"בקיבוץ, שכבר היה בן שמונה כשהגענו אליו, נהפכתי מיד לצבר", מספר אלדן. "חברת הילדים שלנו, ילדי הקיבוצים בית-אלפא וחפציבה, הייתה כמו רפובליקה עצמאית בנוסח 'הפואמה הפדגוגית' של מקרנקו. היו לנו חדר-אוכל וגן-ירק משלנו, גם קיימנו אסיפות רק של חברת הילדים. בין ילדי ה'רפובליקה' היה חיים גורי שבא מתל-אביב כילד חמוד ומופנם. כעבור עשור חזר אלינו כאחד מחברי מחלקת ההכשרה של הפלמ"ח עם משורר אחר, נתן יונתן. מאז אני זוכר אותו כיפה הבלורית והתואר שבאותו זמן כתב את פזמוניו הראשונים.

"היינו ילדי-טבע. המורים שלנו, ובראשם משה כרמי שהערצתי, אהבו לטייל יותר מאשר ללמד ואפילו טיילנו בלבנון כשעוד היה בשליטת המנדט הצרפתי. כשאבי היה רפתן המשק הסתובבתי בין רגלי הפרות. כשנהיה חצרן, הייתה לי פרוטקציה לרכוב על הפרדות בשבת. הכול השתנה בזמן המאורעות, ב-36'. אז חווינו חוויה קשה כשכפריים ערבים ירדו מהגלבוע וגדעו את עצי הפרדס של קיבוץ תל-יוסף הסמוך.

"באותה שנה כתבתי את השיר הראשון שלי בסגנון אלכסנדר פן שהיה בא לא מעט לקיבוץ שלנו", הוא מציין. "זה היה שיר הזדהות עם ילדי ספרד בעת מלחמת האזרחים שם. 'אנחנו ילדי הגלבוע', היה שמו, והוא נכלל במשלוח ששלחנו לשם. הייתה אווירה של יצירה באזור שלנו. לא הרחק מאיתנו, בעין-חרוד, פעלו המשוררים זרובבל גלעד ומשה טבנקין. היה ממי ללמוד".

הוא כתב שירה, ריכז בשליחות התנועה את הנוער העובד בחיפה, התגייס לפלמ"ח, עסק בסיירות עם רחבעם זאבי ובהמשך נשלח מטעם הקיבוץ המאוחד למחנות העקורים בגרמניה והיה מעורב ב"בריחה" באירופה, כשעסק  בהעברת שארית הפלטה אל אוניות המעפילים. עם שובו ארצה חזר לפעילות בנוער העובד, ארגן מטעם ההסתדרות שביתות עם נחמיה רבין, אביו של ראש הממשלה לעתיד, ואגב כך הפך מאברהם (אברומה) בלייברג לאֲנָדָד אֶלדן.

מתברר שזאת הייתה תוצאה של משובה. אלדן: "עבדתי בקציר תלתן עם שלושה מחברי המשק. ברגע של הומור הפכתי את שאול התרסי לשאול תירסי, את שמחה ששון לששון סתביון ואת בלק, יוצא הונגריה, כיניתי בלק-סלק. כששאלו אותי מה איתי, השבתי שמכיוון שאני מרבה בנדודים אהיה אנדד. את אלדן הוספתי מהמחשבה שאלוהים דן ושופט כל אחד מאיתנו. אז הלכתי למשרד הפנים ושיניתי רשמית את השם.

"ב-52' הביא אותי המשורר עוזר רבין אל אברהם שלונסקי, בחדרו ב'ספרית פועלים'. רציתי לקרוא לו מהשירים שלי, אבל הוא עצר אותי. הוא אמר – אם תיטיב לקרוא, תפתה אותי; אם תקרא רע, תהרוס את השיר. תשאיר. השארתי. כעבור כמה שבועות הופיע השיר הראשון שלי ב'על המשמר'".

הוא למד באוניברסיטה העברית עם מלגה מהקיבוץ המאוחד ובשיעורי הספרות למד אצל פרופ' שמעון הלקין. את המתרגל שלו, בנימין הרשובסקי, לימים פרופ' הרשב, הכיר כעשור קודם לכן בהיותו שליח בין הריסות אירופה אצל חניכי תנועת הנוער 'בורוכוב-דרור'.

אהבה בקיבוץ

באוניברסיטה היה מתלמידי לאה גולדברג ("הייתה מרצה מצוינת, בעלת ידע עצום"), ובעיקר הכיר שם את שרי, זוגתו. "אנדד תפס אותי לאסו וטען שלא יחזור בלעדיי לחפציבה", היא טוענת. "בהשפעתו הפכתי משרה לשרי". 

אלדן: "הבאתי אותה לחפציבה. החתונה שלנו הייתה לפי כללי הטקס דאז בקיבוץ, עם טרקטור, חציר וחופה נישאת על רובים מכודנים ואתים. באותו זמן השתתפנו מטעם האוניברסיטה בכנס באנגליה. לאחר סיומו יצאנו לתור את לונדון. כשחיפשנו מקום לינה, אך טבעי היה לנו לבוא אל החבר'ה של 'בורוכוב-דרור'. הם אמרו שאין לנו סיכוי אצל בעל הבית שלהם, אדם קשה לדבריהם".

הצלחתם?

"עליתי אליו והתברר שאני מול אברהם מלניקוב, הפסל שיצר את פסל האריה השואג בתל-חי. הבחנתי אצלו ב'משא', המוסף הספרותי של 'למרחב'. העפתי מבט לעבר עמודו הראשון וגיליתי למעלה משמאל שיר שלי שמסרתי לעורך המוסף, אהרן מגד, לפני הנסיעה. 'זה שלי!', אמרתי למלניקוב והוא נמס. 'מה, גם אתה משורר?', השתומם הפסל והביא לשולחן תיק משיריו. מובן ששרי ואני נשארנו אצלו כמה שרצינו…".

לאחר שפרסם בשנות ה-50 את שיריו במוספים ספרותיים ובכתבי-עת שונים, הוציא ב-59' את ספרו הראשון, 'חושך זורם ופרי'. התגובות בחפציבה היו מעורבות. היו שטענו שהשירים אינם מובנים. אז קמה חברת-משק יקית שעוד הכירה אישית את תומאס מאן ויצאה להגנתו. "מה אתם רוצים ממנו?", השתוממה. "קראתי את רילקה וגם הוא לא היה מובן…".

את ספרו האחרון הוא פותח בשיר אהבה לאשתו. "מזמור עז לי זימרת, זמרת זמורות/ בכרם שירת שותפות שוטפת שעטפת שפע רון/ שנתן טעם לתאנים מעונך מענה ענו ענביי", הוא כותב שם ומוסיף בהמשך – "אשה ואיש קשישים קשי שינה שירם שונה/ אני שוזר שני זרים אשק לראשך שגבה ניבו/ מתכופף לפלא נפלאות נופל מול לבך השונה…".

"שרי היא הגנרל שלי", כך הוא מציג אותה והיא פורצת בצחוק ומגיבה: "גנרל? – אני הגיישה שלך, עושה את כל עבודות הבית…".

היא, בת שכונת בורוכוב בגבעתיים, הורתה ספרות, בין השאר ב'בצלאל', בסמינר הקיבוצים, בתיכון בשדרות, ובעיקר התמחתה בשירת אלדן. היא יודעת הרבה ממנה על-פה. ב-60' עברו עם בתם הבכורה, אשכר, לבארי. "חיפשנו קיבוץ צעיר", מעיד אלדן. "מהקיבוץ המאוחד הציעו לנו את שפיים וכאלה, אבל התעקשנו על קיבוץ צעיר יותר שבו רמת-חיים נמוכה יותר מאשר בחפציבה. כיום, נראה שעשינו עסק טוב, גם אם עברנו את הקסאמים שנורו מרצועת עזה…".

בבארי, הקיבוץ שנקרא על שם ברל כצנלסון, הורה ספרות ותנ"ך בתיכון, גם היה סדרן עבודה והרבה לכתוב לחגי המשק. מדי חגיגות ט"ו בשבט היה מפזמן שיר לכל אחד מעוללי המשק שנולד באותה שנה. לאחר ששנים קודם לכן חיבר בחפציבה מסכת גדולה לטקס העומר עם המלחין הסימפוני אברהם דאוס, גייס לצידו אלדן בשנת הצטרפותו לבארי את המלחין דוד זהבי מנען לכתיבת מסכת לחג האסיף וזו אף הופיעה כספר.

מה נשאר מחגי הקיבוץ?

"זה סיפור עצוב", משיב אלדן. "נשאר מעט מאוד. גם כשחוגגים אותם, הם חלולים מאוד ודלילים. כיום הקהל הקשוב לטקסט מצומצם ביותר והילדים כולם נתונים לטלוויזיה. גם החגים  בדמות הטלוויזיה והרמה בהתאם, כשהאינטלקט האמנותי בירידה".

מה נשאר מהקיבוץ של פעם?

"הקיבוץ איבד ממטרותיו. יישוב הארץ? – כבר יישבנו. בארי נותר עדיין כאחד הקיבוצים השיתופיים. עד כה לא הפרטנו. יש שותפות בייצור וקיר דק מאוד של סולידריות. זה שרבים מהחברים הזמינו את הספר החדש שלי והוא עמד באחרונה במרכז אחת מקבלות השבת אומר משהו. כשרואים משפחות שבהן שלושה-ארבעה דורות קוראים ספר של חבר המשק – הדבר מעיד שיש חיוניות בקיבוץ".

דוק של עצב

"כיום אני פנסיונר", כך אלדן מתאר את עצמו. "אני לא קם בבוקר כדי לחרוש ולזרוע, גם לא יוצא לעבוד בדפוס. אני חי לי סביב השירים שלי ואוכל צהריים אצלנו בחדר ורק בערב הולך לחדר האוכל כדי לראות פנים אחרות".

אם יזמינו אותך להופיע עם שירי הספר באריאל?

"אם השתתפתי עם שיריי בחוברת 'משיב הרוח', זה אומר הכול. אבל בגילי אני, שסיירתי ברחבי ארץ-ישראל, גם ביהודה ושומרון, כבר לא נוסע לשום מקום. כאיש שמאל, שאמנם מאמין שזכותו של כל אחד להחליט לאן לנסוע, נראה לי שלא הייתה הרבה חוכמה פוליטית בקריאה של אנשי התיאטרון לא להופיע באריאל. ממתי מציבים גבולות לתרבות? הם עשו יחסי-ציבור מצוינים להיכל התרבות החדש בעיר".

אתה מערב בשיריך פוליטיקה?

"פוליטיקה שייכת לחיים של כל מי שבא מהשמאל, אבל אני לא כותב פמפלטים. פמפלטים כותבים בשפה רזה ופשוטה. זאת איננה דרכי. אם לכתוב נגד העוני, נגד הניצול ונגד עושק של יהודים וערבים זו כתיבה פוליטית, אז אני מערב בשיריי פוליטיקה…".

בעצם, למה לו פוליטיקה עכשיו. הוא ממשיך לכתוב במרץ, כשעל הכוונת כבר ספרו הבא. תמיד כותב בעט ולבסוף מתקתק במכונת-כתיבה ענתיקה באצבע אחת את השיר המוגמר. "חוץ מזה שאינני יודע להשתמש במחשב, נחוץ לי המגע הישיר עם הנייר", מעיר אלדן.

שרי ואנדד מלאי שמחת-חיים, אבל דוק של עצב מרחף מעליהם. "ואנו בבכי אוהב/ קרובייך הכואבים/ נזכור זוהר הרז שבך", הוא כותב בשיר הנועל את הספר לזכר בתם האמצעית, לירז, שנפטרה לפני שנה ממחלה. הם נותרו עם בתם הבכורה, אשכר, אמנית שהתמודדה גם היא עם מחלה, ועם בנם הצעיר, גונר, השוהה בלונדון עם חמשת נכדיהם.

האם יש בשירה משהו שמנחם ומרפא את הפצעים?

"שירה לא יכולה לרפא פצע. בקושי משחה מרפאה. אבל שירה היא ביטוי לחוויה גם אם היא קשה".

פורסמה ב-24 בדצמבר 2010, ב-גיליון מקץ / חנוכה תשע"א - 695 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: