חוקרת ציפורים קשוחה לוקחת על עצמה חקירת פשע בעקבות תעלומת חטיפה של בת חברתה הטובה. פתיחה לסדרה בלשית עם גיבורה נשית

גוזל

ארנה קזין

הקיבוץ המאוחד, 2015, 160 עמ'

אדם קרוב אצל עצמו. באחת הביקורות שנכתבו על רומן ריגול שכתבתי ("בוגד") ירד עליי המבקר בגלל ריבוי אזכורי האלכוהול שבספר, ואף דיבר על "ארגז המשקאות הכבד שתלוי ומקרקש מאחורי עגלת העלילה". והנה, בנובלה הבלשית החדשה של ארנה קזין, "גוזל", איתרתי לשמחתי לפחות שלושה אזכורים של ויסקי משובח, שאותו לוגמת בקשיחות ובהנאה גיבורת הספר אליאנה דוידוב – מקאלן, גלנליווט וגלנמורנג'י. אמרתי בלבי, הנה אישה כלבבי.

עטיפת הספר מעידה על כך שמדובר בסדרה: "חקירה ראשונה". על גב העטיפה מובטח: "התעלומה הראשונה בסדרת בלשיות חדשה… בהובלת אליאנה דוידוב, בלשית בהתהוות". ואכן, דוידוב היא בהחלט בלשית בהתהוות, שכן מקצועה הוא בכלל חקר ציפורים, אורינתולוגיה.

בתחילת הספר חוזרת דוידוב לתל אביב ממסע מחקר בבנגל המערבית שבמזרח הודו. היא מגלה את חברתה הטובה רות במצב של התמוטטות, שעות ספורות לאחר שהתינוקת שלה, עלמה, נחטפה מתחת לאפה מבלי שתרגיש בכך. ברקע עומדת סדרת חטיפות ומעשי רצח מזוויעים של תינוקות בדרום הארץ, והחשש הנורא הוא שהחוטף והרוצח הסדרתי מהדרום חטף גם את עלמה. חשודים אפשריים נוספים: דויד, אביה הביולוגי של התינוקת, שחי בנפרד מרות; עליזה, הסבתא של התינוקת, אמה של רות; וחסידי ברסלב שרקדו בשדרות רוטשילד ממש ליד המקום שבו ישבה רות, כשעלמה שוכבת בעגלה לידה.

אליאנה לוקחת אחריות על רות, מזעיקה את המשטרה ומתחילה לחקור בעצמה את תעלומת החטיפה. נתוני הפתיחה של אליאנה כחוקרת אינם מרשימים. היא אמנם צופה בציפורים ועוקבת אחריהן, אבל יותר מאדם אחד לאורך הספר מטיח בה שהיא מסוגלת לראות רק דרך משקפת, וגם זאת רק כשדברים נמצאים במרחק ולא ממש מתחת לעיניה. ובהמשך גם מתברר שהיא לא רק מתקשה לראות, אלא גם לא תמיד מקשיבה כשבאמת צריך.

צעדים‭ ‬ראשונים‭ ‬למפחלץ‭ ‬המתחיל
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

מזייף הפוחלצים

את הדוקטורט שלה באורניתולוגיה עשתה אליאנה באוניברסיטת אוקספורד על ההיסטוריה של התקנת אדרים (פוחלצים), אבל היא עצמה מעידה כי לא הצליחה לחשוף את הסיפור המרתק בה"א הידיעה במדע האורניתולוגיה בכלל ובתחום אוספי הפוחלצים בפרט: סיפור ההונאה הגדולה של ריצ'רד מיינרצהגן. מדובר על סיפור אמיתי, שקזין מאמצת אל תוך הנובלה הבדיונית שלה.

מיינרצהגן היה קצין צבא ואיש ביון בריטי, שנחשב גם לאחד מחוקרי הציפורים הידועים בעולם. בין השאר היה עוזרו של גנרל אלנבי, ידידו של חיים וייצמן ומעריצו של אהרן אהרונסון, שבזכות הרושם האדיר שעשה עליו התקרב מיינרצהגן לתנועה הציונית. אלא שלימים התברר שלא מעט מסיפורי עלילותיו הצבאיות ומהישגיו במחקר הציפורים העולמי היו עורבא פרח. מצוצים מהאצבע. הוא גנב אדרים, החליף וזייף פוחלצים, שינה שמות ציפורים וגנב ספר שלם שחיבר מלומד אחר על ציפורי סעודיה. הייתה זו "הונאה שהפילה שורה של מוזיאונים לטבע ומדע בבירות העולם, ושבתמימות גמורה הצלחתי להחמיץ במחקר המדוקדק שלי עצמי", מעידה אליאנה על עצמה (עמ' 30).

יש לנו, אם כן, חוקרת בהתהוות שלא רואה, לא שומעת ומחמיצה תעלומות עסיסיות וצבעוניות. יחד עם זאת, יש בה כמה תכונות נדרשות לבלשים: היא סקרנית, מתעניינת (שלא לומר נדחפת), והיא אינה בוחלת בכל מעשה שיכול להביא אותה אל איזו אמת.

בדידות נשית–בלשית

בפוסט שפרסמה בבלוג שלה (ב–8.11.2015) כותבת קזין על הספרות הבלשית, והיא מספרת שמה שמשך אותה בסוגה הוא העמדה הקיומית הבסיסית של הדמות הראשית, ובעיקר החתירה הנחושה הזו אל האמת. "הבלשית נמצאת בהכרח בחוצות", כותבת קזין, "מסתובבת, עוקבת, נפגשת, אורבת. היא יוצאת הרחק הרחק מעבר להוויה הדומסטית הנשית".

אליאנה דוידוב אינה רק בלשית בז'אנר שמאוכלס ברובו בגברים (אם כי לאורך השנים נוצר תת ז'אנר מרשים של ספרי בלשיות, החל ממיס מארפל הזקנה והחטטנית של אגתה כריסטי, דרך וי. איי. ורשבסקי של שרה פרצקי וכלה בלינדסי גורדון של ואל מקדרמיד), היא בלשית לסבית, וכך היא מצטרפת לתת ז'אנר בתוך תת ז'אנר. קזין טוענת בבלוג כי גם אם בלשית היא הטרוסקסואלית, כמעט נגזר עליה להיות רווקה, או ליתר דיוק – לא לחיות בזוגיות ממוסדת. ואכן, אליאנה דוידוב חיה לבד. בדירתה ברחוב החשמונאים פינת מלצ'ט היא מתגוררת עם מי שהיא מכנה משפחתה – תריסר ציפורים שפחלצה במו ידיה.

מהקשרים הקצרים שהיו לה לא נוצרה זוגיות והיא מפספסת הזדמנות לאינטימיות אמיתית ונמשכת. היא דומה בכך לפיליפ מארלו ולסם ספייד, האייקונים הגבריים של ז'אנר הבלש, שלא ידעו להחזיק בקשר רומנטי מתמשך, ואולי גם לא רצו בכך. אין ספק שהיותה לסבית הוא עובדת יסוד עמוקה ומשמעותית בחייה, אבל ככל שיכולתי להתרשם לא זה הדבר שמעצב את התהוותה של אליאנה דוידוב כבלשית. היא, כמו עמיתיה, הבלשים ההטרוסקסואלים, גברים ונשים, נמשכת אל העולם הזה על ידי כוחות אחרים: בדידות, תחושת צדק, אגרסיביות, הרפתקנות.

תהיתי האם לעובדת היותה של אליאנה חוקרת ציפורים יש משמעות במסע שהיא מתחילה אל מחוזות הבילוש האנושי. יש בה, כמדענית, קשיחות די מזעזעת. הספר נפתח בציטוט מספר שנקרא "צעדים ראשונים בהתקנת אדרים (פחלוץ)". "הדרך הטובה ביותר להרוג ציפור פצועה", נכתב שם, "היא למחוץ את גופה בדיוק מתחת לפרקי הכתפיים". מומלץ לעשות זאת, כך מוסבר, מסיבות הומאניות וכדי למנוע נזק לנוצות.

ציפור הנפש

אליאנה חוקרת ציפור הנקראת מאינה, שמקורה בהודו ואשר הובאה בשעתו לצפארי בפארק הירקון. רק היום ראיתי על גדות הירקון מאינות, מהדסות בשחצנות, מתגנדרות במקור כתום, כמו עורכי דין ראוותניים. בסמינר מדעי שבו השתתפה אמרה אליאנה: "צריך להניח למאבק להתנהל מאליו; אם הגיעה שעתו של הדרור להיעלם מעל פני האדמה, לפנות את מקומו לטובת המאינה, אין שום סיבה לעצור בעדו. אולי פשוט הגיעה שעתה; הגיעה שעתו. 'גם אנחנו לא כאן לנצח'" (עמ' 158). האם זו העמדה הערכית שתלווה את חקירותיה בעתיד?

כבר הזכרנו את תיאור עלילותיו של ריצ'רד מיינרצהגן כ"עורבא פרח". במקום אחר אומרת אחת הדמויות לאליאנה: "בואי נגיד שאת צפרית שלא מבינה הרבה בציפור הנפש" (עמ' 151). בהזדמנות אחרת אומרת אליאנה: "הסקרנות כלפיו התחילה לקנן בי" (עמ' 65). קזין מרנינה את הלב בביטויים יפים אלה, השאובים מעולם הציפורים.

הרהיטות של קזין, הכתיבה המקצועית (רק לאחרונה פרסמה קזין ספר הדרכה על כתיבה: "לטפס על ההר או איך לכתוב", אחוזת בית, 2015) והידע על הז'אנר, כל אלה הופכים את הקריאה ב"גוזל" למהנה מאוד. בה בעת, נותרתי עם טעם לוואי קל של רהיטות יתר. כאילו המוצר הוא מלוטש מדי ואולי קצת צפוי מדי. יחד עם זאת "גוזל" מומלץ, ואני ממתין בציפייה לחקירות הנוספות של הבלשית הקשוחה והבודדה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט שבט תשע"ו, 29.1.2016