בתגובה ל"עד שקרעו ספר תורה בחמתן"

חוסר קבלת 
מרות רבנית | אריאל בר־אלי

הרב רמי ברכיהו לא מצליח להבין את המאבק החריף סביב משרת הרב הראשי. כך כתב בשבוע שעבר: "אני לא מצליח להבין כיצד זה תלמידים של רב זה נאבקים בצורה כל כך קשה אלה באלה". ואני תמה על הרב ברכיהו שהתפעל מהצדדים החיצוניים של המחלוקת ולא עמד על שורשי הדברים, שכן הניסיון להעמיד כל מחלוקת על הפן האישי הינו גישה שאינה מכבדת אף אחד מן הצדדים.

ארגון “צהר“ לא נולד היום וכבר שנים ישנו ויכוח עקרוני עם הנהלת “צהר“ עד כמה ניתן למתוח את התורה כך שתתאים לחשיבה המערבית. האם נכון לקחת דעות אשר לא מקובלות בעולם התורה ולהציג אותן כזרם המרכזי של תורת ישראל. כך למשל אני רוצה לתהות בקול על מה מתבסס הרב דוד סתיו בהרצאתו במכון הישראלי לדמוקרטיה בנושא הגיור כאשר טען ששמירת המצוות אינה מעכבת את הגיור. הוא לקח את דברי הרב עוזיאל והפך אותם לדעה המרכזית המקובלת על רבני ישראל. ברור שהרב סתיו חושב שזו הפסיקה המתאימה לדור שלנו, אבל כאן בדיוק נעוצה נקודת המחלוקת – האם הוא מוסמך להכריע בכך? כמובן שדעה זו, התואמת את משב הרוח של הציבור הישראלי, תקבל בימה תקשורתית מכובדת, בעוד העמדה האחרת תוצג כעמדה חשוכה ולא רלוונטית, הצגה שארגון “צהר“, המאשים פעמים רבות אחרים בפסילת הזולת, אוהב לטפח.

זאת ועוד, כאשר הרב שי פירון, שהוא בשר מבשרה של הנהלת “צהר“, מכריז שהוא ישתף פעולה עם ברית הזוגיות של בעלי נטיות הפוכות, האם יש רב בעל שיעור קומה אשר יסכים לכך? הרב ברכיהו מספר על רגישותו של הרב סתיו למצבו של יישובו, טלמון, בזמן מצוקה. לדעתו, זו סיבה טובה לתמוך ברב סתיו. אך דוגמה זו שוב מראה שהרב ברכיהו לא ירד לעומקם של דברים. שכן אין חולק שישנן זכויות גדולות לרב סתיו ויש לו יכולת הנהגה, אך כפי שנתבאר כעת הסוגיה נמצאת במקום אחר לגמרי.

הרב ברכיהו לא מבין את התנהלות הרבנים בביתו של הרב דרוקמן, ומקשה שוב מן הצד הרגשי־אישי: “כיצד זה מתכנסים רבנים ומזהירים מפני הסכנה בבחירה של יהודי תלמיד חכם, שלמד איתם בספסל הישיבה וגדל על אותה תורה גואלת של חידוש צמיחת גאולתנו?“. אך לדידי זו בדיוק הנקודה: השאלה עד כמה הרב סתיו רואה את עצמו עצמאי התחדדה לאור הפנייה הברורה של רבני ישראל שהתכנסו יחד וביקשו ממנו להסיר את מועמדותו לזמן קצר. יושב ראש הנהלת“ צהר“ הרב סתיו התבטא לא פעם שנשיא “צהר“ הרב יעקב אריאל הוא הדמות המרכזית שעליה נשענים כל רבני “צהר“. מה היה יותר פשוט מאשר לכבד את הפנייה ולהסיר את המועמדות לזמן קצר, ובכך לתת דחיפה למינוי הרב אריאל לרב ראשי? ברגע שהרב סתיו סירב לבקשה הברורה של הרב חיים דרוקמן, התברר שהוא הולך בשיטת הפסיקה של הנהלת “צהר“ הדורשת עצמאות ולא מקבלת מרות רבנית.

לדעתי, יש לעשות כל מאמץ לקדם את מועמדותו של רב בעל מסורת רבנית מפוארת המחוברת לגדולי תורה מכל המגזרים. זו הדרך היחידה להתחיל מהלך חדש ברבנות הראשית, מהלך אשר ירים את קרנה וישפיע על כלל הציבור לטובה.

הרב אריאל בר־אלי הוא רב קהילת "דורש טוב" בשדרות

——————-

גדל על ברכי הציונות הדתית | הרב רמי ברכיהו משיב

הרב בראלי טוען שלא ירדתי לעומק המחלוקת בין התומכים ברב דוד סתיו לבין המתנגדים לו. אילו היה מדובר רק בי הייתי שותק, אולם גם הציבור שבתוכו אני חי, המורכב מבני תורה חכמים ונבונים, מתקשה להבין על מה כל המהומה. והנה סוף סוף אנו קוראים על הטענות שיש כלפי המועמדות של הרב דוד סתיו, ולו רק משום כך אני שמח על שכתבתי את מאמרי.

לפני שאגע בגופם של דברים, לא הבנתי את שרבוב שמו של הרב שי פירון למחלוקת. וכי כל רב הקשור ל"צהר", ויש לו עמדות בנושאים רגישים, שייך לדיון שלנו? אתמהה.

הטענה כי רבני "צהר" מנסים להתאים את התורה לתרבות המערבית תמוהה בעיניי, משום שנשיא "צהר" הוא הרב יעקב אריאל, ובכל הכנסים שמארגנים רבני "צהר" ושבהם השתתפתי הרב יעקב אריאל היה שותף מלא לדיונים, וההחלטות של הנהלת "צהר" מתקבלות בעצה אחת עמו. לדברי הרב בראלי, אם הרב אריאל היה מעמיד עצמו למשרת הרב הראשי לישראל הוא היה תומך בו. וכאן הציבור שואל, לתמוך בנשיא "צהר" לגיטימי ולתמוך ביושב ראש "צהר" לא לגיטימי? אתמהה.

זו גם הסיבה שבשלה ציינתי את עזרתו הרבה של הרב דוד סתיו ובני קהילתו לאנשי טלמון. מעשה טהור זה לא קיבל במה תקשורתית כפי שמנסים להדביק לרב דוד סתיו, וכל כולו מבטא צניעות, ענווה, עזרת ישראל מיד צר וניסיון כן ואמיתי לעזור לקהילה הנמצאת במצוקה.

גם בנושא הגיור צריך לרדת לעומק הדברים ולא לנהוג בשטחיות. הרב סתיו פרסם דעתו במקומות רבים שאין גיור ללא קבלת עול מצוות, ולא היה מקרה אחד שבו הוא ישב בדין של גיור והוא ויתר על קבלת עול מצוות. ומה שאמר הרב סתיו במכון לדמוקרטיה, הרי מדובר בסקירה הלכתית כידוע בהרצאות מסוג זה ולא בהכרעה הלכתית של דעתו האישית.

גם על הניסיון להדביק לרב סתיו את הסיבה לכישלון המהלך לקדם את הרב יעקב אריאל ברצוני להעיר. לפני כשלושה חודשים, במסגרת יום עיון שערכנו בבית המדרש לשוטרים, שאלתי את הרב יעקב אריאל על המהלך למינויו לרבנות הראשית לישראל, והרב אמר בנוכחות רבנים נוספים "אין לזה כל סיכוי". אז למה להפיל על הרב סתיו ניסיון לחבל במשהו שאפילו הרב יעקב אריאל לא האמין בו?

ולסיום, למרות שלא זכיתי ללמוד בישיבת "מרכז הרב", ללמוד כמה שורות בכתבי הרב צבי יהודה הכהן קוק גם אני יודע. אולי אינני יורד לעומקם של דברים, אך למרות זאת אציין שגם בנאום המפורסם של הרב "לקיומה של הרבנות הראשית לישראל" ("לנתיבות ישראל" עמ' שיט), לאחר שהרב מזהיר מחילול ה' ביחס לכפייה בבחירות לרבנות הראשית, אומר הרב: "כי מתוך התורה, מתוך נצח ישראל אנו באים אל המדינה ואל הממשלה… מתוך כל תפארתה וגבורתה של תורה ומלכותה, אשר מפי הגבורה נתנה… הנותנת את הנשמה והתוכן לכל המדינה והממשלה…".

רק מי שקנה מבט רוחני אמוני הרואה במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו, יש לו הכלים להביא את תוכן התורה לתוך המדינה והממשלה. איננו מחפשים רב המקובל על כל גוני החברה הישראלית, גם אם היה רב סרן במילואים, אלא רב שגדל על ברכי התורה של הציונות הדתית שיש לו הכלים, המגמה והתוכן כדי להוביל את הממשלה והמדינה למקום היונק מתוך התורה הגואלת. והלוואי שנזכה.

——————

בתגובה ל"קבלה הכרחית" מאת הרב ישראל רוזן ו"גיור מעיקר הדין וגיור לחומרה", גיליון בהעלותך

בין “גר“ ל“גר צדק“ | חיים אמסלם

ראיתי את הוויכוח בין הרב ישראל רוזן לבין יוסי גרינפלד, כאשר נושא הפרשנות ל"קבלת המצוות" עומד במרכז הוויכוח – האם הכוונה בעצם להליך פורמלי בגיור, שאין בו כדי לעכב, או הכוונה לשכנוע בית הדין בכנות כוונת המתגייר לקיום חיי תורה ומצוות.

תחילה ייאמר שאין כל ויכוח על צורך בית הדין להשתכנע בכנותו של הרוצה להתגייר להסתפח לנחלת ה' ולהצטרף לעם היהודי, הצטרפות הכוללת את כל המשתמע ויוצא מהצטרפותו. שנית, אין בית דין המקפיד על ההלכה שיאמר שאפשר לוותר על קבלת המצוות בהליך הגיור, ולמען האמת אין כל צורך בכך. יש להניח גם שאין כל סיבה שתגרום לגר שלא להסכים לומר בפיו את מה שאומרים לו חברי בית הדין לומר ולקבל על עצמו, אלא אם כן בית הדין נותן פרשנות והבהרה למתגייר למה הוא מתכוון כשהוא מבקש מהגר לקבל עליו את המצוות…

המעיין ומדייק היטב בדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה בפרק י"ג ובפרק י"ד יבחין כי הרמב"ם חילק את הלכות גיור לשתי מחלקות. בפרק י"ג, מהקטע "אל יעלה בדעתך", עוסק הרמב"ם בגיורים מפוקפקים כגון גיורי שלמה ושמשון, או בגר שהתגייר לסיבה, או בגר שלא הודיעוהו המצות ועונשן, או בגר שחזר לסורו. בכולם קובע הרמב"ם שהם גרים בדיעבד, ואפילו אם בית הדין המגייר הוא בית דין של הדיוטות. לעומת זאת, ההלכות בפרק י"ד, כיצד מקבלים את גרי הצדק, כולן עוסקות בגר האופטימלי שכוונתו טהורה. לגר זה מודיעים את המצוות והוא מקבלן, וכל ענייניו נעשים כסדר ועל הצד היותר מובחר. אלו בעצם שני מסלולי גיור שהיו קיימים מימות עולם. למסלול הראשון קרא הרמב"ם "הרי זה גר" שקידושיו קידושין, כלומר גר סתם, ובו הדין שממתינים לו עד שתתברר צדקתו. כלומר, אם יתברר במשך הזמן שלמרות הפגמים בגרות דבק בדת ישראל בכל־לב וקיים חיי יהדות ככל היהודים, אזי נוכל בעצם להחליט שהוא גם גר־צדק, לעניין נאמנותו על איסורין, ההתחברות עמו, פתו, יינו ונישואין עמו.

הבאים להתגייר בזמננו, אף אם היינו דנים את קבלת המצוות שלהם כקבלה מן השפה ולחוץ, מכל מקום אין ספק שעם הטבילה והמילה שהן עיקר בגרות דינם כגרים סתם.

אולם ברור שאין בית דין שיסכים לגיור בסגנון הדלת המסתובבת, שבו אין הגיור פועל שינוי אמיתי ועמוק בזהות. הבעיה האמיתית היא באיזשהו מקום באמצע, כאשר הגר רוצה בכל לב להצטרף לעם היהודי אך בפועל אנו משערים שלא יעמוד בקיום כל המצוות. דינם של אלו אם כן כ"גרים סתם" בלא שום ספק, וכן עשו למעשה שלמה ושמשון. הצורך והסיבות שמביאים אותנו להידרש ולמצוא דרך להיתר ברורים הם, ועיקרם מניעת ההתבוללות בעם ישראל.

בואנו לשקול שיקול רחב שכזה, וליישם לכתחילה הלכה שדינה להידון בדיעבד, גם הוא מיסודות ההלכה המקוימים בידינו, שהרי קיימא לן להלכה "כל שעת הדחק כדיעבד דמי". כלומר, בשעת הדחק אנו מיישמים לכתחילה הלכה שהייתה ראויה להיות רק בדיעבד.

כעת אנחנו נמצאים בשעת הדחק של סכנת היטמעות ואיבוד חלקים נרחבים מעם ישראל, ובסכנה של פילוג בעם. לאור כל זאת, הוויכוח בין הרב רוזן ויוסי גרינפלד מתעלם ממסורת הפסיקה שהייתה קיימת מדורי דורות. גדולי הרבנים והדיינים מעידים על מציאות של גיורים שבהם כמעט ברור כבר מתחילה שהגרים לא יקיימו את כל המצוות ואף על פי כן לא נמנעו גדולי הרבנים מלקבלם כשיש אילוצים שונים, וכגון שלא ילך החבל אחר הדלי – שהצד הגויי שלא יגויר ימשוך אחריו את הצד היהודי, או במקום שיש חילול ה', ויש תחת ידי עדויות רבות לכך. פרשנות הפוסקים לקבלת המצוות בגר פרושה אפוא לאו דווקא התחייבות לקיים את כל המצוות בפועל אלא קבלה עקרונית ורעיונית, ולכן במציאות כיום ראוי לנו לחזור למנהג כל הדורות, ולא לאמץ גישה שנזקה רב על תועלתה לכללות האומה.

גישה זו, המסתמכת על מסורת פסיקת ההלכה, ראויה להיות מאומצת במיוחד כאן בארץ ישראל, ובמיוחד על צאצאי יהודים מ"זרע ישראל", כאשר הארכתי בכל זה בספרי "זרע ישראל".

אין גם מקום להכניס בנוסח קבלת המצוות של המתגייר את הפרשנות המחמירה והמכלילה בתוכה התחייבות לקיום כל המצוות אחר הגרות. לעניות דעתי ולדעת רבים מפוסקי ההלכה בדורות האחרונים לא לכך התכוון השולחן ערוך.

ישנם רבנים ודיינים חשובים שחפצים במצב שבו אצל הציבור הרחב הם ייחשבו נאורים ובעלי גישה מקרבת ומקִלה, ובו זמנית אצל הרבנים החרדים ייחשבו כהולכים בתלם "הזרם המרכזי" המבקש מהמתגייר התחייבות לקיים מצוות, אולם זה כנראה לא הולך יחד.

בזמננו קיים מצג המנסה לדחוק לפינה את מסורת הפסיקה, לאמץ את הגישה המחמירה שהחליפה אותה בבתי הדין הרבניים כיום, ולהציגה כ"זרם מרכזי" בהלכה. אין זו האמת ההיסטורית ויש בכך משום עיוות כוונת ההלכה. המשך הוויכוחים הללו מבלי לחזור לאימוץ הגישה שהייתה קיימת בעבר ברבנות הראשית עצמה יהיה בעוכרינו חלילה.

ח"כ לשעבר הרב חיים אמסלם הוא מחבר ספרי הגיור "זרע ישראל", "מקור ישראל" ועוד

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ג, 14.6.2013