מאמר מעניין שאני מסכימה עם רוח הדברים הבאים מתוכו ! ראוי לציין שספרי: אישה חוה אדם. קיבל את שמו מתוך המודעות להפסד ולחוסר הכרה בחצי מהמין האנושי. מהמקום בו לא נתנו לאישה את ההכרה באדם שבה. אדם שנברא בצלם. בעוד שבמשך אלפי שנים הכירו ונתנו לגיטימציה לאישה ולחוה שבה.

ריקי 1,ברוכה הבאה למציאות ונעים להכיר לך את העובדה שלא כולם כורעים ברך לעגל הליברלי והפמיניסטי ולא כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים

אכן יש דעות שונות בנושא זה של הבדלי גברים-נשים ואם את עד כדי כך מנותקת מהמציאות ואת חושבת שמי שלא חושב כמוך הוא או שוטה או רשע כנראה שדיון ענייני לא תוכלי לנהל

לפחות כך זה נראה

אשר ואמיר ולוינגר – ק ר י ק ט ו ר ו ת

אברם,למען הגילוי הנאות גם אני נשוי ובלי שום קשר אומר לך שמצאת פיתרון טוב להתמודדות עם טענות

שלפת את מילת הקסם "אפולוגטיקה" ובזה גמרת עניין.

פעם אחת לא ראיתי שהתייחסת עניינית לאחד מהמובאות שלוינגר או אני הבאנו ותה מסתפק באמירות כלליות וריקות

מה אומר? שנהייה כולנו בריאים

רועי ל,זה עתה עברתי על הדיון על מאמרו של יוסף מגנהיים ואני חייב לציין שאתה חוצפן גדול

אני ולוינגר הגבנו לתגובותיך לא בהתלהמות ולא בזלזול ואפילו אני כתבתי שבאספקטים מסויימים הצדק עמך

אמרנו את טענותינו בנימוקים ובהרחבה ואילו אתה גם שם בכלל לאניסית להתייחס עניינית לטענותינו ורק שפכת עליהו את כל הכעס שלך

מהתגובות שם נראה שאתה פשוט מתעב את הזרם החרד"לי והמתדיינים כאן מוזמנים לראות שכתבת שם על החוג של הר המור שמדובר ב"כת" וכתבת שם לדרול שצריך להעיף את החרד"ל שהם "שורש כל דלף"

ובקיצור השנאה קלקלה לך את השורה ומה שעשית שם היה רחוק מאוד מדיון ענייני

אבל יפה עשית ששלחת לשם את המתדיינים שם הם יראו את ה""תגובות הענייניות"" שלך ואת התגובות שלי ושל לוינגר שאמרנו את דעתינו בנימוקים וסברות

בקיצור:לטובת המתדיינים מדובר בדיון על המאמר של יוסף מגנהיים "תבניות זרות" והציבור החכם ישפוט מי התדיין שם עניינית ומי פשוט רצה "להכות בחרד"לים שהם שורש כל דלף"

לשם איזון של המאמר הנ"ל של מיכל ברגמן אביא לתועלת הקוראים המעוניינים מאמר של הרב חיים נבון שלדעתי מומלץ לעיון בהקשר זה בבקשה:ארמון הפמיניזם, צריף התורה

בכל הנוגע לתורה ולפרשנותה, ד"ר תמר רוס מעלה תאוריות פוסט מודרניות מתוחכמות על ריבוי פירושים וריבוי אמיתות, ועל הצורך להשלים עם עולם של חוסר ודאות. אך בשום מקום בספר לא עולה כל שאלה בנוגע לאמיתוֹת הפמיניזם. רוס טוענת שבמידה שהפמיניזם מחלחל לחיי המאמינים ומשפיע, יש לראותו "כמתת ה´ וכהארה מגבוה". בכך היא סותמת למעשה את הגולל על כל ניסיון לשפוט את הפמיניזם באופן ענייני
(הרב חיים נבון ירחון נקודה עורך מוטי קלפר )

2007-11-11

ישנן פמיניסטיות הטוענות שכבר הפסוק הראשון של התנ"ך נגוע בהטיה גברית. למה "בראשית ברא א'-והים" ולא "בראשית ילדה אלוהים"? הטענה המהממת הזו רק מראה לנו מה עומק הפער בין היהדות האורתודוקסית לבין הפמיניזם הרדיקלי. פרופ' תמר רוס, בספרה "ארמון התורה ממעל לה – על אורתודוקסיה ופמיניזם", אינה מסתפקת בגירוד פני השטח של העימותים הללו, אלא מתעקשת לחפור עד שייחשפו שאלות העומק. אלא שהחפירות הללו מאיימות למוטט את הבית כולו.

הליקוי המרכזי שאני מוצא בתפיסתה של רוס משתקף כבר במבנה הספר. רוס סוקרת שלבים שונים של הניסיונות להתאים את היהדות לגישה הפמיניסטית, ושופטת את מידת הצלחתם. הבחירה במבנה זה היא הכרעה מתודולוגית, אך גם אמירה עניינית. מבנה הספר מכתיב את הפמיניזם כאקסיומה, ואת היהדות כמסטיק אלסטי שאפשר למתוח לפה ולשם כדי להתאימו לאקסיומה זו.

כדוגמה קיצונית – שאף רוס מביאה בבחינת "reductio ad absurdum" (עמ' 228) – מוזכרת גישתה של הפמיניסטית היהודית ג'ני קיין, שטוענת כי "אם ברצוננו לעשות את היהדות לדת המעצימה נשים, הדבר מחייב להשליט ביהדות אֵלה נשית במלואה, מינית וחזקה" (עמ' 229). על פי דת חדשה זו, המקרא השתיק את האמונה באשֵרה-עשתורת – ועלינו לחזור ולשקם אמונה זו, כדי לקדם את האג'נדה הפמיניסטית. קיין נאבקת להוכיח שהמקרא הציג את עבודת האלילים באופן מסולף ומטעה; למעשה, האלילות ראויה להערכה ולא לבוז (עמ' 244).

תמר רוס מבקרת את גישתה של קיין: ראשית, אין הוכחה שהמונותאיזם תרם לדיכוי הנשים. היא מעלה את הספק – הכּה מובן מאליו – האם באמת בחברה עובדת אלילים מצבה של האישה היה טוב יותר מאשר בחברה היהודית המסורתית. שנית, לדבריה אי אפשר לבנות רוחניות חדשה, המתעלמת כליל מן המסורות הוותיקות שהתקיימו בעבר. פעולה מעין זו, מעירה רוס בנימוס, "אין בה כדי לתרום לעניין" (עמ' 248). הסיכויים שמאמצים בכיוון זה יתקבלו על ידי יהודים מאמינים הם קלושים (עמ' 251).

קראתי את העמודים הללו – והתפוצצתי. זה מה שיש לומר כנגד הצעה להמיר את עבודת ה' א'-והי ישראל בעבודת האֵלה עשתורת? כל מי שמכיר את עוצמת הלהט של התורה במלחמתה בעבודת אלילים, מבין עד כמה הפולחן המתועב הזה שנוא על ה' א'-והינו. ועכשיו, כשאנחנו עומדים מול הצעה להחליף את תורתנו הקדושה בפולחן אלילי נורא, נדחה אותה בנימוס מחמת טעמים פרקטיים מעשיים?
אכן, רוס דוחה את הצעתה האלילית של קיין; אבל היא דוחה אותה מתוך שיקולים פמיניסטיים, ולא מתוך שיקולים יהודיים. ואין זה משום שספרה הוא חיבור אקדמי צונן, המחויב לאובייקטיביות מוחלטת. זהו ספר מלא להט ומסירות – אך אלה אינם מופנים כלפי דת ישראל, אלא כלפי דת הפמיניזם.

"להילחם עליה גם כן"
בכל הנוגע לתורה ולפרשנותה, רוס מעלה תאוריות פוסט מודרניות מתוחכמות על ריבוי פירושים וריבוי אמיתות, על חוסר היכולת לכונן משמעות יחידה לטקסט מסוים, ועל הצורך להשלים עם עולם של חוסר ודאות. בחריפות מרשימה היא משלבת אמירות פוסט מודרניות עכשוויות עם תורתו של ויטגנשטיין, אשר גאונותו מוסיפה להרעיל את האקלים האינטלקטואלי שנים רבות לאחר מותו. כל זה בנוגע לאמיתוֹת התורה. אך בשום מקום בספר לא עולה כל שאלה בנוגע לאמיתוֹת הפמיניזם.

כל ניסיון לשאול האם הפמיניזם אכן מתיישב עם תורת ישראל נתקל מיד במענה שאין פירוש אחד לתורה ואין אמת אחת לתורה. אך מה בדבר הפמיניזם עצמו? מדוע הוא אקסיומה מובנת מאליה? האם על אמיתוֹת הפמיניזם אין כל ערעור, ולגביהן אין כל ספק? כאשר מגיעים להנחות הפמיניסטיות, כל התאוריות הספקניות המלומדות נשכחות. הייתי אומר שרוס מתייחסת להנחות אלה כתורה למשה מסיני, אך למעשה היא מייחסת להן כבוד רב הרבה יותר.

רוס מקבלת את מרבית הביקורת הפמיניסטית על המקרא, על קרבה וכרעיה. אפילו עצם התפיסה של א'-והים טרנסצנדנטי – שהיא נשמת אפו של המקרא, ורוח חייה של אמונת ישראל – מתוארת אצלה כתפיסה גברית, המציבה בעיה בפני אישה פמיניסטית (עמ' 331).

ספרה של רוס קיבל את שמו מציטוט מפורסם של הרב קוק: "ובכלל זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כי אם לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה" (אגרות הראי"ה א, עמ' קסד). אך רוס השמיטה – ולא בכדי – את המשך דבריו של הרב קוק: "ואחר כך, כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא ביטחון להילחם עליה גם כן". הרב קוק אינו קובע שעלינו לאמץ אוטומטית כל חידוש תרבותי ורוחני. הוא אומר שקודם כל עלינו להוכיח שגם אם הצדק עם תוקפינו – למשל, עם המצדדים בתפיסת האבולוציה הביולוגית – עדיין אנחנו יכולים ליישב את גישתם עם התורה. לאחר שהוכחנו זאת, אנחנו יכולים לגשת בלב שקט ולבדוק האם אכן הצדק אתם, או שמא מדובר בטעות גמורה. את האפשרות הזו רוס אינה מעלה כלל.

הולמס והאימבצילים
לקראת סיומו של הספר, רוס מציגה את המודל המועדף עליה ליישוב הפמיניזם עם היהדות האורתודוקסית. היא מכנה דגם זה בשם "התגלות מצטברת". לפי הצעה זו, דבר ה' מוסיף ומתגלה אלינו דרך ההיסטוריה (עמ' 345). רוס תומכת יתדותיה, בין היתר, בקביעה הקלסית שכאשר חכמי ישראל (או בלשון התרגום המשונה של ספר זה, "בני הסמכא ההלכתיים") מפרשים את התורה, יש להם השראה שמימית, או רוח הקודש. אך רוס הופכת את הטענה הזו על פיה. במקורה, טענה זו משמשת לחיזוק סמכותם של החכמים הפועלים על פי הכללים המוסכמים של פרשנות התורה. אך על פי רוס, "ההתגלות המצטברת" מקנה תוקף מיידי לכל דבר שאומרים חכמי ישראל – ובעצם, כל אדם בעל ידע – בלי קשר למתודות הפרשניות שבהן השתמשו. שהרי ה' מדבר מפיו של הפרשן, ודבריו אינם שונים באיכותם ובמהותם מדברי התורה עצמה, גם אם רמת ההתגלות שונה. הרעיון הזה כל כך מזעזע במהותו, עד שהוא מגמד אפילו את נכונותה לאמץ את ביקורת המקרא – ובלי הפילטר המרכך של "שיטת הבחינות", מיסודו של הרב ברויאר (עמ' 334, 383).

בהתחשב בקפדנות הפילוסופית המרשימה של הספר, מפתיע שרוס מזניחה את שאלת המפתח לגבי המודל שהיא מציגה: מהם הקריטריונים שיעזרו לנו לחשוף את דבר ה' המתחדש? נבחן את המשפטים הבאים: "אם אכן נכפה עלינו הפמיניזם כיום באופן שאין להימנע או להתעלם ממנו, מן הראוי שנכיר באילוץ זה לא כבעיה … אלא כסדר יום שיש לטפל בו ולשלבו באופן חיובי בחיים הדתיים היהודיים" (עמ' 365). כלומר, עצם התפתחותה של תודעה פמיניסטית מהווה הוכחה לכך שהיא רצון ה'. רוס אינה מציעה שום קריטריון לשפוט את התודעה הפמיניסטית, אלא מניחה את קיומה כעובדה. עובדת הקיום הזו הופכת להוכחה שזהו רצון ה' – שאם לא כן, המציאות לא הייתה מתפתחת בדרך זו.

אך באיזה מובן הפמיניזם כיום "נכפה עלינו"? דומני שיהיה מדויק יותר לומר שהפמיניזם הוא אופנה פופולרית בחוגים אינטלקטואליים. אין כאן כל כפייה; אם עיון מדוקדק בתורה יביאנו למסקנה שהפמיניזם אינו הולם את דרך המחשבה התורנית, אנחנו יכולים בפשטות לדחות אותו. גברים ונשים רבים מאוד אכן עושים זאת. נכון שהפמיניזם פופולרי כיום יותר ויותר. העובדה הזו היא נתון עכשווי, שיכול להשתנות עד שתתפרסם המהדורה הבאה של הספר. אך רוס מדלגת באופן משונה מן הנתון הזה אל ניסוח טוטלי בדבר הפמיניזם כעובדה היסטורית כפויה. בשלב הבא, היא מדלגת מן העובדה ההיסטורית אל ההצדקה הרוחנית.

הרב קוק, שרוס מרבה להסתמך עליו, אכן ראה את ההיסטוריה כגילוי רצון ה'. אך הוא ידע גם שעצם ההצלחה ההיסטורית של גישה מסוימת אינה יכולה לעולם להוכיח או להצדיק גישה זו: "הציונות לא תוכל למצוא את מלוא צדקה מפני שהיא תנועה מודרנית, מפני שלא כל מה שהוא מודרני הוא צודק. גם המלחמה האכזריה היא תנועה מודרנית, ומכל מקום כמה רשעות יש בה" (אגרות הראי"ה ג, עמ' קנז). אם, למשל, נמצא שהולכת ומתגברת בציבור הדתי תופעה של הכאת נשים, המגובה באידאולוגיה מעוותת – האם נראה בכך ביטוי לרצון א'-והי הקורא לנו לאמץ גישה זו?

זו אינה שאלה תאורטית בלבד. בתקופות רבות הייתה הסכמה כללית על נורמות שכיום אנחנו יודעים עד כמה הן מעוותות. בשנת 1927 עדיין יכול היה השופט האמריקני הדגול הולמס לפסוק שהמדינה זכאית לתבוע מנשים מפגרות לכרות את החצוצרות שלהן; לדבריו, "דיינו בשלושה דורות של אימבצילים". הציבור האמריקני הנאור הסכים עמו, לאסונן של הנשים האומללות. מן הסתם, גם יהודים דתיים רבים נטו להשקפה זו, אחרי שלקחו יותר מדי ברצינות את מאמרי המערכת של הניו יורק טיימס. האם הקונצנזוס החברתי ביטא תמיכה א'-והית ברעיון מפוקפק זה?

לאור ניסיון העבר, אין סיבה להניח שכל הנורמות המקובלות כיום בחברתנו הן מוצדקות וראויות; וודאי שאין סיבה להניח שבעתיד לא ישררו נורמות מעוותות אחרות. רוס עצמה ניסחה כמה משפטים המצביעים על מודעות לבעיה זו, ואף הזכירה את "אותם רגעים שליליים בהיסטוריה, שהם מבחן של אמונה ומן הראוי אפוא להילחם נגדם" (עמ' 375). אך היא אינה מתייחסת כלל לאפשרות שגם הפמיניזם נכלל בקטגוריה הזו.

רוס טוענת שבמידה שהפמיניזם מחלחל לחיי המאמינים ומשפיע, יש לראותו "כמתת ה' וכהארה מגבוה" (עמ' 364). בכך היא סותמת למעשה את הגולל על כל ניסיון לשפוט את הפמיניזם באופן ענייני. שהרי עצם יכולתו של הפמיניזם לשכנע – על פי אילו קריטריונים? – מבטא לכאורה סמכות שמימית.

מה הרס את ילדי הקיבוצים?
במסגרת ניסיונה ליישב את הפמיניזם הרדיקלי עם תפיסה שהיא רואה כאורתודוקסית, רוס מצהירה כי ההטיה הגברית של התורה הייתה אכן נכונה לתקופות מסוימות. במבנה החברה הפטריארכלי היו יתרונות רבים (עמ' 363). רוס אפילו מפנה למחקרים אנתרופולוגיים שתיעדו השפעות פסיכולוגיות הרסניות שנגרמו לילדי הקיבוצים בשל המגמה למוטט את ההבחנה בין תפקיד האב לתפקיד האם בגידול הילדים (עמ' 364). היא מתעלמת מן השאלה המתבקשת: אם כך, מי אמר שאכן הגישה הזו אינה בת תוקף גם בימינו? אולי גם בימינו יש לכונן מבנה חברתי פטריארכלי? האם אין צורך להעמיד את הרעיון הפמיניסטי עצמו תחת שבט הביקורת?

אני עצמי אינני מסכים כלל עם התפיסה שהתורה מכוננת מבנה חברתי המעדיף את הגברים ומדיר את הנשים. אני מעדיף לצדד בתפיסות שרוס רואה כאפולוגטיות, שמבחינות בין המסר של התורה עצמה לבין מנהגים חברתיים חיצוניים, אשר לעתים עלולים להיות מפלים. ברם, אין ספק שגם בגרעין הקשה של התורה יש הבדלים בין גברים לנשים. את ההבדלים הללו אינני רואה כאפליה, אלא כהתאמה של מסר זהה למבני אישיות שונים. אני מודה שאינני מצליח להבין למשל מדוע אישה פסולה לעדות מן התורה, אך ברי לי שאם כך אומרת התורה, זו האמת, ועלינו לכונן את חיינו על פיה. כמובן, זוהי עמדה שיש לתאר ולנתח ביתר פירוט ממה שמרשה מסגרת זו.

ברוח המשמעות הא'-והית שרוס מייחסת להיסטוריה, היא אינה מהססת לנבא לאיזה כיוון זו תתקדם. היא מתארת תהליך הכרחי של התקבלות העמדות הפמיניסטיות בעולם האורתודוקסי: "הדחף הכללי ללא ספק נע … לקראת פריצת המחסומים המגדריים … משיתפתח משורות אלו גרעין של תלמידות חכמים בעלות תודעת אחריות הלכתית, הוא עתיד לתרום להתמוטטותן של גישות רבניות נושנות", וכן הלאה (עמ' 416-417). מוקד תהליכי השינוי, בעיני רוס, הוא במדרשות לבנות, שהן מוקדים של לימוד תורה נשי מעמיק. כמי שאינו נוטה לנבואות היסטוריות, אך מצוי לא מעט בעולם המדרשות, אני אומר: נחיה ונראה. סבורני שיש סיכוי רב שההיסטוריה עצמה, שאתה כרתה רוס ברית חד צדדית נאמנה, תפריך את חזונותיה בעודם באבם.