חודש עבר מאז פטירת הרב אלישיב, ושני רבנים, המייצגים שתי אסכולות קוטביות, מבקשים לרשת את מקומו כמנהיגי המגזר הליטאי. בין מוסר ללמדנות, אתנוצנטריות לתיאוצנטריות. כיצד הפכה דווקא בני ברק למייצגת הפתיחות?

מאות האלפים שהגיעו להלווייתו של הרב יוסף שלום אלישיב לפני כחודש ימים אמנם כיוונו ליטול שכר פסיעות בלווייתו של הגאון הפוסק, אבל רובם גם ביקשו לדעת מי יפסע עתה, כגדול הדור, במקום האי גברא רבא דבלי בארעא.

על הפרק שני רבנים אנשי שם: הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן בן ה-98, והרב שמואל אויערבך בן ה-81, בכור בניו של הרב שלמה זלמן אויערבך. שני רבנים, שני עולמות, תורה אחת.

מאבק איתנים זה פרץ עוד לפני מספר חודשים, עת אושפז הרב אלישיב. מאבק זה אינו עוד מאבק בין שני אדמו"רים בני אותה משפחה, שכל אחד מהם מעוניין לערוך דווקא הוא את הטיש השבועי, אלא מאבק עקרוני בין שתי תפיסות-עולם. שכן שני הרבנים הנזכרים אינם מייצגים שני אנשים החלוקים על ענייני כבוד ומינויים בציבור הנ"ל, הם מייצגים שתי השקפות מנוגדות, שהנפקא מינה ביניהן משמעותית לא רק לציבור הליטאי אלא לכל רובדי החברה הישראלית.

קריטריונים לגדלות

שלשלת המסירה של עולם התורה ממשה בהר סיני לא נפסקה אצל אנשי כנסת הגדולה, אלא המשיכה, לדעת הליטאים, למרות המחלוקות – ואולי בגללן – אצל הלל ושמאי, עבור לרבן יוחנן בן זכאי, רבי יהודה הנשיא, רב אשי, רב סעדיה גאון, הרמב"ם, השולחן ערוך והרמ"א, הגאון מווילנא, ר' חיים מוולוז'ין, החפץ חיים, החזון איש והרב שך.

כל השאר הם בגדר ניואנסים שיכולים להיות טובים (נניח, קבלה) או נוראים (כגון חסידות), אבל בוודאי שאין הלכה כמותם. בטח לא בהשקפה. אשר על כן, מנהיג הדור הליטאי הוא מנהיג העם היהודי, עד בוא משיח צדקנו. נקודה. בחירתו, אליבא דליטאים, אינה עניין הנוגע למגזר כלשהו, אלא לכלל הציבור בישראל.

"עולם התורה" הוא מונח ליטאי מובהק, ולא רבים שמים לב לדקויות הנובעות ממנו. המימרא התלמודית הגורסת כי "מיום שנחרב בית המקדש אין לו לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד" היא המוטו של הליטאים. על כן, רק מי שפועל לפי מוטו זה הוא נושא הלפיד. הקריטריון הראשון שהוא צריך לעמוד בו הוא קבלת המוטו הזה הלכה למעשה, ולכן מי שמערב "עניינים אחרים" בהנהגה, כגון גמילות חסדים, ארץ ישראל, קבלה, צדיקות, יש לו מקום בגן עדן, אולי אפילו מכובד, אבל הוא "נישט גודל" ואינו ראוי לחזקת הנהגה.

אחרי שעבר את הקריטריון הראשוני, חייב המועמד לגדול הדור לעבור קריטריון שני, מכריע ואקוטי יתר על הראשון: השקפה. גם אם הוא בעל מוסר, מתמיד, גאון, צדיק, פוסק אדיר, אך השקפתו אינה רואה בלימוד התורה, ורק בו, את חזות הכול, הוא איננו יכול להתמנות לגדול הדור. אכן, יכול להיווצר מצב שבו הגאון שבדור, כמו גם הצדיק ביותר או הפוסק המובהק ביותר, לא יתמנה למשרה הרמה.

כך, למשל, הרב שך אכן היה גדול הדור הליטאי, אבל בענייני פסיקת הלכה הוא היה נוהג לשלוח את שואליו לרב שלמה זלמן אויערבך או לרב עובדיה יוסף (תלוי מי השואל). נדירים הם המנהיגים שזכו לתורה וגדולה במקום אחד, כמו הגאון מווילנא, החת"ם סופר והחזון איש. ברוב המקרים, מנהיגי הדור לא הצטיינו בכל הקטגוריות התורניות אלא רק בהנהגה, בהיותם בעלי השקפה נכונה ובעלי תכונות שיכלו לאכוף את אותה השקפה.

הרב יהודה לייב שטיינמן

שני מוסרניקים

מדד ליטאי אחד ינקו הרב אהרון לייב שטיינמן והרב שמואל אויערבך מיום לידתם. למרות שהרב שטיינמן נולד בבריסק וחונך על ברכי הבריסקאים בעוד הרב שמואל אויערבך נולד בשערי חסד הירושלמית, הרי שהשניים חונכו באותה מתכונת בריסקאית ליטאית קשוחה, הרואה בתורה ואך ורק בה את חזות הכול. אך למרות התרוצצותם של השניים בחצרות הליטאים אצל גדולי הדור הקודם, הרי ששני לאומים הם, ולאום מלאום יאמץ. מדובר אמנם בשני רבנים המדברים אותה לשון, המתובלת ב"ארמידיש", עם אותם ניואנסים חרדיים שמרניים, אך לא ראי זה כראי זה, אף על פי שיש צד שווה ביניהם.

כלל גדול יש לנקוט בבואנו לבחון את מהותם של שני אלו, כשם שיש לנקוט כלל זה בבחינת כל מהות אדם: אין לגזור מכורח סיפורים, מעשיות, עדויות ואפילו אמרות כנף ודרשות ציבור את דעתם של רבנים. אף אם נשמע אותם בדרשות ציבוריות אומרים דעות מסוימות, מגביהים קולם כנגד עוולה, מבכים מרה נושא ברומו של עולם, אפשר שלא את דעתם האמיתית הם אומרים, וכל כוונתם היא לסבר אוזן שומעת.

אם כן, כיצד נדע מהי דעתם לאשורה? על פי פסיקותיהם (ולא בהוראת שעה) וספריהם. וזאת תהיה לנו לתורה: הרב שטיינמן חיבר שני ספרי לימוד: ט"ו כרכי "איילת השחר" על התלמוד ו"חסד ומשפט" על מסכת סנהדרין. יתר ספריו – כולל "איילת השחר" על התורה וסדרת "יימלא פי תהילתך" – הם ספרי מוסר. הרב אויערבך כתב את ספרו "דרכי שמואל" על מסכת אהלות, ותלמידו, יאיר ארלינגר, כתב את סדרת שיחות המוסר בשם "אוהל רחל", בשמו ובהסכמתו.

הצד השווה שבהם הוא היות השניים "מוסריים" מאוד בהנהגתם היומיומית. בכל אשר תעברו תיתקלו פעם אחר פעם במעשי החסד, ההנהגה האישית והמידות התרומיות של השניים. גם אם ננפה את המוץ מן התבן בשל גוזמאות מובנות, עדיין ייוותרו סאתיים של מידות טובות אשר לתשעים אחוזים מחסידיהם אין כגריס מהן (בעיקר אלו אשר ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה).

חכמה חיצונית

הנה ניכנס לעובי הקורה. בספרו "דרכי שמואל" (פרק ראשון, סימן פ"ח) דן הרב אויערבך בנוגע ליילוד לשמונה חודשים שלדברי חז"ל אינו נחשב ל'בר קיימא'. הרב אויערבך מאריך לדון בעניין זה וקובע שכעת השתנתה המציאות ולכן נחשב היילוד לשמונה חודשים 'בר קיימא'. אין להמעיט בחשיבותה של פסיקה זו, שכן עד היום קיימים פוסקי הלכה הגורסים כי אין לזוז מדברי חז"ל גם אם נשתנו הטבעים בימינו לפי 'חכמות חיצוניות'. אך בל תטעו: הפלורליזם הפסיקתי הזה מטעה. הרב אויערבך, ולא ניכנס כאן לדקויות ההלכתיות, אינו חושב שניתן להסתמך על חכמות חיצוניות בשום דבר. הוא קובע חד משמעית בספרו:

חכמה בגויים תאמין, שיש עליה שם חכמה, אך היא חיצונית… רצון ה' מעמו שיהיו כלל ישראל דבקים בחכמה עליונה, חכמת התורה, ולא בחכמה אנושית, וזה הניסיון שלא להימשך אחרי החכמה הזאת (אוהל רחל, סגולת חנוכה ושבת, עמ' קיט).

הרב סותר את עצמו? ממש לא. דעתו של הרב, כפי שהיא מתבטאת רבות בדבריו ב"אוהל רחל", היא אמונה תיאוצנטרית גורפת בחכמת התורה בבחינת "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". לדעתו של הרב אויערבך החכמה אינה קיימת אלא בזו התורנית. הגישה הזו מעצבת לחלוטין את מהותו של הרב אויערבך. ויש לגישה זו תולדה לא פחות חשובה וקריטית: אף ערכי המוסר אינם אוניברסליים או אישיים, אלא תורניים לגמרי.

בגישה זו מחזיק החזון איש. כך כתב: "ההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר בתורת המוסר" (אמונה וביטחון פרק ג). בפרק זה אף תוקף החזון איש את אלו שלומדים תורת המוסר ותיקון המידות ומכלים את ימיהם בם. זו גישה נוקשה מאוד של הזרם הליטאי ועולות ממנה נגזרות רבות בעיקר בנושאי דת ומדינה, אך גם במצוות היומיומיות.

דוגמה מאלפת למי שלא הלך בהנהגותיו של הרב שמואל ואף לא בפסיקותיו היא אביו, הרב שלמה זלמן אויערבך. האגדה מספרת כי הרב שלמה זלמן אויערבך היה קם כל אימת שבנו, הרב שמואל, היה נכנס לחדר, מפאת תורתו. מי שיצא לו להכיר את הרש"ז אויערבך לא ייפול מהכיסא לשמע הדברים: הרב אויערבך ידוע במידותיו הנעלות, אך הנהגותיו ה"ליברליות" מנוגדות להנהגות בנו, ונובעות מהשקפת עולמו ההלכתית המכירה בהשתנות הדורות ופתוחה להכרת המציאות, ומאופיינת בגישה אתנוצנטרית (ולא תיאוצנטרית כבנו). פסיקותיו הנועזות, המזכירות באופן סוגתי את אלו של הרב משה פיינשטיין, כמי שדורש טעמא דקרא ואפילו פוסק על פי גישה זו גם לקולא, אינן כפי דעת בנו, הרב שמואל, שהולך בעניין זה אחר פסיקת החת"ם סופר הגורס כי "דרשינן טעמא דקרא רק לחומרא".

הרב שמואל אוייערבך.

טבול בקבלה

הרב שמואל אויערבך אינו רק למדן ופוסק אלא גם מקובל. בעוד אצל אביו, ובכלל אצל גדולי הדור הליטאים, "קבלה" הייתה בגדר בל ייראה ובל יימצא, אף כי, נסייג מיד, קיבלוה, הרי שאצל הרב אויערבך היא חיה, קיימת ומוחשית, יותר מכל מנהיג ליטאי מאז הגר"א.

רבים מדרשותיו ושיעוריו של הרב אויערבך, כפי שקובצו בסדרת "אוהל רחל", טבולים בקבלה. הדבר מעורר אי אילו תהיות על אודות יכולת מנהיגותו בציבור הליטאי. כי זאת למודע: עד היום, אמנם בהסתר, קיימים גדולי תורה ליטאים שרואים בספר הזוהר חיבור שרק חלקים מזעריים ממנו נכתבו בידי רשב"י. לדידם רובו של הספר, בדיוק כעמדת הרב יעקב עמדין ז"ל ב"מטפחת סופרים", נכתב על ידי ר' משה די-ליאון לפני כשמונה מאות שנה ואין בו אותה קדושה שמייחסים לו. הרב אויערבך הוא יוצא דופן מאוד במקרה הזה: לא רק שהוא מתעסק בתורת הקבלה, הוא נוהג על פיה ומעמיד תלמידים הרבה שעוסקים בכך.

יש שיאמרו כי קרבתו של הרב אויערבך לתורת הקבלה נובעת מ"הירושלמיות" שבו. כידוע, המאבק בין סורא (בני ברק) לנהרדעא (ירושלים) הועתק לארץ במלוא הדרו עם קום המדינה. בעוד בירושלים, בשל סיבות היסטוריות ותרבותיות מגוונות, התקיימה רבגוניות והיטמעות בין המגזרים בציבור הדתי (ספרדים, חסידים, ציונים דתיים). בני ברק הייתה הומוגנית לחלוטין בחזון אישניקיות שלה. הבדלים אלה גרמו כמובן ל"יריבות", אפילו גלויה, בתוככי המגזר הליטאי בין בני ברק לירושלים – אך בעוד בני ברק שלטה בכיפה, הרי שעם פטירת הרב שך עבר מרכז הכובד לירושלים, עם הכתרתו של הרב אלישיב. הרבגוניות שהייתה קיימת אצל הרב אלישיב מצויה באופן דומיננטי גם אצל הרב שמואל אויערבך שסנדקו היה הראי"ה קוק והוא מקובל מוצהר.

אך לא הכול "שחור ולבן" בנושא. ירושלים התאפיינה תמיד בפלורליזם שלה, בעוד בני ברק הייתה דוגמטית מאוד. יחסו של הרב אויערבך והנהגותיו, בעיקר בקשר ליחסי דת ומדינה, הם "בני ברקיים" במהותם. הוא בירושלים, אך לבו בבני ברק. הרב שטיינמן לעומת זאת, בהקשר הזה, הוא הרבה יותר "ירושלמי".

מוסר מכפר על עבירה

הרב אהרון לייב שטיינמן הוא איש מוסר ברמ"ח אבריו, ממשיכה של תנועת המוסר בימינו באופן אבסולוטי. מדהים להיווכח שגם חידושיו על מסכתות הש"ס ב"איילת השחר" "נגועים" בסוגיות מוסר, כמעט על כל בתריהם, והדוגמאות רבות מני ים.

כדי לדעת מה איש מוסר חושב על היחס שבין המידות המוסריות ("המוסר") והתורה, אני מעתיק כאן את דבריו:

וחסדהואכלכךגדול, כמושמצינובסנהדרין: תניארבינתןאומרמגרבלשילהג' מילין והיהעשןהמערכה ועשן פסלמיכהמתערביןזהבזה. דברנוראכלכךשהיהמתערב עשן פסלמיכהשבומקטיריםדבריםשזההיפךמקדושה  –טומאה! וכתובבגמראשביקשומלאכיהשרת לדוחפו למיכהעלשהואעושהכזהדבר, להבדילביןטומאה לטהרה. אמר להם הקב"ה: 'הניחולו – פתומצויהלעוברידרכים… חסד זהמועילעדכדיכך שהקב"ה מסכיםלהניחלו למרותשהואעושהכזהדבר (יימלא פי תהילתך, עמ' 25).

מידה מוסרית, לדעת הרב שטיינמן, יכולה לכפר על עברה דאורייתא. ואכן, לדעתו, בן תורה, ראשית לכול, חייב להקפיד על לימוד מוסר עוד ועוד. כמו אנשי תנועת המוסר הנובהרדוקאים הוא אמנם מחזיק מאוד מלימוד התורה, אך בד בבד, ובהתאמה מלאה, הוא דוגל בשינון המוסר גם על חשבון לימוד (וכך הוא מקפיד לכתוב באיגרותיו למן שנת תש"ן בנושא קריאה ולימוד בספרי מוסר. הוא קובע כי אלו שהם "למדנים" אך חסרי מידות הרי הם כ"טובלים ושרץ בידם"). בעוד החזון איש לא היה סבלני כלפי לומדי המוסר, שהרי אליבא דשיטתו בתורה עצמה מצוי המוסר, הרי שהרב שטיינמן ללא ספק מייצג אסכולה אחרת לגמרי, הרואה במידות מתוקנות את הבסיס ללימוד התורה.

הילד לא בנורמות

למרות שהרב שטיינמן אינו פוסק, מנהיגותו בענייני דיומא שמביאה לריבוי שואלים ומתייעצים מאלצת אותו לפסוק בענייני הנהגה לא פעם ולא פעמיים. פסיקותיו, כך מתברר, מושפעות באופן אבסולוטי מתורת המוסר שהוא כה שקוע בה.

דוגמה מאלפת לכך אפשר למצוא בסרטון המופץ ברחבי האינטרנט שבו נראים שני אברכים המגיעים לשאול את הרב על אודות תלמיד שהתנהגותו אינה "לפי הנורמות" המקובלות במגזר. הרב קובע נחרצות כי יש להשאיר את התלמיד במוסד תוך שהוא צועק על השניים וקובע בנחרצות שהם רוצים לסלק את התלמיד רק מכיוון שמנהלי המוסד הם בעלי גאווה. "גאווה, גאווה", הוא זועק, "זה הכול גאווה".

אך לפני כשנה געשה הארץ בשל מקרה דומה סביב תלמידות "בנות יעקב" בבית שמש. בזמנו, תמך הרב אלישיב בהפרדה בין הבנות על פי התאמתן לנורמות המגזריות ויש להניח שכך היה פוסק גם הרב שמואל אויערבך.

מהיכן נובע השינוי? קיימות שתי גישות בראי האמונה היהודית: הראשונה, התיאוצנטרית, רואה בתורה ובמצוות הוראות א-לוהיות שמכתיבות את המוסר והמציאות האנושיים (לפי שיטה זו המוסר האוניברסלי לא תמיד יחפוף את התורה והמצוות). השנייה, האתנוצנטרית, רואה בתורה ובמצוות את התגלמות כל החכמות וערכי המוסר האנושי (לפי שיטה זו, המוסר האוניברסלי הוא בעצם המוסר התורני וקיימת חפיפה מלאה ביניהם). מאי נפקא מינא? לפי הגישה הראשונה, התורה היא א-לוהית ואיננו יכולים להבינה (גם את המצוות שאינן שמעיות). אשר על כן, כל הכנסת גורם זר לשיקול בהחלטה תורנית, אפילו אם מדובר בשכל ישר, פסולה מעיקרה. את העיקרון הזה מנחה המוטו "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'". לפי הגישה השנייה, התורה ניתנה לבני אדם בהקשרים מסוימים: היסטוריים, פסיכולוגיים וכו'. כאשר יש התנגשות בין השכל הישר לבין קיום המצווה, יש לבדוק האם ניתן לגשר בין הפערים. אסכולה זו היא חסידת העיקרון התלמודי: "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה".

לדעתנו, מעבר להבדלים ה"טכניים" בין הרב אויערבך לרב שטיינמן (קבלה, מוסר וכו'), עיקר השוני ביניהם נובע מגישתם השונה אל היהדות – התיאוצנטרית (הרב אויערבך) והאתנוצנטרית (הרב שטיינמן).

כשהרב שטיינמן מקים את הנח"ל החרדי הוא בעצם מתאים את עצמו למציאות הלכתית מתחדשת ומנסה לגשר עליה בפתרון הלכתי. מאידך, כאשר הרב אויערבך מתנגד לשילוב כזה או אפילו דומה לו (כגון מכללות) הוא מחזיק בדעה שאין לערב שום גורם זר בהשקפה התורנית. לכן, הרב אויערבך בהיותו מנהיג הציבור הליטאי ימשיך את מסורת ההתבדלות וההקצנה כלפי כל דבר בבחינת "חדש אסור מן התורה", ואילו הרב שטיינמן ינסה לשלב, עדיין במסגרת תורנית מוסרית נוקשה, בין המציאות וערכי המוסר האוניברסלי לבין התורה.

סוף עידן   

למעלה מעשור עבר מאז פטירת הרב שך ולטעמי פטירתו חותמת למעשה את הפרק הליטאי ביהדות האורתודוקסית בדברי הימים. אין עוד ליטאים בישראל כפי שהכרנו אותם עד לפני עשרים שנה. כשהרב חיים קנייבסקי, מגדולי הציבור הליטאי, מקבל "קוויטלך" כאחרוני האדמו"רים; כשסוגיות הרות גורל שהיו בראש מעייניה של היהדות הליטאית למן התהוותה, כגון משיחיות בפועל (חב"ד), זוכות להתעלמות מוחלטת ואפילו לשתיקה בהסכמה אצל גדולי הדור הליטאים; כשתלמידי ישיבות ליטאיות "קלאסיות" כגון "חברון" ו"אור ישראל" מופיעים תדיר בהפגנות למען יישוב הארץ, משהו השתנה.

הרב שמואל אויערבך והרב אהרון שטיינמן הם גדולי תורה ומוסר, אך במונחים מקומיים למדי. כאמור, מאז מותו של הרב שך נסתלקה לה "דעת תורה". למרות טענת כל אחד מה"מתמודדים" כי הוא ממשיכו של הרב שך בהנהגה, או בישיבה, מדובר באחיזת עיניים. הרב שך בשום מקרה לא היה נותן לרב אויערבך המקובל והקרוב לתפיסת 'העדה החרדית' לנהל לו את העניינים. בטח לא לרב שטיינמן, שהיה יכול להחליף, לדעתו, את המשגיח ר' חצק'ל לווינשטיין, לכל היותר. המאבק הזה, מעבר לכיעורו התפאורתי, הוא סוף עידן.

אשר אטדגי הוא בוגר ישיבת פוניבז'

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אב תשע"ב, 10.8.2012