בתגובה ל'בגנות האידיאולוגיה', הרב חיים נבון

קהו החושים / אסתי וקס

קראתי בעיון את מאמרו המאלף של הרב נבון ורציתי לחזק את ידיו על מה שכתב. הרב נבון הצליח בדיוק מרבי לתאר את מחשבותיי בהקשר זה. בדיוק בחג שביעי של פסח האחרון אירחנו את משפחתי לחג. בשולחן החג סיפרה אמי כי הייתה בחדר המיון בבית חולים ירושלמי, וכאשר חיכתה לרופא ראתה בחור צעיר ממוצא ערבי מלווה בשני בחורים ישראלים בלבוש אזרחי מגיע למיון. הבחור החזיק את שתי ידיו, שהיו שבורות, ונאנק מכאבים. הבחורים שדיברו עם הרופא – כפי הנראה אנשי שב"כ או משהו בסגנון – צחקו ואמרו בזלזול: "לא נורא, אז שברנו לו את הידיים…".

גם בנושא ההתייחסות לחשודים או אשמים ערבים ניתן לדבר ארוכות, אבל לא בשל כך אני כותבת, אלא בשל מה שהתעורר סביב השולחן לאחר הסיפור. אמי אמרה כי חשה רחמים כלפי הערבי, והייתה המומה מהיחס של המלווים לכך ששברו את ידיו. שאר המשתתפים בסעודה אמרו מיד: "אפשר לחשוב מה קרה? אין לנו שום רגש כלפיו. בטוח שהוא עשה משהו חמור מאוד כלפינו, ומגיע לו. אין צורך לרחם עליו, וטוב מאוד שכך עשו לו". הדיון שהתעורר סבב בדיוק סביב נושא המאמר של הרב נבון. יכול להיות באמת שאותו אדם הוא מחבל שפעל כנגד יהודים, אבל במעמד הפגישה איתו ובמעמד שמיעת הסיפור אף אחד מאיתנו לא ידע אם הוא כזה. בכל זאת לא הצליחו אחיי להרגיש רחמים כלפיו. זהו רגש אנושי בסיסי של אדם ערכי, שצריך להתעורר כאשר הוא רואה אדם נאנק מכאבים. כך, בשם האידיאולוגיה של "יהודים מול ערבים", קהו החושים אל מול מצוקתו של אדם. כואב לי מאוד לראות כי רבים ממכריי חשים כך היום, ומאבדים את הערכים הבסיסיים אל מול האידיאולוגיה.

 בתגובה ל'ללא שום שינוי' מאת ינקי פרידמן, גיליון פרשת אחרי מות-קדושים

תשובות של שבר / יוסי חובב

תפיסה דתית מיכנית, המנותקת מן החיים, אינה מסוגלת לתת מענה לאתגר המתחדש של דורנו אלא מהווה בעצמה את מקור השבר

הראיון עם שלושת ראשי הישיבות הצעירים, שפרסו את משנתם החינוכית-תורנית, היה מרתק. הוא חשף פנים שונות של עולם התורה והיה בו מרחב גדול שבו יכלו להתגדר אנשים שונים בעלי השקפות שונות. כנגדן מנסה פרידמן להציב תפיסה תורנית שלשיטתו היא הבסיס לכל השקפה דתית, ואין לאיש לסטות ממנה. הוא מצר על כך שיסודות השקפתיים אלו לא באו לידי ביטוי בדברי הרבנים, והוא מרגיש חובה לכתוב גם את הדברים הפשוטים כדי לחזק ולהשריש את הדברים.

 אכן, הדברים שנכתבו הינם פשוטים. כל כך פשוטים, עד שהקורא שואל היכן העומק, היכן המורכבות, היכן ההתמודדות עם שאלות השעה הקשות והמשמעותיות מעבר למתמטיקה הדתית המוחצנת שעולה מתוך הכתוב?

זלזול מופגן

בדבריי הבאים אבקש להתייחס לכמה מטענותיו של פרידמן. לשיטתו, היסוד הראשון שעליו צריך לבנות את העולם הדתי הוא האמונה בתורה מהשמים – "שהתורה שלנו מן השמים היא מסורה, ושהמסר שאותו עלינו להעביר לילדינו… הוא בדיוק המסר של משה רבנו ללא שום שינוי, גריעה או תוספת… תורה שאין עמה אמונה תמימה, פשוטה ומוצקה היא בבחינת מעוות שלא יוכל לתקון".

העומדת מאחורי הדברים היא ההנחה הברורה שאנחנו יודעים בדיוק מהו המסר של משה רבנו, שאותו עלינו להעביר ללא שום שינוי. אך אם העולם היהודי לדורותיו ידע מהו המסר הברור של משה רבנו, מה מקומן של המחלוקות המלוות אותו משחר היווסדו? מדוע חלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא?  מדוע חלקו הרמב"ם והראב"ד? נכון שהיסוד שעליו מסכימים הכול הוא שהתורה היא מן השמים, וישנן אמיתות שהן בבחינת מסמרות, אך מסמרות אלו אינם מקבעים וממיתים, אלא הינם בבחינת "מסמרות נטועים" המאפשרים לפתח את התורה ולהפכה למעין חיים פרה ורבה (חגיגה ג ע"ב). אימוץ עקרונות אמוניים לא מקבע את התורה, אלא מכניס את הדיון למסגרת בסיסית מקובלת, שממנה השמים הם הגבול. גם הקביעה שאמונה תמימה היא משאת נפשה של היהדות היא תפיסה מאוד מסוימת, וללא ספק ר' סעדיה גאון, הרמב"ם ורבים מחכמי ישראל היו מתנגדים לה בכל מאודם. חכמים אלה ראו באמונה הבנויה על חקירה ודרישה את היסוד הנכון לקשר עם הקב"ה ולא באמונה שבנויה על שינון והטמעה ללא שאילת שאלות והעמקה.

בהמשך ממשיך פרידמן וטוען כי אדם שאיננו מאמין בתורה הוא אדם מת, נטול חיים, נטול ערכים ונטול משמעות. צא וראה: האם העולם מסביב הוא כזה? האם כוחות היצירה, הרגישות החברתית לצדק ומוסר, הנכונות להקרבה למען עם ישראל וארץ ישראל הם רק נחלתו של ציבור שקשור לתורה? האם אדם שחי מתוך מודעות עצמית וקשב פנימי לעולמו הרוחני לא חי חיים אמיתיים שיש בהם קדושה רק מכיוון שאיננו משתמש בטרמינולוגיה דתית כדי לבטא את הווייתו? ובהמשך לכך, הזלזול המופגן בכל ערך תרבותי שבא לידי ביטוי בתיאטרון, בשירה, או במוזיקה, שהינם ביטויים עמוקים ואותנטיים של הנשמה, רק מכיוון שאינם צבועים בצבע דתי מובהק, אינו אלא פרימיטיבי ונמוך. תפיסה זאת מקורה בהתנשאות ובטחות עיניים שאיננה רואה את המציאות כמות שהיא אלא כהשתקפות של פסוקים ומאמרים.

אין ספק שלימוד תורה ודבקות בה' מרווים את הנשמה ומפגישים אותה עם מימדים עמוקים מעבר למציאות של כאן ועכשיו. הם פותחים שערים אל הרוח והנצח ומחיים את הנפש שמקורה בעליונים. אך ביטולו של כל מה שלא מוגדר בתווים דתיים איננו מקור לדבקות בה', אלא לזילות הדרך ולצמצום האור.

מנותק מן החיים

מוסיף פרידמן: "העובדה שמפקד פלוגה בצבא… מוסר את נפשו על עם ישראל היא דבר פשוט, אבל אם הוא לא מחובר לקב"ה איזה ערך יש לזה?"

האם המשמעות המעשית של דברי הכותב היא להשמיט מתפילת אל מלא רחמים המושמעת בכל יום זיכרון את המילים "במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים… שמסרו נפשם על קדושת השם העם והארץ", ולהקדיש אותן רק לחיילים דתיים?

אם היה מובא ציטוט מעין זה באופן אנונימי, היינו מייחסים אותו ללא ספק לאדם שאיננו ציוני, ובודאי שאינו אמון על תפיסתו הציונית דתית של הרב קוק, כפי שבאה לידי ביטוי ברבים מכתביו. הרב קוק, שכאב את כאב הכפירה של חלוצי ארץ ישראל, ראה בהם אנשים שהאחריות הלאומית שלהם באה ממקור קדוש, וכאלה היכולים להוות מקור ללמידה גם לשומרי אמונים.

הרושם שעולה מקריאת המאמר כולו היא של תפיסה דתית מכאנית, שבנויה על אמיתות חיצוניות ומגובה על ידי ציטוטים שונים, שאין לה עם החיים כמעט כלום. האתגר של התורה כתורת חיים הוא לקחת את מה שנכתב בכל חלקי התורה, ולחבר אותו לחיים כאן ועכשיו. זהו אתגר לא פשוט, וכנראה רבים מתלמידינו וילדינו צמאים אליו ודורשים אותו, ובמובן זה הם אולי עולים על רבותיהם. ספק רב אם הריפוי יבוא בדמות תשובות מעין אלה, שהן בעיקרן מקור השאלות והשבר.

בתגובה ל'לכל אדם ישנה' מאת שי פירון, גיליון פרשת אחרי מות-קדושים

אפקט הפחד / שמואל שטח

פעמים רבות המניע להעדפת חינוך יקר הוא פחד מפני חילון הילדים. אם נפנים שזהותו הדתית של הילד מתעצבת בעיקר בבית אולי נוציא פחות כסף על חינוך אליטיסטי

בעקבות דבריו של הרב פירון, שכתב בחכמה רבה על בעיית תשלומי ההורים בחינוך הדתי, נראה כי יש מקום נוסף להתחקות אחר עומקה של הבעיה, המשקף מאפיין חשוב מאוד בתודעה הדתית – הפחד. החשש שמא הבן "יתקלקל" ויוריד את הכיפה. פחד זה, בהיותו נובע מנקודה פנימית (וחשובה), זוקף לזכותו תהליכים לא רציונליים ארוכי טווח אשר במקרים רבים מסיטים את התהליך החינוכי מקבלת החלטות שקולה. בחירת הורים בתוספת לימודי קודש ובהיבדלות חברתית נובעת במקרים רבים לא מסיבות השקפתיות-ערכיות אלא כתוצאה מסיבות סוציולוגיות שאנו מעדיפים להדחיק. כולן באות מהפחד (המוצדק) שמא הילד "יתקלקל" ויצא לא דתי.

בשבועות האחרונים עוסקת תנועת נאמני תורה ועבודה בארבעה מקומות שבהם קיימת התלבטות האם בית הספר צריך להיות נפרד או מעורב. במקום אחד אכן קיימת מחלוקת בין שתי קבוצות אידיאולוגיות שונות המייצגות עמדות שונות. לעומת זאת, בשלושת המקומות האחרים אומרים כמה ממובילי ההפרדה כי אמנם בתפיסתם האישית הם תומכים בבית ספר מעורב אך הם חוששים שמא הדבר יביא לכניסתם של "ילדי מושבים/שכונה" מסורתיים – ולכן הם תומכים בהפרדה. כלומר, החשש מכניסתם של הילדים הלא-אליטיסטים והפגיעה הצפויה בתדמית היוקרתית, אשר תוביל אחר כך ל"השפעתם הרעה" על הילדים, היא זו שמהווה את הזרז המרכזי בשינויים ערכיים בתוך מערכת החינוך של הדור הבא. יש להודות כי הפחד פועל גם לצד השני, המתון, אלא שמעצם ההגדרה של התפיסה החרדית כחרדה, חוששת, הוא נע לרוב לכיוונה.

כשאדם חושש בקשר למצבו הבריאותי הוא ייתן את כל הונו, יזרום עם כל טרנד אלטרנטיבי ואולי אף יבודד עצמו מן העולם. כך גם במקרים אלו. ה"פחד" מעוור עיני חכמים ומוביל אותם לפעול כחולה חסר ביטחון אשר עושה כל שביכולתו ובכספו למצוא מזור.

אלא ש"מחלת הדתל"שיות" כמעט אינה קשורה בסוג המסגרת של המוסדות החינוכיים, אלא דווקא בבית פנימה. "חברת הביטוח" שמבטחת את ילדינו מפני החילון אינה מבדילה בין בוגרי בית ספר פתוח לבין בוגרי בית ספר בעל תפיסה חרדית לאומית או בין ישיבה פנימייתית קטנה לבין תיכון דתי גדול. בחוף דוגית או בכיכר ציון תוכלו לפגוש את כולם, מכאן ומשם. ובוודאי שאין מתאם בין דרגת ה"דוסומטר" של הילד לבין מספר אלפי השקלים שמהם נפרדים הוריו מדי שנה.

מה שכן קובע בחינוך הילדים הוא בעיקר הבית, המשפחה הטבעית, ואין זה המקום לפרט את המחקרים הרבים בתחום. אם יש השפעה למערכת החינוך הרי שהיא תלויה במשתנים אחרים לחלוטין ואולי אפילו הפוכים. כאשר דתל"שים מתארים את המערכת כבעלת תפקיד בעזיבת הדת שלהם, הם מציינים שהדבר קרה משום שחשו שהמערכת סגורה, צרת אופקים ולא מאפשרת מקום לשאלות ולתהיות.

הפתרון לבעיית התשלומים שעליה דיבר הרב פירון נעוץ בראש ובראשונה בהחזרת הביטחון להורים ובחיזוק ההבנה שחינוך לתורה תלוי קודם כול באווירה המשפחתית, ביחסים ההדדיים ובניהול התקין של המבנה המשפחתי. הדבר דורש המון יחס, השקעה והורות נכונה, אך הוא לא עולה ולו שקל אחד. זוהי גם דעת התורה, המפקידה בידי ההורים את האחריות לחינוך ילדיהם, גם זה הדתי והאמוני, ולא מאפשרת החצנה של אחריות זו לידי גורמים אחרים.

אשר על כן, קודם כול יש להבין שמוסד חינוכי שבו יש יותר שעות קודש או מוסד נפרד, אקסקלוסיבי, מתבדל וכו' אינו בהכרח טוב יותר. החינוך לחיי תורה ומצוות הוא תהליך ארוך שדורש אורך רוח וביטחון עצמי בדרך. תשלומי ההורים המופרזים אינם אלא עוד ביטוי לתזזית ולחוסר הביטחון שלנו בתהליך החינוכי הטבעי.

שמואל שטח הוא מנכ"ל נאמני תורה ועבודה

לשוב אל הפדגוגיה / שמוליק בן דוד

הבריחה אל מוסדות חינוך פרטיים נובעת מכך שהלמידה בבתי הספר הפכה לדבר מת. אם ישובו החיות והתסיסה ללמידה ממילא היא תכיל מגוון של דעות וסגנונות שבהם כל אחד ימצא את מקומו

אני מבקש להציג גישה אחרת, שונה מזו שעומדת מאחורי ה'הפרטה לדעת' של החינוך הדתי כפי שהוצגה במאמרו של הרב פירון. זוהי משנה מורכבת שמבקשת לשמור על המתח בין תפיסה ליברלית של שוק חופשי, שרואה זכות לכל אדם וקהילה לחנך את ילדיהם לפי אמונותיהם, לבין משנה שמבקשת לראות בבתי הספר מקום שיש בו גם אחריות לאומית. מי שמאמין אמונה עמוקה במתח שבין שני קצוות אלו חייב למצוא את הדרך לקיים את שניהם במערכת החינוך. ברור לי שישנם חלקים בציונות הדתית שיעדיפו להיפרד ולהסתגר במוסדות תורניים אליטיסטיים. זוהי זכותם, אך עליהם לשלם את המחיר. מחיר כלכלי, כפי שטען הרב פירון, ומחיר עמוק יותר של חוסר רלוונטיות בחברה הישראלית. בעיניי זוהי מגמה של כת איסיית, סוג של 'בני-רכב' שיוצאים למדבר. זוהי זכותם, וברגעים מסוימים הנביא ירמיהו אף משבח אותם. אבל צריך להעמיד דברים על דיוקם. אין כאן ציונות דתית, אלא עוד זרם חרדי.

מהי, אם כן, האלטרנטיבה?

חינוך של זיקוקי דינור

בתי לומדת באולפנית מכובדת וחשובה, שבה שפע של אירועים חינוכיים וערכיים. בתחילת השנה גבו מאיתנו כמעט אלף שקלים על סמינר של מספר ימים, שנועד להחליף את 'מסע ישראלי'. שמענו רבות מהצוות החינוכי על העוצמה הרוחנית שהבנות יקבלו מהסמינר הזה, שנערך לקראת המשלחת לפולין.

בהקשר אחר, לא מכבר שמעתי על ראש ישיבה שעושה הכול כדי שכמה שיותר מתלמידיו יצאו לפולין. שם, בתוך המחנות, הוא מעביר אותם תהליכים חינוכיים הקשורים למצוות שבין אדם לחברו. "אנחנו יושבים כאן בתוך בלוק במחנה השמדה. בואו נבחן את הכעסים שלנו מול החברים ונכניס את עצמנו לפרופורציות נכונות". ומכאן תהליך של וידוי אישי של התלמידים, פתיחת כעסים ויריבויות, ומתוך כך השלמה וחיבור גדול בין החברים. הסיפור הזה חרה לי. הרי אפשר לעבור את אותו תהליך בסדנת מודעות, או אם רוצים בקבר של רבי אלימלך מליז'נסק אחרי שירה עוצמתית של 'אדרבה ותן בלבנו'. מדוע צריך לעשות זאת בבלוק של מחנה השמדה?

שתי הדוגמאות הללו מראות כיצד בחינוך הדתי, מתוך רצון טוב אך גם מתוך מצוקה, בורחים אל מקומות של 'זיקוקי דינור', ואילו כאשר מגיעים ליום יום, לשגרה, ללימוד תנ"ך, היעד מתרכז בהישגים בבגרות/מיצ"ב בלבד. ושוב אני נדרש לדוגמה של בתי. באולפנית שלה החליט צוות תנ"ך שאת כל המבחנים הפנימיים בכיתה י' לקראת מבחן הבקיאות יעשו עם ספר סגור. זאת למרות שבבגרות המבחן הוא עם ספר פתוח. לאחר שפניתי אל רכזת התנ"ך נאמר לי שהבנות סומכות על הספר הפתוח ולכן לא לומדות מספיק. התוצאה הפדגוגית היא שבנות צריכות לשנן כמה גדיים היו לאנשים ששאול פגש לאחר ששמואל שילח אותו, כמה דבלות שלחה אביגיל לדוד לאחר שבעלה זלזל בדוד, והאם גדעון קודם ביקש שהגיזה תהיה רטובה והשטח יבש, או ההיפך. אני כמובן מקצין לצורך הטיעון אך רוח הדברים היא כזו. ישנן מספר בנות (להערכתי מעטות) שלימוד כזה של התנ"ך מקרב אותן לאהבת תורה ולדבקות בה' יתברך, אך ישנן בנות (להערכתי רבות יותר) שהתהליך הזה ממאיס עליהן את לימוד התנ"ך. והנה מה שהיה לנו להוכיח. הוצאנו אותן לסמינר של שבוע בעלות של אלף שקלים כדי שיקבלו חינוך דתי, הטסנו אותן לאושוויץ-בירקנאו כדי שיידבקו בה' יתברך, ובו ביום כשלימדנו אותן תנ"ך הצלחנו, לפחות לגבי חלק מהבנות, להרחיק ולהמאיס. אבסורד בהתגלמותו.

מדוע לחנך לסט הערכים המבוקש רק מחוץ למסגרת הבית-ספרית? היכן כל שעות הלימוד בתחומי התלמוד, המשנה, מחשבת ישראל, תולדות עם ישראל ותנ"ך (להערכתי כשליש עד חצי משעות הלימוד של תלמיד ממוצע בתיכון דתי)?

כאן אפשר לראות כיצד בעיה של כל מערכת החינוך הופכת להיות בעיה הרבה יותר כואבת במערכת החינוך הדתית. שהרי כל מערכת החינוך מבקשת ליצור אהבת חכמה ודעת בכל תחומי הלמידה, וכולם שרויים במצוקה. אבל במערכת החינוך הדתית, בכל מה שנוגע בתחום אהבת התורה והדבקות בה', העניין הופך להיות יותר קריטי וכואב. מבחן התוצאה הוא לא רק בציוני הבגרות אלא בשאלת הכיפה/חצאית, בתודעה ובחינוך הדתי שאיתם יוצאים הנערים והנערות.

לימוד חי

אך מה הקשר בין אופיו של החינוך הדתי ובין מגמת ההפרטה של החינוך? ההנחה שלי היא שכיוון שמערכת החינוך שבויה בתוך קונספציה מסוימת, היא חשה חידלון ומצוקה ולכן בורחת לצדדים. קרי, להקמת בית מדרש לאחר שעות הלימודים, לסמינרים, לחינוך פנימייתי, לחוויות דתיות של שבתות, למסעות פולין, להשקעה בתחום השיחות האישיות ועוד ועוד מקומות שהם טובים כשלעצמם. אלא שיש להבחין בין עיקר וטפל. כאשר השגרה הלימודית היא נכונה, מועילה ונותנת תוצאות מצופות, כל הדברים מסביב הם תוספת ראויה, נכונה וטובה. אך כאשר השגרה נכשלת והופכת למשמימה, מעיקה, מכווננת הישגי בגרות בלבד, מרחיקה במקום לקרב, לפעמים אפילו מאוסה, אזי הדברים שמעבר – גם כאשר הם מוצלחים מאוד – הם בבחינת עדות לכישלון הגדול של מה שהיה אמור להיות תפקידו העיקרי של בית הספר.

כך למשל, כשבוחרים ראש ישיבה או ראש אולפנה, היכולת הפדגוגית של המועמד לא מספיק חשובה. השיח הפדגוגי עוסק בעיקר ב'מסביב' – בזהות הדתית-אידיאולוגית שלו, בכריזמה. שיח פדגוגי במובן של מה קורה בכיתה כשהדלת נסגרת, שיח על דרכי למידה או תהליכי למידה פחות מצוי במחוזותינו. לא במקרה חמשת הדגשים שהמנהל לחינוך דתי עוסק בהם הם יותר ערכיים ופחות פדגוגיים במובן הצר של הלמידה. זהו עולם הפוך. התבלבלנו, הפכנו את בית הספר לבני עקיבא. חלוקת העבודה בין הבית לבית הספר השתבשה. על בית הספר לחזור להיות מה שהיה אמור להיות במקור – מקום שהעיסוק המרכזי שלו הוא הלמידה. אם נעשה זאת בהצלחה, באופן פרדוקסלי דווקא אז נצליח להשיג את היעדים שאנחנו מנסים להשיג בכל העשייה שמסביב.

עיקר המהפך שיש לעשות במערכת הפדגוגית הוא להפוך את הלמידה מלמידה מתה ללמידה חיה. היום מדברים על חומר לימודים. חומר הוא מקבילה לדומם. בביטוי למידה חיה הכוונה ללמידה במימד האנושי התוסס. להפוך את בית הספר ללונה-פארק של חכמה ודעת. כמעט כל מורה יכול לשחזר מדוע הוא בחר בתחום הדעת שהרחיב בהשכלתו, והפך למקצוע ההוראה שלו. אני מבקש שהמורים יחזרו לאותו מקום חי, ומשם ילמדו את תחום הדעת שלהם.

בעיני רוחי, בבית הספר צריכים להיות מורים אוהבי ה' בעלי דבקות חסידית שמשננים פרשיות בתורה ומשניות בדבקות מתוקה. ובאותו בית ספר צריכים להיות מורים שילמדו מקרא תוך השוואה לחוקי חמורבי, ומתוך כך יגיעו להבנת התנ"ך. מורים שמכירים את המחקר העכשווי על עריכת המשנה ומקורותיה. על דבי רבי עקיבא לעומת דבי רבי ישמעאל. אני מבקש לראות את שני המורים הללו, זה עם המתיקות החסידית וזה עם ההתלהבות המחקרית, יושבים ביחד מול התלמידים ומתווכחים. ומכאן לתלמידים תהיה הבחירה איך, היכן ובאיזה אופן להקדיש את נפח הזמן העיקרי בלימוד המשנה. לזה אני קורא לימוד חי.

אירוע תוסס

ועוד דוגמאות: כמורה לאזרחות אני יודע שזהו מקצוע שנחשב לאחר המשעממים ביותר מבין המקצועות, מקצוע שבו ההישגים הם כמעט מהנמוכים ביותר מבין המקצועות בבגרות. אך זה לא אמור ולא חייב להיות כך. יעידו על כך רבים מתלמידיי. שיעור אזרחות אצלנו, לקראת בגרות אגב, הפך להיות במקרים רבים אירוע סוער של ויכוחים נוקבים עד תהום בסוגיות הכי קריטיות של חיינו במדינה. כל  יום מזמן למורה לאזרחות אפשרות ללמד את ה'חומר' לבגרות מתוך מהדורת החדשות של אמש. כך עשיתי. במקום לשנן את ההגדרות ל'מה היא דמוקרטיה', ל'זכויות יסוד', ל'ערכי חופש ושוויון', פשוט דיברתי עליהם עם התלמידים מתוך החיים. עוררתי ויכוחים. פתחתי סוגיות. ואני רוצה אף לגלות לכם בסוד שהטמעתי ערכים שבהם אני מאמין. מה אכפת לי שבספר האזרחות יש דגש עצום על ערכי חירות לעומת זהות יהודית? אדרבה, מתוך כך אני מראה לתלמידים את הגישות השונות, מראה להם את הוויכוח בחברה הישראלית, ולבסוף לא נמנע מלהביע את דעתי האישית.

במקביל אני דורש מהם לטעון טענה, לנסח דעה, להימנע מסיסמאות נבובות. וגם להגדיר מושג, לתת דוגמה, לענות על שאלה בבגרות. שיא ההצלחה שלי כמורה לאזרחות היה פרויקט משותף שבו לימדנו כיתת בנים ובנות מישיבה תיכונית ומבית ספר חילוני. מורה חילונית ואני. ההצלחה הגדולה של הפרויקט הייתה בעיני בעיקר משום ששיעור האזרחות בכיתה מעורבת הפך מלמידה משמימה למשהו חי, תוסס ומשמעותי. תתפלאו, אבל השיעור חיזק לכל התלמידים את החינוך שאותו הם קיבלו בבית!

יש באמתחתי עוד דוגמאות רבות מתחומים שונים, כמו למשל במתמטיקה ובמדעים. בעבודתי כמנחה מורים אני עובד עם מורה למדעים בכיתות חטיבת הביניים. המורה היא דוקטורית שעסקה במחקר ובהוראה במכללות. החיים הביאו אותה למערכת החינוך וכבר שנים רבות היא מתוסכלת וכבויה – המפקח על המדעים בחטיבות הביניים מלחיץ את המורים לעמוד בקצב לימוד מטורף ולהספיק כמה שיותר חומר. מבחנים ארציים ומבחני מיצ"ב בודקים את ההספק והעמידה של המורים. בעבודתי עם המורה הנפלאה הזו הסתבר שהיא חוזרת לאט לאט למה שמעניין אותה בהוראה. שאלות התלמידים, ההתעניינות שלהם, ניסויים וחקר. פתאום היא מרשה לעצמה לתת מקום בשיעור לשאלות. מדי שבוע היא חוזרת ומספרת לי על שאלה שממנה נבנה שיעור שלם. והשאלות הן מדהימות.

אפילו את תחום מיומנויות הלמידה מסדר גבוה יש אפשרות להפוך למגרש משחקים מרתק ומשמעותי. בת זוגתי עוסקת בכך. היא מלמדת בכיתות היסודי קורסים בהעשרה אינסטרומנטלית, ומפתחת אצל בני שמונה עד בני שתים עשרה מיומנויות חשיבה מסדר גבוה. והם מרותקים לשיעורים שלה, משום שהשיעורים הם אירועים תוססים שדורשים חשיבה ומאתגרים.

גיוון של סגנונות

כאן אנו שבים לסוגיית ההפרטה של בתי הספר הדתיים. היכולת להכיל בתוך בית ספר אחד סגנונות שונים, אמונות מגוונות, תפיסות דתיות מגוונות, זרמים שונים, היא אותה היכולת להפוך את הלמידה למשמעותית ותוססת. אם בית הספר הוא מקום של 'חומר' ודוֹגמה, אז צריך שהחומר יהיה מדויק והדוֹגמה תהיה בדיוק כמו שאני חושב. ואז נתפצל ונתפלג על קוצו של יו"ד. אך אם נקבל ונבין שבבית הספר, כמו בחיים, חיים אנשים שונים, עם תפיסות דתיות שונות ומגוונות, ולכל אחד מקום בו; אם נבין שתפקידינו כמחנכים הוא לא למסור איזו דוגמה דתית סגורה, אם ניתן מרחב של אפשרויות, אם ניצור שיח, ויכוח, תסיסה, אם נאפשר בחירה, אזי נצליח לחנך באופן עמוק ומיטבי.

הדרך לכך היא לחזור לעסוק בפדגוגיה, בלמידה שבשגרה, ולהפוך אותה ללונה-פארק עצום של אפשרויות מגוונות ותוססות, הדרך לכך היא בפלורליזם של דעות ואופני למידה, הדרך לכך היא בפתיחות כלפי התלמידים שיבחרו בתוך בית הספר את המקום שלִבם חפץ. ושהבחירה תהיה בין אפשרויות מגוונות באמת. שיהיה כל הזמן שיח בין שיטות, אסכולות, רעיונות. בדרך זו, באחוזים גבוהים מאוד, תלמידים יעמיקו את הדרך שאותה הם קיבלו בחינוך מהבית. וכבונוס הם יכירו וידעו את השונה והאחר. כך ניצור חברה מגוונת שיש בה סולידריות. וזה מה שנותן טעם בדברים.

אין דרך אחת ברורה ומובחנת לממש את החזון הזה. הוא דורש אומץ מבחינות רבות. מול המערכת הממסדית, מול הפחדים שיש לכולנו, מול הרצון העז שילדינו ימשיכו את דרכנו וכו'. כל קהילה וכל בית ספר שיבחרו בחזון הזה יצטרכו במידה מסוימת להמציא את הגלגל. כלומר, לגבש את הדרך שלהם כיצד עושים זאת, והדרכים לכך מגוונות. מכל מקום, הן דורשות אומץ ועוצמה. אך אם לא נעשה זאת, החינוך הדתי ימשיך לדשדש, ימשיך לברוח לקצוות הלא פורמליים, ימשיך לדמם (במובן של כסף) וימשיך להוציא בוגרים מתוסכלים. וכמובן, ימשיך להתפצל לתתי זרמים ולבתי ספר קטנים.

החמ"ד יכול להוביל את המהפכה החינוכית הזו במערכת החינוך. זאת בתנאי שייקח אחריות על הלמידה, ויחזור לתפקיד העיקרי של בית-ספר. אם נשכיל ללכת בדרך זו נצליח לקיים בתוך הקהילות שלנו בתי ספר גדולים שנותנים מענה לכל משפחה, לכל תלמיד ותלמידה.

הכותב, מנחה מורים, עסק בהוראה ובניהול במערכת החינוך הדתי ובחינוך המשלב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012