בגנות האידיאולוגיה / חיים נבון

חלקים בציבור הדתי-לאומי זנחו את הקיום האנושי הפשוט ואימצו אורח חיים אידיאולוגי נוקשה, שאמנם הביא להישגים רבים ומשמעותיים – אך השכיח לעתים את הרפלקס המוסרי

 מחנכת צעירה שאלה אותי פעם במה עוסקת אשתי. כשהשבתי שהיא עורכת דין, עיקמה את אפה: "ואיזה אידיאלים יש בזה?". עניתי לה: "האידיאל שלילדים שלנו יהיה לחם בבית".

הדיאלוג הזה משקף בעיניי בצורה מדויקת את אחת המחלות של החברה הדתית לאומית: עודף אידיאולוגיה. רווחת אצלנו המחשבה שאדם ערכי צריך להתנתק מהחשיבה האנושית הנורמלית, ולתרגם כל מצב שבו הוא נמצא וכל אדם שבו הוא פוגש למונחים של תוכנית פעולה רעיונית. רק כך אפשר להתעלם מהעובדה המובנת מאליה מאז ימי אדם הראשון – "בזעת אפיך תאכל לחם". להביא לחם הביתה – אין זה מעשה אידיאולוגי. רק מעשה אנושי.

'אידיאולוגיה' אין פירושה ערכים. אני מרשה לעצמי לדלג על המילונים, המתקשים בהגדרתה המדויקת, ולהציע הגדרה משלי, אד-הוק: אידיאולוגיה היא מסכת רעיונות המתורגמת לתוכנית פעולה מעשית. כדי לתאר את מה שאני קורא לו אידיאולוגיה, השתמשו פעם בביטוי 'איזמים': סוציאליזם, קומוניזם, קפיטליזם, פאשיזם וכו'.

הקיום האידיאולוגי שונה מהקיום הערכי. האדם הערכי פועל מתוך 'ערכים כלליים'. לדוגמה, אהבת האדם, אמונה בא-לוהים, אהבת הארץ, אהבת ילדיו ומשפחתו, רחמים, צדק. האדם הערכי לא מתרגם את אלה, בהכרח, לתוכנית פעולה פוליטית או חברתית מוגדרת, אלא מגיב למציאות. האנתרופולוגית פרופ' תמר אלאור מספרת על ביקור עם ידידה חרדית בבית הקברות בהר הרצל. אלאור פקדה את קברם של שני אחים ממכריה שנהרגו במלחמת יום הכיפורים. הידידה החרדית שמעה את הסיפור, והגיבה ביגון ספונטני: "אוי ויי". זוהי תגובה ערכית-נורמלית, לא אידיאולוגית. היא אינה מבטאת את ההשקפה החרדית בנוגע למדינת ישראל, למלחמות ישראל ולחיילים החילונים. זוהי תגובה טבעית פשוטה של אדם העומד לנוכח אסונם של אחרים.

מיץ של מיתוסים

הציבור הדתי-לאומי צמח על האידיאולוגיה הדתית-סוציאליסטית של הפועל המזרחי, ובשנות השבעים והשמונים עבר לאידיאולוגיה הגאולית של גוש אמונים. בתוך האידיאולוגיה הזו צמחתי, ועִם חלקים מתוכה אני מזדהה עד היום. עוצמתה הביאה להקמתם של מאות יישובים ומוסדות תורה.

אבל ההתמסרות לגאוליזם, כמו לכל 'איזם', מביאה לניכור מהממד האנושי-ערכי הפשוט של הקיום. כאשר קוראים לצעירים להינשא מוקדם "כדי לתרום למאבק הדמוגרפי", זוהי רתימת האנושיות לעגלתה של האידיאולוגיה. האם באמת אנו רוצים שצעירינו יינשאו בגלל הסיבה הזו? איך בדיוק ייראו חיי הנישואין של לוחמי הדמוגרפיה הנלהבים? בקצה אחר של מעגל החיים, אפשר לשמוע גישה דומה בהספדים על חללינו הי"ד, שנהרגו בהגנה על הארץ. לעתים ההספדים מדברים באריכות על האידיאולוגיה של החלל ועל שליחותו בעולם, ומתעלמים כמעט לחלוטין מחייו כאדם ומהטרגדיה האנושית הפשוטה של מותו. הספדים כאלו מעוררים אצלי הערצה לנושאיהם – שהם לעתים קרובות קרובי הנרצחים – על כך שהם מצליחים להתעלות מעל אבלם הפרטי. אך בעת ובעונה אחת אני חש הסתייגות כאשר אדם מתואר, ברגעי הפרידה ממנו, כתמצית אידיאולוגית מזוקקת.

בעת שפרסמתי את הרומן '831', נתקלתי בשני סוגים של תגובות. היו שטענו: מה פתאום רב כותב רומן? זה ביטול תורה! אחרים אמרו: כל הכבוד! חייבים לשנות את פניו של העולם הספרותי ולהכניס לתוכו תכנים אמוניים!

לא אהבתי את הגינויים, אך התקשיתי להזדהות גם עם ביטויי התמיכה. לא כתבתי רומן כדי לשנות את פניו של עולם הספרות ולגייס אותו למהפך אמוני. כתבתי רומן כי הרגשתי שזו הדרך הנכונה לבטא את עולמי הפנימי, כולל, כמובן, עולמי הרוחני. לא אהבתי את הניסיון ליצוק את ההכרעה האישית שלי לתוך מהלך אידיאולוגי כללי ונוקשה.

חלק מצעירינו נוהים אחרי החסידות. מקור הנהייה הזו, פעמים רבות, בתחושת ריחוק ואפילו סלידה קלה מהעומס האידיאולוגי של הציונות הדתית הקלאסית. דומה לה גם ההערצה שאפשר למצוא פעמים רבות אצל יוצאי כל העדות כלפי עולמם הדתי של בני עדות המזרח. לצד טענות על קיפוח בחינוך הממלכתי-דתי, אפשר למצוא היום אצל בני הנוער ביטויי הערצה כלפי העולם הפשוט שמיוחס לעדות אלו. ולא רק אצל הנוער: ההערצה כלפי הרב מרדכי אליהו זצ"ל, אצל נוער ומבוגרים כאחד, קשורה בין היתר באותה נקודה. האם דתיות לא אידיאולוגית היא נחלתן הבלעדית של עדות המזרח?

למעשה, את אותה דתיות אנושית וחמה היה אפשר למצוא גם במזרח אירופה. אלא שתהליכי המודרניזציה הפכו את הדתיות האשכנזית לאידיאולוגית יותר, בעוד הדתיות הספרדית נותרה – לפחות בדימוי העממי – בפשטותה הנלבבת.

האידיאולוגיזציה של החיים הדתיים לא התרחשה רק בציבור הציוני-דתי. לפני כמה שנים קראתי ספר על השקפותיו של רב חרדי חשוב ומשפיע – והתאכזבתי מרה. בניגוד לגדולי הדור החרדים של העבר – ש'החזון איש' הוא דוגמה בולטת להם – לא מצאתי בהשקפותיו של אותו רב גדול תובנות דתיות עמוקות. אין ספק שהיו לו כאלו, אך בהתבטאויותיו הפומביות שהשפיעו מאוד על הציבור החרדי-ליטאי הוא התמקד באידיאולוגיה מעשית ואפילו פולמוסית. העומק הדתי נדחק הצדה לטובת התוכנית האידיאולוגית.

ורחמיו על כל מעשיו

חז"ל מספרים לנו שרבי יהודה הנשיא סבל ייסורי גוף נוראים במשך שלוש עשרה שנה. הם מספרים גם מדוע לקה בייסורים אלו, וכיצד נפטר מהם:

"עגל אחד נלקח לשחיטה, הלך ותחב את ראשו בכנף בגדו של רבי. אמר לו רבי: לך לשחיטה, לכך נוצרת! אמרו בשמים: הואיל ואינו מרחם – יבואו עליו ייסורים. ועל ידי מעשה הלכו אותם ייסורים; שיום אחד הייתה שפחתו של רבי מטאטאת את הבית, ומצאה גורי חולדה קטנים והייתה מטאטאת אותם. אמר לה: עזבי אותם, שנאמר: 'ורחמיו על כל מעשיו'". אמרו בשמים: הואיל ומרחם – נרחם עליו" (בבא מציעא פה, א; תרגום חופשי).

מבחינה אידיאולוגית, אין ספק שרבי הצעיר צדק ורבי המבוגר שגה: העגל נועד לשחיטה, וגורי חולדה אין מקומם בבית – אך שנות הייסורים שלו לימדו אותו את מגבלות החשיבה האידיאולוגית. העמידה מול עגל מייבב או מול גורי חולדה קטנטנים אמורה לעורר באדם רגש של חמלה, שאמנם קשה להצדיק אותו מבחינה אידיאולוגית, אך הוא מוצדק לחלוטין מבחינה אנושית. מזווית אחרת אפשר לומר שחכמינו העדיפו את הרגש המוסרי – שאינו תמיד מדויק מבחינת זיהוי המעשה הראוי והמושא הראוי – על פני אידיאולוגיה צפודה ונוקשה שהיא מדויקת יותר, אך גם חרוכה וצחיחה (סיפור דומה מופיע גם – להבדיל – ב"טריסטרם שנדי" של לורנס שטרן. הדוד טובי, כך מסופר שם, לוקח אל החלון זבוב מגודל שתפס, ובעת שהוא משחרר אותו אומר: "יש די מקום בעולם הזה לשנינו" [עמ' 85]).

באותו הקשר – יחס לבעלי חיים – ייתכן שאפשר למצוא התייחסות דומה כבר בתורה. "לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד, כא), קובעת התורה, וחז"ל למדו מכאן איסור כללי על בשר בחלב. הרמב"ן התייחס לטעמו של איסור זה:

כי איננו מאכל נתעב, אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים, או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו, שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן. ואף על פי שכל בשר בחלב ייכנס בלאו הזה, כי כל מינקת תיקרא אם, וכל יונק יקרא גדי, והוא דרך הבישול, והנה בכולם אכזריות" (רמב"ן, שם).

איסור בשר בחלב נועד לפתח את רגשותינו המוסריים (בדומה לכך כתב האבן עזרא: "וטעם איסורו – בעבור שהוא כמו אכזריות בלב" [שמות כג, יט]). בישול בשר בחלב אינו נתעב מצד עצמו, אלא אסור בגלל תחושת האכזריות שהוא מעורר – בישול הוולד בחלב אמו שנועד להזין אותו.

מן הבחינה המוסרית האבסולוטית, אין בכך פגיעה חמורה יותר באם ובוולד: מה אכפת לאלו מה ייעשה בבשרם ובחלבם במטבח, לאחר שזה מת וזו נחלבה, הרחק מכאן? יתר על כן: האיסור מורחב לכל בשר ולכל חלב, כיוון שהם מעלים במחשבה את בשר הוולד ואת חלב האם. כאן ודאי שאין אי-צדק מיוחד, אלא רק בעיה רגשית.

כיוון שמבחינה רגשית יש כאן מעשה אכזרי, התורה רוצה למנוע אותנו מכך, כדי לעדן את תחושותינו המוסריות גם במקום שלתחושות הללו אין כל בסיס אובייקטיבי. התורה מטפחת רגשות מוסריים, גם כשברור שאלו אינם חופפים את 'האמת המוסרית המוחלטת'. האידיאולוג הנוקשה אינו מבין מה הבעיה בבישול בשר גדי בחלב אמו; בעל הרגש האנושי הפשוט סולד מכך.

להעדיף את הלא מדויק

דוגמה נוספת נמצאת בדין שילוח הקן. התורה קובעת שמי שרוצה לקחת אפרוחים או ביצים צריך לשלח את אמם הציפור הרובצת עליהם (דברים כב, ו-ז). הפרשנים נחלקו – בעקבות דיונים בדברי חז"ל – מה טעם האיסור. ושוב הציע הרמב"ן:

גם זו מצווה מבוארת מן 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', כי הטעם בשניהם הוא לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם… שלא חס האל על קן צפור, ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה. אבל טעם המניעה ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם… והנה המצוות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המידות הטובות (בפירושו לדברים כב, ו).

האיסור אינו נובע מבעיה מוסרית אובייקטיבית. הא-ל התיר לנו לשחוט בהמות ועופות, וזוהי הוכחה מובהקת שמותר לנצל את בעלי החיים לתועלת. טעם האיסור הוא חינוכי-רגשי: למנוע ממידת האכזריות להתפתח בנפשנו. כלומר, מדובר במעשה שמבחינה אמיתית אין בו שום פגם מוסרי. אך הרגש, שאבחנותיו המוסריות אינן כה חדות, רואה בו מעשה של אכזריות ואי מוסריות. על כן ציוותה אותנו התורה להימנע מלקיחת האם והבנים גם יחד, כדי לטפח בנו רגשות של חמלה ולדכא את רגשות האכזריות.

חשיבה אידיאולוגית נוקשה עלולה להוליד אישיות מנוכרת. מדברי הגמרא והרמב"ן אפשר ללמוד שלעתים יש להעדיף את הרגש המוסרי הלא מדויק על פני אידיאולוגיה נוקשה וצחיחה. התועלת שבהעצמת הרגש שווה את המחיר של חוסר הדיוק האידיאולוגי.

צריך להוסיף שהאידיאולוגיות שאנו נוטלים על עצמנו אינן חסינות מפני טעות בעצמן. רבי יהודה הנשיא, שדחה את העגל ושלח אותו לשחיטה, עשה מעשה שללא ספק היה מוצדק מבחינה אידיאולוגית. האם אנו יכולים להתבטא בנחרצות דומה לגבי האידיאולוגיות שמנחות אותנו? למען האמת, להתבטא אנחנו יכולים – אך לא ברור אם זו גם האמת.

הבחירה בחיים שספוגים פחות באידיאולוגיה אינה באה בהכרח על חשבון האמת המוסרית. בדרך כלל להיפך: אידיאולוגיות נוקשות נוטות להתעלם מהמורכבות של החיים, ועלולות להביא לחשיבה מוסרית שגויה. דווקא קיום ערכי לא אידיאולוגי יכול להתייחס לנסיבות הפרטיות של כל מקרה ואירוע, תוך התעלמות ממבנים נוקשים.

בתחילת המאה ה-20, ראה מנהיג קומוניסטי חבר מושיט מטבע לעני, ועצר אותו בצעקה: אתה מעכב את המהפכה! לפי אורח החשיבה הקומוניסטי, צריך שההמונים יגיעו לשפל המדרגה – ואז יתקוממו ויהרסו כליל את המוסדות החברתיים המנוונים. מי שנותן פרוטה לעני מסייע לו להתקיים בתוך המוסדות החברתיים הקיימים ולכן מעכב את התיקון הדרוש. זוהי דוגמה לאידיאולוגיה הדוחה את הרגש הפשוט ומובילה לעיוות מוסרי.

כשהאידיאולוגיה יותר חשובה מהאמונה

האידיאולוגיזציה המופרזת שלנו יכולה לספק הסבר מסוים לעובדה מטרידה: מן ההתנחלויות יוצאים הרבה מאוד בני נוער דתל"שים ומעט מאוד בני נוער שמאלנים. כמה קולמוסים נשברו על הפרדוקס הזה. ברצוני לתרום הצעת הסבר נוספת: ילדי היישובים קלטו בחושיהם החדים שהאידיאולוגיה הימנית-גאולית חשובה, לעתים, למבוגרים שסביבם, יותר מאשר האמונה הפשוטה. המרדנות של הצעירים מוגבלת מאוד: הם עדיין מיישרים קו במישור שלפי תחושתם הוא החשוב יותר לחֶברה שבה גדלו.

בתקופת הטירונות שלי ניהלתי פעם בזמן הַמְתנה למטווח שיחה תיאולוגית ארוכה עם חבר לנשק, שבא מישיבה אחרת ומעולם רעיוני אחר. במשך קרוב לשעה התווכחנו על שאלות יסוד בעולמו של המאמין בדורנו. לבסוף שאל אותי: "האם לפחות אתה ימני?". הודיתי באשמה. "אם כך, מה זה משנה כל השטויות האלה?". אמרתי לו: "אני לא בטוח שאנחנו מאמינים באותו א-לוהים; וזה זניח בעיניך לעומת העובדה שאנחנו מצביעים לאותה מפלגה?". כאשר האידיאולוגיה חשובה יותר מאשר האמונה, זה אינו סימן טוב לעולמה הרוחני של החֶברה.

האידיאולוגיה הגאולית (בהקשר הפוליטי שלה, או אף בלעדיו) מטביעה חותם משמעותי על בוגרי מערכת החינוך שלנו. במידה מסוימת, היא מונעת מאיתנו נגישות רעיונית לקהלים אחרים, למשל, לציבור המסורתי. יש רבים שנרתעים מתיאור מדינת ישראל כ"אתחלתא דגאולה", ובעיקר מהאידיאולוגיה שאנו מעמיסים עליה. אפשר לתאר את ערכה הדתי של המדינה במונחים הרבה פחות אידיאולוגיים. מה עדיף: לגור בחוץ לארץ בין גויים, או בארץ ישראל, בין יהודים, תחת שלטון יהודי ריבוני? נדמה לי שעמדה כזו, פחות אידיאולוגית ויותר פשוטה, הייתה יכולה למצוא מסילות ללבבות רבים.

לסיום, הערת התנצלות אחת. ייתכן שהמאמר הזה עצמו הוא תוצר של חשיבה אידיאולוגית מדי. אמנם אידיאולוגיה אנטי-אידיאולוגית, אך עדיין אידיאולוגיה. ייתכן שאדם שהוא עוד פחות אידיאולוג ממני היה שופט את החברה הדתית-לאומית בפחות חומרה. הערכיות האנושית הפשוטה סוללת לה נתיבים בין סדקי האידיאולוגיה הרשמית, ומחלחלת באין-ספור ערוצים בחייהם של בני הציבור הזה. מפעלי ההתיישבות, התורה והחסד הגדולים נבנים לא רק על אידיאולוגיה מוצקה, אלא גם על אהבה פשוטה לאנשים ולא-לוהים. ועדיין, אני מצטמרר לעתים קרובות, כשאני נתקל בחומות של אידיאולוגיה נוקשה. ישפטו הקוראים האם אני מגזים בהסתייגותי.

הרב חיים נבון הוא רב קהילת השמשוני במודיעין

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח בניסן תשע"ב, 20.4.2012

פורסמה ב-19 באפריל 2012, ב-גיליון תזריע תשע"ב - 767 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 11 תגובות.

  1. "לפני כמה שנים קראתי ספר על השקפותיו של רב חרדי חשוב ומשפיע – והתאכזבתי מרה. בניגוד לגדולי הדור החרדים של העבר – ש'החזון איש' הוא דוגמה בולטת להם – לא מצאתי בהשקפותיו של אותו רב גדול תובנות דתיות עמוקות. אין ספק שהיו לו כאלו, אך בהתבטאויותיו הפומביות שהשפיעו מאוד על הציבור החרדי-ליטאי הוא התמקד באידיאולוגיה מעשית ואפילו פולמוסית"

    זו תמימות שלא מעלמא הדין או רמת נימוס שהיתה מביישת אביר פולני? אתמהא

  2. קודם כל, מאד נהניתי לקרוא את הדברים.
    אני מאד מבין את המצוקה ששמנה הרב נבון יוצא, ואת בעיית רמיסת האנושיות ע"י אידיאולוגיות גדולות. זוהי באמת מצוקה אמיתית שניתן להבחין בה בהרבה מאד הקשרים בציבור שלנו. ועדיין, אני חושב שיש בדברים הגזמה כלשהי. בסופו של דבר, אני מאמין שגם הכותב מצפה מאדם להחזיק באידיאולוגיה ברמה מסוימת. אני מתקשה להאמין שהוא יעריך אנשים שאין להם "מסכת רעיונות המתורגמת לתוכנית פעולה מעשית". הבעיה היא שלפעמים מסכת רעיונות זו מביאה לפגיעה באנושיות. על מנת להמנע מכך אין צורך לדבר "בגנות האידיאולוגיה". כל מה שיש לעשות הוא לדרוש מאיתנו לבנות את העולם האידיאולוגי שלנו על בסיס האנושיות, להבין כי האנושיות היא הדבר הראשוני והבסיסי ורק על גביה נבנית אידיאולוגיה.
    אדגים את הדברים בעזרת סוגיית המוסר הטבעי בהגותו של הרב עמיטל, סוגיה שאני בטוח שהכתוב מכיר טוב ממני. ע"פ הרב עמיטל, התורה דורשת מאיתנו לקיים את ציוויה, למרות זאת, הרב עמיטל טוען כי מעמד הר סיני לא מחק את האנושיות והמוסריות הטבעית וגם לאחר קבלת תורה עם ישראל נשאר מחויב לדרישות בסיסיות אלו. התורה באה על גבן ולא במקומן. כמובן שלא שייך לדבר ח"ו "בגנות התורה". באותו אופן נראה לי שצריך להתבטא בסוגייה שלנו. איננו צריכים לדבר בגנות האידיאלוגיה, אלא בגנות רמיסת האנושיות. כל הדרישה היא להבין שיש מערכת בסיסית שעליה מושתתת האידיאולוגיה, האנושיות. אידיאלוגיה שכזאת חזקה עליה שלא תסתור את האנושיות אלא רק תקדם ותפתח אותה לעבר מקומות חדשים.

  3. המאמר מתכוון לטובה אבל נופל במלכודת שהוא עצמו מזהיר ממנה. הטרמינולגיה שבו מבולבלת ומבלבלת, וכך מסתבך הרב נבון במקום לומר דברים פשוטים.

    אני מתכןן לחלוקה בין "ערכים" לבין "אידיאולוגה", שהיא חלוקה שאינה במקומה. אידיאולוגיה מבוססת על ערכים, ואידיאולגיה שאינה מבוססת על ערכי המוסר היא אידיאולוגיה לא מוסרית. כך, פשוט. לא על העדפת האידיאולוגיה על פני הערכים היה צריך הרב נבון לקבול, אלא על העדפת ערכים לאומיים ולאומניים על פני ערכים אמוניים ואנושיים. הסיבה שמן ההתנחלויות יוצאים הרבה יותר דתל"שים משמאלניים היא לא בגלל שהמתנחלים יותר "אידיאולוגים" מאשר "מאמינים פשוטים", אלא בגלל שהם יותר לאומניים מאשר מאמינים בתורת משה.

  4. בכל אופן מאמר יפה, אבל לענ"ד יש אולי הגדרה קצת יותר טובה לעניין מאשר גנות ה"אידאולוגיה".

    הבעיה היא לא ה"אידאולוגיה" -וזה בכלל מונח שמרכס הציג אותו כדי לתאר את האידאות הכוזבות שהציגו המעמדות הגבוהים כדי להצדיק את שלטונם, בניגוד למה שהוא, מרכס, מציע, שזה כמובן מדע – אלא הנסיון לעשות רדוקציה של כל תחומי הפעילות האנושית על מערכת כללים.

    במובן הזה עומדת כאן גם בעיה דתית ממדרגה ראשונה, שהדוגמאות כאן לא פותרות אותה, כי ישנם גם אלו שיגידו על הדוגמאות שמביא הרב נבון – כמו אמתיה דרבי וגורי החולדה – שהן מוכיחות כי אכן יש "עוד מצווה" שהיא להתחשב, בתנאים מסוימים, בגורי חולדות, ועדיין אותם אנשים יגידו שאין לנו שום עניין בגורים כשלעצמם, הם סתם חפצא של המצווה, כמו שכבר שמעתי מלא מעט תופשי תורה שהצדקה לעני לא צריכה להיעשות בגישה של רחמנות אלא בגישה של מילוי חובה, מצידם היה צריך לנענע את העני לפני שנותנים לו צדקה. אין שום בעיה "לבלוע" כל דוגמה לתוך הטענה שישנה מערכת כללים מחייבת באופן גורף, גם אם צריך "להוסיף" למערכת הכללים הזו את הכלל שצריך לחרוג מדי פעם.

  5. חיים נבון שומר בהצלחה על מעמדו כנסיך הבנאליות הדתי לאומי. הוא תמיד יקפיד להגן על עליונותו של נותן לחמו – המיזרוחניק השמנמן הזעיר בורגני , צרכן אדוק של תרבות זבל חילונית מחד ושל בתי כנסת מונומטאליים ומנקרי עיניים ורבני מחמד רהוטים מאידך.

    אשריך חיים שאתה יודע לגפף את בסיס קיומך ביד לטפנית ואוהבת, אבל מפני מה אתה מגן עליהם בעצם? מסדקים בתפיסת עולמם המנוונת והמטריאליסטית , שדרכם אולי יוכלו להציץ ולחזות בשמץ של אלוהות.

    אולי אתה כמו צדפת מעמקים , נולדת ותמות בחושך , אבל לא כל שוכני המצולות סופניים כמוך , יש כאלו שכמו הדולפין האפור יוכלו גם לקפץ מול אורו של הצדיק באוויר הפתוח.

    • דרול, אתה אדם משונה.
      מאידך, באירוניות מופלאה המאמר נכתב כמובן עבור אנשים כמוך שמתוך "האידאולוגיה הגדולה שבקרבם" מתנהגים ומתבטאים כרוכל בשוק.

  6. אין כמוך בדרולים.
    ולרב נבון אמליץ לקרוא את ספרו המצוין של טרי איגלטון על האידיאולוגיה.

  7. המאמר הזה מזכיר לי סיפור ששמעתי על א.ד גורדון שכאשר הוא נסע ללונדון לאיזה כינוס חשוב כל שהוא חסידיו בארץ הסתקרנו מה הוא עשה בזמנו הפנוי שם והעלו כל ספקולציה אידיאולוגית אפשרית

    כאשר חזר לארץ שאלו אותו בציפייה דרוכה מה הוא עשה בזמניו הפנויים שם האם עשה נפשות לציונות? התרים כספים למען הישובים בארץ? ועוד כיו"ב

    גורדון הסתכל על השואלים בתדהמה ואמר להם בערך כך "טיילתי ברחובות לונדון להנות מהעיר"

    אזכיר עוד משהו יפה בהקשר זה ששמעתי בעצמי בשיחה שנתן הרב חיים אמסלם שליט"א

    רוב השומעים היו כמוני דתיים לאומיים וכשהרב אמסלם דיבר על משנתו על הציונות הוא אמר לנו

    "אני מתאר לעצמי שרוב היושבים כאן מאמינים בדרכו של הרב קוק זצ"ל וממנו שואבים את השקפתם

    הספרים והרעיונות שלו אכן יפים ונכונים אך ביהדות צפון אפריקה לא היה צריך אותם שם נשמו את האהבה לארץ ישראל זה היה עבורם הדבר הפשוט ביותר ולא היה צריך ספרות שלמה שתסביר להם על החשיבות של ארץ ישראל וישובה!"

    • על אופיה הייחודי של יהדות צפון אפריקה, ראו במאמרו של הרב אליהו זייני, 'לא מערבי ולא מזרחי', באתרא הדין.

  1. פינגבק: תגובות למאמרים קודמים « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: