חכמת ההלכה צריכה להצטרף למהפכת הלמדנות בקרב נשים כדי למצוא מענה לשאלת מעמדן. בינתיים, הרחוב הדתי ההיסטרי והרחוב הכללי הפתייני אינם תורמים לשינוי. דברים מתוך כנס על הדרת נשים

כותרתו של כנס זה היא 'אי שוויון והדרת נשים במרחב הציבורי – מבט אקדמי ואישי'. ההזמנה להרצות מן הפן האקדמי, בעיני חוקר המרוחק ממושא מחקרו, מוכרת לי היטב. לעומת זאת, הזמנה לדבר גם על האישי היא חדשה ומאתגרת במידה רבה. אתגר זה אינו היחידי. ביום יום שלי אני היסטוריון של ההלכה, העוסק בניסיון לזהות, להגדיר ולהסביר מגמות ושינויים שהתרחשו בימים רחוקים. כאן והיום אני מוזמן לבוא ולעסוק בהווה המתרחש, הצועק, הבועט והכואב במקום שבו אני חי כאן ועכשיו. אם לא די בזאת, הרי שכגבר, ועוד כגבר שאינו רק חוקר הלכה אלא גם מחויב למסורת ההלכתית היהודית, הרי שהנכונות לבוא ולדבר כאן כמוה ככניסה מרצון לגוב האריות, ליתר דיוק לגוב הלביאות. עדות לדבר היא העובדה שמעולם לא השתתפתי בכנס שבו מבין שנים עשר שמות המופיעים על ההזמנה רק שניים היו גברים וגם בכך יש מן החדש, האישי והמרענן. על כל אלו ברצוני להודות למארגנות וביותר על ההזדמנות לחשוב על השאלות שהוצבו במרכזו של כנס זה הן מן הצד האקדמי והן מן הצד האישי, וברצוני לפתוח בזה האישי.

הכיפה שעל ראשי מעידה כאלף עדים על כך שחובשה מחוייב למסורת ההלכתית היהודית. מביני דבר אף ידעו להבחין בזהותו השמרנית, שמא האורתודוקסית של נושאה. מתחת לאותה כיפה מסתתר גם ראש הצועק ומתריע על הקושי שבקבלת המסורת האמורה כגוף מונוליטי. אל שני תחומים עיקריים מתנקזים הקשיים האישיים שלי. האחד הוא יחסה של ההלכה אל הנכרים, אל אלו שלא באו בברית, ואילו חברו הוא יחס ההלכה אל הנשים שבאו בברית בין העם וא-לוהיו ולמרות זאת ראתה המסורת הנוהגת להדירן ולמדרן מחלקים נכבדים של הוויתה. מקובלנו ש'הרוצה לשקר ירחיק עדותו'. אין בכוונתי לשקר ובכל זאת ברצוני להרחיק עדותי עתה משאלת הדרת הנשים אל שאלת היחס אל הנכרי וממנה ללמוד דבר.

המתעלף המדומה

בשלהי חורף תשכ"ו, 1966, נפל דבר במדינת ישראל. ד"ר ישראל שחק, איש האוניברסיטה העברית, יצא בידיעה לעתונות שבעודו מהלך בבוקר שבת בשכונת רחביה שבירושלים, ראה להוותו אדם כהה עור שהתעלף ברחוב. למראה החולה ביקש שחק להזמין אמבולנס, ומכיוון שבאותה העת לא היו עדיין מכשירים סלולריים בכיסו של כל אדם, דפק באחת הדלתות וביקש להשתמש בטלפון הקווי. משסיפר את סיפורו, הודיעוֹ בעל הדירה, כך לדברי שחק, שמכיוון שהלה אינו יהודי הרי שאין הוא יכול לחלל שבת עבורו ועל כן אין הוא יכול לאפשר שימוש בטלפון בשבת.

הארץ החלה לגעוש מקצה הארץ ועד קצה עד שלבסוף התברר, ובכך אף הודה שחק עצמו, שהסיפור לא התרחש במציאות. אלא שלטענת שחק, גם אם הסיפור לא התרחש הרי שהוא משקף את מה שההלכה היהודית מורה למקיימיה לעשות במקרה זה והוא שאין לחלל שבת כדי להציל אדם שאינו יהודי. בכך קיים ישראל שחק יפה את הכלל האריסטוטלי הקובע שמעלת הספרות על ההיסטוריה היא שההיסטוריה מספרת את מה שהיה ואילו הספרות מספרת את מה שיכול היה להיות. על כך הוסיף שחק מדיליה, שהספרות לעתים מספרת לא רק את מה שיכול היה להיות אלא אף את מה שצריך היה להיות. העניין הציבורי בפרשה ובספיחיה לא דעך ובערב הפסח של אותה שנה פרסם הרב הראשי דאז, הרב איסר יהודה אונטרמן, מאמר הלכתי מקיף ב'הארץ' בשאלה זו, מאמר שבו הראה והוכיח שישראל שחק לא רק בדה את הסיפור ההיסטורי מלבו, אלא שגם הבנתו בפסיקת הלכה לוקה בחסר. הצעד הבא בפרשה זו התרחש מספר ימים מאוחר יותר. בפורום של פרופסורים שומרי מצוות מן האוניברסיטה העברית דיבר הרב פרופ' אליעזר שמשון רוזנטל, אחד מאבות המחקר התלמודי המודרני ורב קיבוצי הקיבוץ הדתי באותה העת. מחמת חשיבותם של הדברים אביאם בלשונם:

"עיקר חשיבותם של דברי הרב הראשי, הוראת הלכה למעשה בצירוף נימוקים של דעה והשקפה, הוא דווקא מן צד הפסק שבהם שהרי כאן הורה זקן, בפומבי ובמפורש ובלא סייג, שראוי לו לאדם מישראל, וקל וחומר לרופא יהודי, להציל את חייו של שאינו בן ברית בשבת ואפילו במקום איסור דאורייתא וטעמו ונימוקיו בהשקפתו. ללמד שהכל תלוי בדעה, ואפילו הוראת הלכה על פי השולחן ערוך. ולפי הדעה – האסמכתא מספרי הפוסקים. שאלת יחסינו לשאינו בן ברית, ודאי שהיא בראש ובראשונה עניין ל'דעה' ול'דרך ארץ'. וחייב אדם תלמיד חכמים להכריע תחילה את דעתו לגבי 'תורת האדם', קודם לתלמודו בהלכות שבת. משום שהכרעת ההלכה תלויה כאן בדעה זו ולא להיפך. אדם מוכרע ועומד בעניין זה בין שתי דעות עקרוניות וכוללניות. או שהוא אדוק באותה שיטה פונדמנטליסטית הגדושה בשוביניזם יהודי ושאין לה בעולמה אלא ספרי הפסק הרוגליים ולפי פשוטם הרווח של המילים. או לצד שני, נוקט הוא אותה עמדה דעתנית ואוטונומית של בן תרבות, שמתוך חינוכו והכרתו נתברר לו ש'זה ספר תולדות אדם' זה כלל גדול שאין שום מנוס מוסרי ואינטלקטואלי ממנו. ואפילו ימצא לו סתירה גלויה וחד משמעית כביכול בספרי הקודש המקודשים, לא יכול לנוח ולשקוט עד שיידע לגלות במטמוניות ההלכה העשירה את האסמכתא המוסמכת שתשים שלום בין דעתו לבין תלמודו ואף ישכיל לשפצה בכשרון הלכתי פרשני סוברני. זוהי דרכה של חכמת ההלכה, וזה הוא שבחה. כך היה תמיד, וכך תמיד יהיה דרכם של חכמים בתלמודם".

מהפכה בתוך המשפחה

כאדם שאינו מוכן לוותר על עולמו ההלכתי מחד גיסא, ומאידך גיסא גם אינו מוכן לוותר על תפיסתו ההומניסטית, טקסט זה ומשמעו הוא מעיין מים חיים. ודומה שלאורו יקל לעבור אל הנושא המרכזי, שאלת מעמד הנשים בשדה ההלכתי. אומר את הדברים בגילוי לב ובכאב. יש בהלכה גורמים העלולים להביא ואף הביאו להדרת נשים לאורך הדורות. אחד הבולטים שבהם לדעתי הוא הלימוד והדעת. בסמוך לחורבן בית שני הציבה המסורת היהודית את לימוד התורה וידיעתה במרכז ההוייה הדתית. אם בתקופת המקרא מנהיגות העם הייתה בידיהם של נביאים וכהנים, הרי שמראשית הספירה הנוצרית עברה אל החכם, אל המלומד. קריאת ר' יוחנן בן זכאי אל אספייסנוס בערב חורבנה של ירושלים 'תן לי את יבנה וחכמיה' התממשה במלואה ודת ישראל הפכה מדת פולחנית, כהנית ונבואית לדת למדנית עד כדי שמשה, האיש שעליו נאמר במקרא שלא קם עוד נביא כמוהו, הפך להיות משה רבנו, דהיינו הרב, המלומד, החכם.

המעבר מן הכהונה והנבואה אל הלמדנות והידע הבטיח בתוכו הבטחה גדולה, ולו מן הסיבה שהלמדנות אינה מותנית באופן ישיר בקשרי משפחה וביחסנות. אדם אינו נולד להיות מלומד, והפיכתו לכזה קשורה בו ובמאמציו. אלא שמראשית מהפך זה הופלו בו נשים. כאשר הגדירו חז"ל את חובת לימוד התורה והוראתה הם מיהרו לקבוע שאין אדם חייב ללמד את בתו תורה, וחכמים אחרים אף הפליגו וקבעו שכל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תפלות. אמת, לאורך ההיסטוריה נצנצו נשים שיכלו להדרה זו. כאלו היו ברוריה אשתו של התנא ר' מאיר; וכן בתו של ר' שמואל בן עלי, ראש הישיבה בבגדד במאה השתים עשרה, שעליה מספר בהתפעלות בנימין מטודלה: 'ואין לו בנים אלא בת אחת והיא בקיאה בקרייה ובתלמוד והיא מלמדת לבחורים דרך חלון אחד והיא סגורה בבנין והתלמידים בחוץ למטה אין רואים אותה'. גם סוג של הדרה. ככל הנראה כזו הייתה גם חנה רחל וורברמעכר, המוכרת יותר בכינוי 'הבתולה מלודמיר'. ועל נשים בודדות ומוכרות אלו ניתן היה להוסיף עוד מספר שמות. אבל, וזה החשוב מכול, לאורך 1800 ויותר שנות למדנות יהודית לא נזדקק להרבה יותר מאצבעות שתי ידיים כדי לספור נשים שכוחן היה בלמדנותן ובידיעת התורה שלהן.

מהפכה בעניין זה חלה בארבעים השנים האחרונות. כך, אחד מצעדיו הראשונים של הרב שלום רוזנבליט, כמקימו ומנהלו הראשון של בית הספר התיכון פלך בירושלים, היה הכנסת לימוד התלמוד לכלל התלמידות ברמה שלא נודעה קודם לכן בשום בית ספר דתי לבנות בארץ. מבלי להיכנס לשאלת סיבה ותוצאה, מאופיינות שנות השמונים והשנים שלאחר מכן בפתיחת ישיבות לנשים, בעיקר באזור ירושלים, גוש עציון וניו-יורק. ישיבות אלו חוללו מהפכה של ממש בכמה תחומים ואמנה שניים מהם. משפחות דתיות אורתודוקסיות, הבוחרות לפעול על פי ההלכה, נדרשות מדי פעם לפתור בעיות הלכתיות. האפשרות לפנות לרבנים, שלצורך העניין הם בעלי המקצוע, תמיד קיימת, אבל במקרים רבים הבעיה נפתרת באמצעות עיון בספרות ההלכתית וזאת על ידי אחד מבני הבית המיומן בפיצוח החומר הרלוונטי. אלא שאם לאורך שנות היסטוריה הלכתית ארוכה היו הגברים, ורק הגברים, אלו שהייתה להם היכולת והנגישות לספרות זו, הרי שהמהפכה הלמדנית הנשית הביאה לכך שבמשפחות אורתודוקסיות רבות אין היום עדיפות מובנית לגבר בוגר הישיבה. לעתים תכופות גם רעייתו, אם המשפחה, קיבלה חינוך תלמודי והלכתי ראוי ויש לאל ידה לפצח בעיה הלכתית כמו בן זוגה. איני בעל מקצוע במדעי החברה, וודאי שאיני מטפל משפחתי וזוגי, אבל דומה בעיניי שקשה יהיה להפריז בעצמתו של שינוי זה בשאלת מעמדן של נשים בתוך משפחתן פנימה.

נשים – לשיח ההלכתי

אחת השאלות ההלכתיות הרגישות ביותר בחיי המשפחה היהודית היא השאלה המסתתרת מאחורי הקוד הפנים קהילתי 'טהרת המשפחה'. הגדרת מועד סיום המחזור ומועד תחילתו של השבוע שבסופו יחזרו בני הזוג זו אל זה וזה אל זו היא לעתים שאלה מסובכת במציאות ההלכתית ובפרט כאשר שאלה זו קשורה לעתים גם לאפשרות הפריון של בני הזוג. במשך דורות, עד השנים האחרונות הללו ממש, שאלה זו הייתה בתחום סמכותם של חכמים וכך יצרה המסורת ההלכתית הנוהגת מצב בלתי טבעי לה בעליל, והוא שרבנים גברים עוסקים בשאלות אינטימיות נשיות שבלשון המעטה ניתן להגדירן כמביכות לשני הצדדים, השואלת והנשאל.

קומתה השנייה של המהפכה הלמדנית הנשית היא הכשרתן של נשים בעלות הסמכה רבנית לתחום זה, תוך שהן הופכות להיות הכתובת האולטימטיבית לשאלות בתחום. כל מי שמצויים בהיסטוריה של הרבנות כמוסד יכולים להבין ולחוש ממש את משמעותה של מהפכה זו, שלדעתי למרות הישגיה היא רק בתחילתה. השיח בתחום הלכתי זה השתנה מאז כניסתן של נשים להכרעת הלכה בו, והוא הולך ומשתנה בימים אלו ממש. כאדם העוסק בחקר ההיסטוריה של ההלכה ובד בבד מחויב להלכה המקובלת, ברצוני לומר שאני מצפה ציפייה של ממש לכך שעוד ועוד נשים תיכנסנה לתוך שדה ההלכה, זה של דיני המשפחה, כמו הלכות שבת, כשרות, שכנים וכל שדה הלכתי אחר. הדרתן של נשים מתוך השיח ההלכתי במשך מאות שנות קיומו הזיקה להלכה ולדרכי התפתחותה לא פחות מאשר פגעה בנשים ודומה שעתה אנו בשעת שינוי מרענן.

זאת ועוד. הדרתן של נשים מן השיח הלמדני גרמה לכך שכל היצירות הגדולות והאוטוריטטיביות של מסורת ההלכה היהודית: המשנה והתלמוד, מדרשי ההלכה והאגדה, כמו גם כל היצירות האישיות כיצירתם של רב סעדיה גאון, רש"י, הרמב"ם, ר' יוסף קארו ואחרים, נכתבו על ידי גברים. נשים היו מודרות מן השיח ועל כן גם לא יכלו ליצור בו. מטבעם של דברים, שיח הלכתי גברי זה דן גם במקומן של נשים, בחובותיהן ההלכתיות, וכמובן ביחס הרצוי של גברים אליהן. אמירות ומשפטים כ'קול באישה ערווה', 'שיער באישה ערווה', 'שוק באישה ערווה', או הנחיות מן הסוג הקורא לאדם שלא להרבות שיחה עם האישה, שלא ללכת אחרי אישה ועוד, הם החדות באמירות אלו, שהצד השווה שבהן הוא שהן רואות באישה בראש ובראשונה יצור מיני, מפתה מעצם טבעו, שלא לומר פתייני. אמת, שיח זה אינו בלעדי לחז"ל. כך כסינופון ב'המשתה' אשר לו כתב: 'יופי בצירוף קול ערב מעורר את אפרודיטי'. לאמור: קול באישה ערווה. אולם אני, עולמה של תורה ועולמם של חז"ל הוא עולמי ושם, בשיח הגברים החז"לי, ובאין נשים שתרַסּנה את השיח הפנים גברי הזה, הפכה כל אישה – מגיל שלוש ויום אחד (!) ועד לקשישות מופלגת – להיות אובייקט ולעתים קרובות אף אובייקט מיני. ולשם הבהרה: אין בכוונתי לטעון שזו האישה העולה מספרות חז"ל ולא עוד. במכלול ספרות חז"ל נשים הן חכמות, אם לא בחכמת התורה אזי בחכמת החיים, נשים הן ראשי משפחות, האדם נדרש לכבד את האישה כאדם ועוד, אולם ההכרה בה גם כדמות העלולה להכשיל את הגבר בחטאים מן התחום המיני, אם במחשבה פנימית שלו ואם במעשה, עולה שוב ושוב. כאדם וכגבר המוקיר את ספרות חז"ל וחי את חייו לאורה, אמירות אלו קשות לי מאוד. לא רק בגלל שנשים הן עבורי בראש ובראשונה בנות אדם, אבל גם חברות, ידידות, עמיתות, מורות ותלמידות, אלא גם בגלל שאמירות מעין אלו וצורת חשיבה שכזו מבזות את הגבר שבי, שכביכול אינו מסוגל לראות באישה ובנשים אלא אובייקט מיני שממנו יש להיזהר, כדי שאוכל לעבוד כראוי את האל שאותו אני חפץ לעבוד.

תגובת נגד למוחצנות המערבית

אולם לא רק בתחושותיי האישיות ברצוני לדון כאן, אלא בשאלה רחבה יותר הנוגעת לכאן ולעכשיו שלנו. למדתי בילדותי בתלמוד תורה. בצעירותי, בגיל העשרה, בישיבת קול תורה שבירושלים שבה לא למדתי דבר מלבד התלמוד והספרות הנלווית אליו. מכל השנים הארוכות הללו אני לא זוכר את אותה היסטריה ביחס לנשים שאותה אנו חווים בעת האחרונה. לאחר שנים בישיבה התגייסתי לצה"ל בתור תלמיד בישיבת הסדר. הופעות של חיילות היו גם אז ושוב איני זוכר את אותה המולה בעניין זה כפי שהיא היום. זאת ועוד. כחייל עברתי מן הטירונות ועד שחרורי חמש פלוגות טנקים שונות, שכולן היו מורכבות מאנשי ישיבות ההסדר. בכל הפלוגות הללו היו פקידות פלוגתיות, תופעה שהיום לא קיימת כלל ביחידות אורגניות של תלמידי ההסדר, ופקידות אלו לא היו חיילות דתיות.

ומן האישי אל הציבורי. אוטובוסי מהדרין מופרדים הם המצאה בת עשור או שני עשורים לכל היותר. הם לא היו קיימים לפני עשרים שנה. כאשר גבר או אישה שנסעו במונית שירות בין ירושלים ובני ברק, למשל, חפצים היו לשבת ליד בני מינם ולא היה מקום כזה בנמצא אזי נהג המונית ושאר הנוסעים היו מנסים להתארגן מחדש כדי להתחשב ברצון הנוסע או הנוסעת. אבל גם שם, בעולם החרדי של שנות השבעים והשמונים, הפרדה טוטלית מן הסוג שהולך ונפוץ היום פשוט לא הייתה קיימת. ונקודה אחרונה. 'נשות טליבאן', אותן נשים בחברה החרדית המלבישות עצמן בדרך שבה לא ניתן לזהות את מבנה גופן כלל ועיקר, פשוט לא היו. תופעה זו כבר אינה בת עשור, היא בת שנתיים, שלוש או חמש, בקיצור רפורמה של ממש בהוויה ובהתנהגות הדתית בכלל.

אם כנים הכיוונים והעובדות הללו, השאלה שאותה ראוי לשאול היא: מה קרה? מה השתנה בחברה הדתית, שלצד המהפכה הלמדנית שאותה תיארתי קודם לכן באה גם מהפכה בעלת כיוון נוגד, מהפכה שבה 'מועצמת' האישה כאובייקט מיני, הן בעיני הגברים שבסביבתה והן בעיני עצמה. לשאלות מסוג זה יכולות לעלות כהצעות תשובות הרבה שאף ישלימו זו את זו, אולם ברצוני להציע אחת אפשרית המדברת אל לבי לא רק כחוקר אלא גם כאדם, כגבר וכשומר מצוות. השיח שבתוכו אני חי בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט הוא שיח שבו המיניות מובלטת ונוכחת בכל פינה ובכל זמן. די לכולנו לעצום את עינינו לרגע ולדמיין את דף הבית של אתרי חדשות כוואלה או Ynet. במידה ולא הספקנו להדליק את מחשבנו טרם יציאתנו מביתנו, הרי ששלטי החוצות המלווים אותנו בדרכנו לעבודה והמנסים למכור לנו מוצרים ממכונית ועד עיתון, ממטבח חדש ועד הצגה, מלווים בתמונה של צעירה, לרוב אנורקטית, וכמעט תמיד בתנוחה בעלת משמעות מינית פתיינית חד משמעית. בהופעה כזאת של נשים, שמכל הפנים האנושיות המורכבות שלהן בחרו להדגיש את הצד המיני והארוטי שבהן – האומרת לפני שאני מי שאני, דע לך שחשוב לי להדגיש לך את מיניותי – שוב לא ניתן שלא לזהות נשים כאובייקט מיני.

איני בא כאן לשפוט מערכות ערכים, אלא לטעון דבר פשוט אחד: מסורת ישראל ומסורת ההלכה היהודית ראו בחיוב את המיניות, אולם נתנו לה מרחב פנים זוגי. הם הכירו במיניות כזכות וכחובה בתוך מסגרת משפחתית במרחבים ובזמנים האפשריים לה ומן הצד השני ראו בארוטיקה שאינה מתקיימת במסגרת זו סוג של חטא. השיח ללא מילים שמתנהל בין אנשים, באמצעות אורח חייהם ודרכי לבושם, יוצר דיסוננס מובנה בין חלקים שונים בחברה שבה אנו חיים. אדם חרדי או דתי, שעבורו קשר עם אישה מחוץ לנישואין הוא חטא שסופו מי ישורנו, אינו יכול להיות שותף לשיח שבו מיניות נמצאת לעתים קרובות בחזית הקשר הבין אישי. מכאן קצרה הדרך לזהות כל אישה בת שלוש כבת מאה, לבושה מכף רגל ועד ראש וגם כזו שאינה כזו, כאובייקט מיני, שסכנתה מרובה מתועלתה.

בספרו 'חבלים', מספר חיים באר על ראש ישיבה באחת מישיבות תנועת המוסר הנובהרדוקית שפעלה במזרח אירופה, שמשקיבל למוסדו קבוצת תלמידים צעירים חדשה, העלימם בבית המדרש למשך תקופה ארוכה כדי שעיניהם לא תשזופנה דמות אישה. לאחר מספר שנים, הניח הלה שתקופת ההכשרה הושלמה ושהגיעה העת להוציאם לטיול ברחובותיה של העיירה. אלא שבין לבין, בין תקופת כניסת התלמידים להסגר לבין יציאתם ממנו, הונחו עמודי טלגרף ברחובותיה. עתה, משראו הנערים את עמודי הטלגרף, הזרים להם, פצחו בצווחות נוראיות 'ווייבערס, וויבערס!', לאמור: נשים, נשים! וברחו בבהלה בחזרה אל בית המדרש המוגן והטוב. רבם מיהר לשוב אחריהם ותוך שהוא דומע כינסם ואמר להם: חמש שנים נעלתי אתכם כדי שכל אישה תיראה בעיניכם כעמוד טלגרף, והנה עתה כל עמוד טלגרף נראה בעיניכם כאישה.

ד"ר אברהם (רמי) ריינר מלמד במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מבוסס על דברים שנאמרו בכנס 'אי שוויון והדרת נשים במרחב הציבורי – מבט אקדמי ואישי' שהתקיים באוניברסיטת בן גוריון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בניסן תשע"ב, 30.3.2012