דמות מן העבר מפציעה אל תוך חייהם של זוג ומעוררת בחינה מחדש של היחסים המשפחתיים, השקרים והסודות החבויים בהם. התעתוע שבמוקד הרומן פועל גם על הקורא

הביקור, הילה בלום; זמורה-ביתן, תשע"ב-2011, 414 עמ'

לפעמים נוטלים ספר ליד בגלל העטיפה. כך בחרתי את 'הביקור'. עטיפה שאינה יפה או מעניינת במיוחד במבט ראשון, אבל יש בה משהו מושך. במבט נוסף אפשר להגדיר את זה כמטריד. ראשית – צבעה. לכאורה לבן, אבל לא בדיוק. בתוך הכתובים, מתברר שלגוון יש שם מדויק: 'לבן דיגטלי', לבן מנוכר ועמום. גם התמונה, שלרגע אחד ברור שהיא ציור, ופתאום עולה פקפוק. אולי היא צילום. במבט מקרוב אפשר להבחין שהדמויות נדמות כמודבקות בגסות על הרקע ולא משתלבות בו באופן נקי, כמו בטכניקה של תמונה על תמונה. בתמונה גבר בשחור ואישה בלבן עומדים זה מול זו ליד דלת בסופו של מסדרון ארוך. ועכשיו מדרש תמונה: באיזו סיטואציה נמצאים הגבר והאישה האלו? האם הם עומדים לדפוק בדלת ולהיכנס לחדר זר, או שהם בכיוון ההפוך. כלומר נכנסו מהדלת, והמסדרון הוא מבואה של הבית שהוא ביתם? האם הדלת נפתחת כלפי חוץ או כלפי פנים? ויש גם פער מוזר. האיש עם מעיל וכובע, לבוש כפי שאנשים נראים בדרכם החוצה. האישה לעומתו לבושה במעין פיג'מת סאטן לבנה ואנפילאות. העטיפה היא שיקוף נאמן של הנושא המיידי של הספר: תעתוע.

סיפור המעשה הוא כזה: דוקלוז הצרפתי מתקשר לנילי ונתי, זוג נשוי בתחילת שנות ה-40 שלהם, ומודיע שהוא מגיע לארץ לביקור וחפץ להיפגש איתם. את דוקלוז ופאולינה אשתו הכירו נילי ונתי באקראי תשע שנים קודם לכן. כחודשיים בלבד מלאו להיכרותם והם כבר נסעו לחופשה חלומית בפריז. בלילה האחרון לפני חזרתם לארץ, במסעדת יוקרה אובד להם הארנק ודוקלוז נחלץ לעזרתם. אירוע שהופך לסיפור: "אחרי שנתי ונילי כבר חזרו לירושלים, הם סיפרו את זה לאנשים בהנאה יוצאת דופן. זה היה הסיפור הנבחר מהחופשה שלהם בפריז ומדי פעם בפעם הגרסאות עוד שופרו. פרט פה, פרט שם.." (עמ' 18). דוקלוז הנשכח, מהאגדה שספק קרתה ספק נהזתה, מפציע כרעם ביום בהיר אל חייהם הדי סתמיים והוא יריית הפתיחה להתעוררותה של נילי, שהסיפור מסופר מנקודת מבטה. נילי עורכת ניתוח כירורגי אחורה וקדימה בזמן של משפחת שונפלר הגרעינית הכוללת אותה ואת נתי, את בתם אסיה בת החמש ואת דידה בתו הגדולה של נתי מנישואיו הראשונים, ומתפרשת למשפחות האם של נתי ושלה.

ביקורו של דוקלוז עוצר אותה לתהות על החוויה ההיא ועל חייה בכלל: "וזה לא היה סיפור משעשע כלל, אלא אחרי שהוא נגמר. אבל האם נגמר?". וכך, נילי פותחת חשבונות קדומים, מקלפת סודות קטנים, שקרים שקטים, דרמות לבנות, יומיום אפלולי שמחליקים עליו. דוקלוז שמתואר כשמן במיוחד ומכונה לאורך הספר 'השמן' הוא משל פסיכולוגי לבליעתם של סודות שבאין להם ביטוי הם הולכים ותופחים. פעם דידה סיפרה לנילי שראתה את נתי, אביה שהיה אמור להיות במילואים, עם אישה במעיל לבן ברחוב. נילי חיה עם הסוד הזה שנים. היא מספרת אותו רק לאלפא, האקס המיתולוגי שלה, אבל נמנעת מלשאול בפשטות את בעלה. אחרי הכול מדובר בילדה קטנה שראתה לרגע את אביה (או שלא), והסיכוי שמדובר בטעות הוא גדול. אבל נילי היא צרכנית של סודות לא פתורים, כי אילולא הם היה נחשף לזוועתה ריק רגשי עצום. הספר מסתיים ב"ליל סליחות" שהיא יוזמת: "להתוודות ולקבל מחילה… קדימה ספר לי משהו. משהו חדש, נוצץ ורע… ואף שפניהם מופנים לתקרה, מעולם לא דיברו זה אל זה כפי שהם מדברים עכשיו".

בלום משתמשת בטכניקה צורנית כדי לספר את התעתוע. האירוע מסופר, ואז מאוחר יותר היא חוזרת ומספרת את הסיפור מחדש רגע לפני או אחרי, שופכת אור שונה לגמרי על מה שסופר בפעם הראשונה. לעתים הפוך בדיוק. הטכניקה הזו מעניקה רובד מעניין של תוכן וצורה שמתאחדים, ורומזת שאנחנו בנשף מסכות שאינו נגמר. לעולם אל תאמינו, כי תמיד יש עוד מקטע או פרט שהושמט על ידי מישהו. חשיפת אמת אינה מתאפשרת אף פעם. גם לא כאן, בסיפור הזה.

אבל יש נושא נוסף שחבוי בין השורות. הספר נפתח בתעלומת היעלמותו של הילד דניס בוקינוב הניבט מעל דפי העיתון, ונשזר כמטפורה לאורך הסיפור. בהמשך אנו מתוודעים לשאר הילדים המאכלסים את הספר: הילד שדוקלוז לא הספיק להציל מדריסה וחייו נטרפו מאז; פראנסין, ילדתו של דוקלוז שננטשת ונשלחת לפנימייה בשוויץ שאותה לא יראה אותה לעולם; דידה, בתו של נתי, שנילי מעידה עליה שהיא "ילדה מיוחדת", ובעצם בעת הסיפור היא הרחק בהולנד אצל אמה; ואסיה, בתם המשותפת של נתי ונילי, שגם היא נעדרת מההווה של הסיפור, כי היא נמצאת באילת עם דודתה ונילי לא מצליחה לדבר איתה אפילו פעם אחת. מצד אחר, האובססיה של נילי כלפי בתה, כך שכל חייה סובבים סביבה: "מה לא הוגש לה מיד עם בואה לעולם? החדר של אסיה התינוקת היה מסע בין כוכבים. בטריות הנשימו צעצועים, מוביילים סבו לאיטם, מכשירים ויסתו את מידת החום, מידת הקור, מידת החיים. הכל היה שם בשבילה" (עמ' 342). שני ההיבטים האלו הם שני צידיה של אותה מטבע: ילדים הגדלים בעידן המודרני. בעולם הקדום יותר, העמיסה האם את הילד על גבה, ויצאה איתו לשדה. כשצריך עושים הפסקה להנקה, וזהו פחות או יותר. מצד שני, הוא מקבל חום פשוט ותמידי וביטחון בנוכחות של אמו. ואילו עכשיו, העמידו החיים המודרניים את הילד במרכז,  כל המערך ההורי נועד לספק את צורכי הילדים במהרה ובמלואם. אך הילדים נעים בתוך חיים מפורקים, משפחות חצויות, שהקרקע הרגשית שלהן קמצנית ומפוררת, מתקשה לספק ביטחון קיומי אמיתי. 'הביקור' הוא מראה של עולם שביר ובעייתי. עולם שבו ילדים מתים פיזית ורגשית כששלט 'ברוכים הבאים לגיהנום' מנצנץ וצבעוני מקדם את פניהם בבואם לעולם.

בלום, שהייתה עורכת ספרים של אחרים עד כה (אשכול נבו, אתגר קרת), יודעת לטוות סיפור. היא מסקרנת, מקורית ויודעת לתאר דקויות של הלכי נפש. אך הספר שנפתח בתנופה גדולה דועך לאיטו, עד שבסופו חשתי החמצה. מאמצעו  בערך, התיאורים נודדים לסיפורי משפחתולוגיה שמתרחקים מהליבה הסיפורית של ביקור דוקלוז ומאבדים את הקורא. הסיפורים הארכניים על אמה הסנילית של נילי, ועל ההתנהלות המשפחתית בין שתי הילדות, מתישים. 'האירוע המחולל', שהוא החוט הרגשי שגורם לקורא להתעניין בחייהם של נתי ונילי, נעלם כמעט לחלוטין וליותר מדי זמן. וכך, גם תיאור יפה ופיוטי ככל שיהיה הופך סתמי ותפל. אל מול התסמין של הרחבת יתר, לוקה הספר בצמצום יתר בתיאור הפגישה עם דוקלוז. הסיפור שחתר לכיוון הביקור הנכסף הבטיח גדולות וקיים מעט יחסית. אמנם יש גילוי מפתיע מסוים ששופך אור על מה שבאמת היה שם, באותה פגישה מוזרה לפני שנים, אבל אני לא השתכנעתי שמטרתו של דוקלוז בפגישה הייתה לחשוף את אותו גילוי. מעבר לכך, בדומה לפגישה הלא ממצה עם דוקלוז, הסיפור בכללותו נותר כמו קצף על פני המים. החמצה של רובד עמוק יותר, הרובד המיתי, שהוא זה שמקפיץ את הסיפור מסתמיותו (המעניינת) למשהו שהוא מעבר לסתם. גם העורכת זקוקה לעורך מצוין, שידע למצות את הרובד הנוסף החבוי ברומן. יש למה לצפות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' באדר תשע"ב, 24.2.2012