הגותו הקיומית של רוזנצוויג משתקפת בהערותיו לייסורים ולכמיהת ציון שבשירי ר' יהודה הלוי, שכלפיו חש קרבה מיוחדת ועל זמנית. הערות לכבוד המהדורה העברית של פירושיו ל-95 משירי ריה"ל

פירושי פרנץ רוזנצוויג לתשעים וחמישה משירי רבי יהודה הלוי, מיכאל שוורץ; הוצאת מאגנס,2011, 409 עמ'

פרנץ רוזנצוויג לא אהב את שמו הפרטי. שם חייב להיות בעל משמעות, צריך להיקרא על שם מישהו או אחרי משהו, ואילו שמו שלו, הוא מתמרמר, לא ניתן בזיקה לדבר. פשוט הוא מצא חן בעיני הוריו שכביכול ראוהו בחלון הראווה וקנוהו (איגרות רוזנצויג, עמ' 110). חוסר הזיקה הבא לידי ביטוי בשמו מאפיין את התלישות והניכור של הסביבה שבה הוא גדל.

שמו העברי של פרנץ היה 'לוי'. חצי שנה לפני פטירתו הוא מציג לאמו את הרהוריו לגבי שמו. באיגרת (שם, עמ' 379) הוא כותב לה שגם בשמו העברי לוי ישנו ממד טראגי-קומי: השם לוי ניתן לו על שם סבו 'לואיס'. התרגום של לואיס ללוי, אומר רוזנצוויג, "הוא מביש, ומבטא את כל ה'עם-ארצות' של מקורי". שמו העברי של סבו היה יהודה, שתורגם כמקובל ללואיס (אריה), על שם הפסוק 'גור אריה יהודה'. וזוהי מסקנתו שלו מכל הסאגה השמית הזו:

 בדרך המתוקנת שמי היה צריך אפוא להיות יהודה בן שמואל. ובכן שמי זהה בדיוק עם שמו של האיש הגדול שאני איני אלא גלגול בינוני שלו על דרך העיבור: יהודה הלוי.

הנה, כמה סמלי, התלישות והעם-ארצות שאפיינו את אלו שקראו לו 'פרנץ' באו אל תיקונן בשמו 'המתוקן' יהודה. כעת הוא נקרא על שם מישהו, ולא סתם מישהו אלא גדול משוררי העם ומגדולי הוגיו.

המעבר מפרנץ ליהודה מסמל את החזרה מיהדות תלושה אל חיים יהודיים מושרשים. בראשית האיגרת הנ"ל הוא מציין את העובדה שהרמן כהן ציווה שבתרגומי כתביו בעברית ישתמשו בשמו העברי יחזקאל ויוסיפו 'הרמן' בסוגריים. ברור לי, לפי ההקשר, שזו גם בקשתו שלו – לרשום את שמו העברי, יהודה, בתרגומי ספריו לעברית. על מצבתו, בסופו של דבר, נכתב בעברית שמו 'לוי'; השם פרנץ נכתב רק בכיתוב הגרמני. גם בתרגומים משאלתו לא נתמלאה, וכך גם בקשתו ש'כוכב הגאולה' ייקרא 'כוכב מיעקב' בתרגום לעברית.

רוזנצוויג ראה עצמו כגלגול בינוני של ר' יהודה הלוי, ולא בכדי. הגותו שלו והגותו של ריה"ל משיקות בתחומים יסודיים רבים. בראש ובראשונה בביכורה של ההתגלות המקראית על פני השקפת העולם הפילוסופית, ובהעמדת העם היהודי כמבטא התגלות זו בטהרתה. כמו 'החבר' בכוזרי עומד רוזנצוויג ומגן על הדת המושפלת אל מול הנצרות הכובשת. היחס בין ההתגלות לבריאה, שמות השם, אימות האמת, משל הזרע והפרי, עבד ה' ועוד הם הדיונים שבהם ניכרת אחדות המחשבה בין האישים.

בעקבות תרגום לקוי, לדעתו, של שירי ריה"ל לגרמנית, החליט רוזנצוויג לקחת על עצמו את המשימה. אותה דבקות של רוח ברוח באה לידי ביטוי בתרגומים, בפירושים ובהערות שנתן לשירים. בדואט נפלא של שניים מגדולי מבטאי רוחו של העם, ניכר הדופק החי והפועם של חיי היהודים.

תרגום פירושי רוזנצוויג שיצא כעת לאור בעברית בתרגומו של פרופ' מיכאל שוורץ הוא מתנה חשובה לעם היהודי. מכיוון שהנני מאנשי ה'שפה האחת', ובוודאי לא גרמנית, אינני יכול להביע את דעתי על התרגום עצמו, אלא רק להודות לפרופ' שוורץ על הנגשתו של הספר לעם היושב בציון. ולו יורשה לי להודות גם בשמו של רוזנצוויג, שמשאלתו הלוהטת שכוכב הגאולה יתורגם לעברית (שם, עמ' 252) בוודאי מתייחסת גם לפירושיו לשירי ריה"ל.

על המפתן

רוזנצוויג תרגם ופירש את שירי ריה"ל  כשהוא כבר משותק לגמרי. בגילו הצעיר הוא עומד כבר בפני השער הנעול ועושה את חשבון עולמו:

בהערותיי לשירי ר' יהודה הלוי כתבתי בהרבה מקומות על עניין ההתבוננות בעולם מנקודת תצפית סמוכה לשער, השונה באופן מהותי מנקודת תצפית רגילה. מנקודת תצפית רגילה אפשר להתבונן בעולם לפנים ולאחור, ואילו בזו שליד השער אפשר להתבונן רק בכיוון אחד. ובכן, קרא והבן (שם עמ' 349).

רוזנצוויג מוסר לנו כאן מפתח לקריאת הפירושים. ניתן להבין שפירושיו אלו הם מעין סיכום של חייו והגותו, ואכן באפוריזמים קצרים, לעתים בשורה בודדת, תמצת וגנז את עולמו העשיר.

נעמוד כאן בקצרה על שני עניינים שמקבלים משמעות מן העובדה שנכתבו על ידי מי שניצב על הסף. הראשון קשור למשמעותם של הייסורים, והשני נוגע ליחסו אל הציונות.

העמידה מול השער בוודאי באה לידי ביטוי בפירושיו הרבים העוסקים במוות ובייסורים. נעיר בקצרה על שניים מהם:

ללבב אנוש יש הזכות הבלתי ניתנת לשלילה, להכחיש חזור והכחש את האמת הגדולה של ההתגלות: שהייסורים הם מתת אלוה. זאת (הזכות להכחיש) כאשר אמת זו הופכת לשיטה תיאולוגית. כמו שקורה תמיד… (שירי ריה"ל, עמ' 131).

במשפט זה גנוזה תורת הכרה שלמה. המכיר את דיוניו הנשגבים של רוזנצוויג בפרק האחרון של הכוכב במושג האמת ימצא כאן את תמציתם. האמת מצויה ביחס אל מי שהוא אמת. מי שעושה אובייקטיביזציה של היחס הממשי, מי שהופך את האירוע לשיטה, מתנכר לאמת. המתייסר מצוי ביחס עם המייסר, הוא, ורק הוא, יכול לומר שהייסורים הם מתת אלוה. אין דרך להכחיש אמת ניסיונית זו אלא על ידי הפיכתה לשיטה תיאולוגית שעמה אפשר להתווכח.

הפיכת האירוע לשיטה היא הכשל של התיאולוגיה. במקום אחר (איגרות, עמ' 308) אומר רוזנצוויג שבנקודה זו נעוץ חטאם של רעי איוב, שלא דיברו בו נכונה באשר התייחסו לצרותיו כבעיה אובייקטיבית. בתשובת ה' לרעי איוב (איוב מב, ז-ט) רואה רוזנצוויג את המפתח להבנת זיקת ההתגלות. לא תוכן דבריהם אינו נכון, אלא עצם ההתערבות בתוך השיח האינטימי של ההתגלות, הניסיון לפרש מבחוץ את המאורע, הכחשת הדיאלוג המייסר והפיכתו בעיה מחשבתית.

היחס לייסורים הוא גם הנושא של הערתו לשיר 'היקום'. רוזנצוויג מזהיר בהערתו מפני הסכנה שבבנליזציה של ההודאה. האדם העצמי המהלל את הבורא כפי שהטבע מהלל אותו מכחיש את המיוחד שבמצב האנושי. ההודאה מפי האנוש, כדי לא להפוך לאמירה שקרית, חייבת לצמוח מתוך המציאות האנושית המכילה גם מכאוב וייסורים:

 בכל זאת, רק הסובל רשאי להלל את הא-ל על סמך מעשיו, אך כל בני האדם סובלים. לכן יש לאנושות אותה זכות. רק המכחיש את סבלו, או המבקש לשכוח אותו – אין הדבר מותר לו. המשקר מתוך שהוא רוצה להעלים את עצמו, ישקר גם בדברו על הא-ל. רק בפי ישרים יתהלל (עמ' 96).

 מתוך הייסורים והסבל צריכה לבוא ההודאה, להודות ניתן רק על כל מעשיו, יודוך ה' כל מעשיך. העומד בהודאה בפני א-לוהים ומתעלם מייסוריו הרי הוא מכחיש את האנושיות שבו והופך עצמו לזהה לבריאה. סכנת השקר של המודה תוך כדי הכחשת הייסורים אינה עומדת לפתחו של יהודה הלוי שהרי "יהודי הוא, ולכן אין סכנה שייחפז לשיר מזמור הללויה בטרם עת" (שם).

אין שירו של ריה"ל שיר הלל זול ושקרי, באשר הוא מדגיש את המצוקה שבה עמו שרוי ומתוכה עומד לשבח ולפאר. עמידת ריה"ל "בצורה כה נועזת, כה קשה, כה בטוחה בסבל וכה בטוחה בצדקתו" מעניקה לשירו יסוד קיומי מוצק וההודאה הבוקעת ממנו, על כן, אמיתית וישרה.

משיחיות ארצית

העמידה סמוך לשער הנעול מביאה להתבוננות ולחשבון נפש. הקרבה שבין ההוגה והמשורר שעליה עמדנו לכאורה נעלמת סביב נושא יסודי ומרכזי: ארץ ישראל. ההוגה שהעלה את המצב הגלותי על נס לעומת המשורר שכל כולו, בגעגוע ובמעשה, בחייו ובמותו, קשור לציון.

הגותו של רוזנצוויג נתפסת כאלטרנטיבה לציונות. אל מול הציונות המתיימרת להחזיר את העם היהודי אל תוככי ההיסטוריה מציב רוזנצוויג את הא-היסטוריות של העם היהודי. העם היהודי הוא עם הנצח ואיננו תלוי בזמניות ההיסטורית. ארץ ישראל במשנתו היא ארץ הגעגועים, ותפקידה, על דרך השלילה, למנוע מיהודי להרגיש בבית בארצות אשר הוא שם. לכאורה ארץ ישראל נתפסת כסמל, הרעיון המשיחי נותר כרעיון בלבד והתפילות לשיבת ציון הרי הן כצפצוף הזרזיר.

רוזנצוויג נחרד מהבנה כזו של הגותו. המכיר את שיטתו יודע שכל הסמלה, הרחנה, אידיאליזציה, היו מגונות בעיניו, וגם הגאולה שכל הגותו שואפת אליה אסור לה להישאר רעיון ריק:

אמנם יש בי אמונה כזו בעתיד… אינני יכול לעקור את ציון מאמונה זו. אבל ברור לי שירושלים זו – לא שמימית אלא משיחית, כלומר ארצית וברוח הזמן גם מודרנית תהא… הבן לא אוכל כיצד יכול אדם להתפלל לדבר שאינו מאמין בו לכתחילה. אינני יכול להתפלל ששניים ועוד שניים יהיו חמש. הנביאים התכוונו לציון שלעתיד לבוא בעולם הזה. הנצח שאנו היהודים מדברים עליו מקומו לא באין סוף כי אם 'במהרה בימינו'.

 גם דבריו בכוכב על 'עם הנצח' לא נועדו להציב אלטרנטיבה לציונות אלא להעמיד את הנקודה היסודית המאפיינת את העם היהודי, שהדרכים השונות, גם זו הציונית, מתפצלות ממנה. הנקודה היסודית היא הרעיון המשיחי, אי השלמתו של היהודי עם המציאות ההיסטורית רווית הדם והמלחמות והכיסופים לתקן מציאות זו.

העתיד המשיחי הוא קו פרשת המים שממנו מתפצלים דרכי היהודים לעברים השונים. לא רק הגורל ושותפות הדם מאחדים את העם היהודי כי אם ובעיקר הייעוד העתידי. אחדות המטרה. רוזנצוויג ראה בציונות משיחיות שקר, שיגעון והזיה. המשיחיות, ההפרזה, ההזיה והשיגעון הם הסיבה לכך שהעריץ אותה:

הציונות היא עם והרבה יותר מעם; היא 'עם רוצה', והיא שייכת לאותו 'היום', אין לפקפק בה. היא מקודשת כמו כל דבר שיש בו מן 'השיגעון' (איגרות, עמ' 89).

עצם התנועה המשיחית היא חיונית, היא הביטוי הפנימי ביותר לנצח ישראל. השקר שבה נובע רק מן  העיתוי. אמירות כמו 'כל משיח שבא הוא בהכרח משיח שקר' מנוגדות בתכלית לאמונתו. כנגד היהודים הליברלים שסברו ש'כבר לא', התנגדותו שלו לציונות הייתה מכיוון ש'עדיין לא'.

 התנועות המשיחיות הן אלו ששימרו את החיוניות של העם ולא הניחו לתקוותיו ולתפילותיו להתרוקן ממשמעות. כך הוא כותב בהערתו על השיר  'בשורה משמחת', שעל פי שד"ל נכתב מתוך אמונתו של ריה"ל במשיח שקר:

הציפייה למשיח, אשר בזכותה ולמענה היהדות חיה, הייתה קביעה תיאולוגית ריקה, 'רעיון' גרידא, פטפוט – אילולא הייתה מתאמתת ומתבדה שוב ושוב, מטעה ומכזיבה בדמותו של משיח שקר (שירי ריה"ל, עמ' 302).

כשתנועה משיחית בעולם, אומר רוזנצוויג, מתפצל העם היהודי למאמינים ולמקווים. למאמינים במשיח, המוכנים מכוח תשוקתם לגאולה לקחת את הסיכון שאולי מטעים אותם; ולאלה שיש להם מספיק כוחות להמשיך לקוות ולכן אינם לוקחים סיכונים. אמנם הסכנה רובצת גם לפתחם של המקווים: האפשרות שהפעם זה זה והם לא הכירוהו.

וכך אומר רוזנצוויג, בדברים שקשה לי לא לראות בהם הרהור אישי, חשבון נפש, לגבי התנועה המשיחית התוססת בימיו ויחסו אליה:

עד אשר יום אחד ייהפכו הדברים ואמונת המאמינים תהפוך אמת, וזו של המקווים – שקר. אזי – איש אינו יודע אם 'אזי' זה לא יחול עוד בימינו אנו – ייגמר תפקידם של המקווים. כאשר יפציע שחרו של היום הזה, מי שיהיה עדיין בין המקווים ולא בין המאמינים, יסתכן בכך שידיחו אותו. סכנה זו מרחפת על חייו חסרי הסכנה של בעל התקווה (שם).

 הערכתו של רוזנצוויג לציון, זו הארצית המשיחית, ניכרת מתוך הערותיו לשירי 'ציון' של ריה"ל.  את געגועיו של ריה"ל לציון המשוקעים בשיריו רואה רוזנצוויג ככוח המניע את השיבה לארץ בכל הדורות, ואת המשורר כמבשרה הראשון של התנועה חזרה לציון:

כמיהתו של יהודה הלוי לציון, פיצול האישיות בין מזרח למערב – אשר הוא עצמו הגביר אותו על ידי הנדר שלא היה יכול לקיימו אלא בציון – מהווה נקודת מפנה בתולדות יהדות הגולה… גורלה הגלמוד של נפשו של יהודה הלוי הוא המשואה הראשונה של התנועה החדשה, הנמשכת עד ימינו… (עמ' 320).

רוזנצוויג חילק את השירים המתורגמים לארבעה שערים: הא-ל, הנשמה, העם, ציון. ריה"ל ואחיו הצעיר יהודה מלמדים אותנו יחדיו את האמונה בא-ל, את עומק נשמתו של האדם, את אהבת העם וחיבת ציון.

יציאת הספר בשפה העברית היא הזדמנות להכיר את הגותו המעמיקה של לוי יהודה, והזדמנות לשוב ולהיפגש עם שירתו הגדולה של יהודה הלוי.

ehudne@gmail.com

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012