פעולות תג מחיר אינן תוצר של עשבים שוטים אלא ביטוי כן לאידיאולוגיה מבית מרכז הרב שעל ברכיה חונך נוער ההתיישבות. תורת הגאולה מחכה לעדכון 

אחת הטענות השגורות בפיהם של מתנגדי ההתיישבות ביו"ש אל מול אירועי "תג מחיר" נוגעת לגיבוי שהנערים מקבלים מסביבתם, בין אם מדובר בגיבוי של ממש, בפה או בקריצת עין, ובין אם מדובר בגיבוי הנובע כפועל יוצא וכמעט הכרחי מהאידיאולוגיה העומדת ביסוד המפעל ההתיישבותי. אבהיר כבר עכשיו: אני נמנה בין אלה הרואים באור שלילי את אירועי תג מחיר, אך יחד עם זאת אינני יכול שלא להסכים עם הטענה שהמעשים הינם ביטוי של ייאוש ומיאוס אל מול צביעותם וכפל מוסריותם של המערכת המשפטית והשיח הדמוקרטי.

בדברים הבאים אבקש לפרוט ולבחון את טענותיהם המרכזיות של אנשי תג מחיר ולעמוד על מניעיהם, וזאת כמי שבא בדברים מעת לעת עם סביבתם הרוחנית של נערי הגבעות.

פרדוקס חינוכי

טענה אחת שעולה בפיהם של אנשי תג מחיר היא שכוחניות ואלימות הינה שיטת העבודה של קבוצות מיעוט שונות, שמשיגות הישגים בשיטה של מאזן אימה אל מול הממסד. כך פועלים הבדואים בנגב, החרדים בשכונותיהם, המוסלמים בהר הבית ועוד. אין סיבה, יטענו נערי תג מחיר, שנהיה אנחנו תמיד הממלכתיים והסובלניים. אילו היינו גם אנו נתפסים כמי שאסור להתעסק איתם, גוש קטיף עוד היה עומד על מכונו.

טענה אחרת נוגעת בדבר היותה של האליטה המשפטית/פוליטית/אקדמית מיעוט המתחזה לרוב באמצעות מצג שווא של התקשורת. העם בכלל איתנו, יאמרו הנערים. ולראיה הם יביאו את הטוקבקים האוהדים, את נאקת ה"עמך" הסובל מהפליטים הסודנים בדרום תל אביב, את עליית כוחו הפוליטי של ליברמן המשתמש (במרמה לדעתם) ברטוריקה של בירור לאומי נוקב אל מול ערביי ישראל, ועוד. 

המניע האחרון למעשי תג מחיר והחשוב ביותר לדעתי הוא הראייה של עצם הלגיטימיות של השלטון והממסד הישראלי כמוגבלת ביותר וכזו ששעתה קרבה, אם לא חלפה. הנערים מממשים למעשה את השאיפה הבסיסית ביותר שאליה אמור לחתור כל יהודי מבחינתם – חידוש מלכות על פי התורה והינתקות מכל תרבות זרה.

אם נסכם נמצא שיש כאן שלושה היבטים: היבט פרקטי – סיכול איום בפינוי על ידי מאזן אימה; היבט לגיטימי – ביטוי לרחשי הלב האותנטיים של העם; והיבט משיחי-ייעודי: הגשמתו הסופית של חזון הנביאים. שלושה היבטים אלו אינם רק משמשים מניעים לפעולה אלא גם מעצבים אותה. היעד הסופי נוסך את אומץ הלב ואת הדבקות במטרה, הניתוח של הלך הרוח הציבורי מכשיר בעיקר את העיתוי, והלקח מגוש קטיף משתיק את המתווכחים מבית, ההורים והמורים שנותרו אילמים נוכח כישלון השיטה שהונהגה עד כה.

וכאן אני חוזר לשאלת הפתיחה: מה טיב הזיקה בין המשנה האידיאולוגית של המיינסטרים המתנחלי ובין תופעת נוער הגבעות בביטוי המיליטנטי שלה? שהרי, יש להודות, בית המדרש המרכזי של הציונות הדתית בכלל ובוודאי של מרכז הרב ושלוחותיה אכן שואף ל"שלב הבא" – היום בו תושלם "אתחלתא דגאולה" וחזון הנביאים יבוא לכדי מימושו המלא. אך יש כאן פרדוקס חינוכי – קשה לחנך באופן אמיתי לשאיפה לאותה גאולה שלמה ובד בבד לקבל את המהלך הציוני החילוני בהשלמת נפש. על כרחך יש כאן "קריצה" כלשהי וחוסר קוהרנטיות – או כלפי חוץ, ואז ההשלמה עם הציונות החילונית היא טקטית וזמנית בלבד, או כלפי פנים, ואז המסר החינוכי על השלב הבא הינו תיאורטי וערטילאי, ללא שום מובן מעשי.

נוער הגבעות מציב במובן זה מראה מול הוריו ומחנכיו. הוא כביכול אומר להם, האמנו לכם. הטמענו את המסר שהגאולה הייתה חלקית, שהציונות החילונית סופה להגיע לריקבון, והיא אכן הגיעה לריקבון. השאלה אפוא לא עלינו אלא עליכם, ההורים והמחנכים. אם אכן אתם עומדים מאחורי החינוך שהענקתם לנו, אם עודנו חולקים את אותו יעד משותף, של מלכות ישראל השלישית, מדינת הלכה ותורה הנקייה מכל שמץ של תרבות גויית ומערבית, אזי אתם אמורים לגבות אותנו. ואם אין אתם עושים כן, הרי שכל הגינויים וההתכחשויות אינם אלא צביעות והתחסדות אל מול הממסד והתקשורת, ונאמרים רק מסיבות טקטיות. אם יש מחלוקת, היא נוגעת רק לעיתוי, לשאלה אם הוכשרה השעה או לא. הא ותו לא.

וכאן שבה השאלה לפתחו של הציבור הדתי לאומי. האם אכן טעותו של הנוער היא בעיתוי ובטקטיקה האלימה, או שמא הטעות היא מתודית, שלא לומר – תיאולוגית?

מלכות דמיונית

כמי שגדל בעולם הישיבות איני חושב שאחטא לאמת אם אטען שבית המדרש הציוני דתי אכן נושא בחובו עולם מושגים זהה למדי עם אותו נוער שממנו הוא מתנער כעת. גם הוא מצפה לאותו יום שבו ימומש אותו החזון. הציור הסופי שהוא מדמיין לעצמו אכן דומה לחזונו הגאולי של נער הגבעות הממוצע. אמנם הסתייגותו מהדרך האלימה כנה אך לא נראה שהדבר עוזר במיוחד, שכן את הביצוע קבעה המציאות, אותה מציאות שבה דור צעיר גדל על ברכי ההתיישבות, על אידיאולוגיית עוד עז ועוד דונם, ועתה, בגוש קטיף, היא הגיעה למבוי סתום.

היוצא מדברים אלו הוא שמוקד הכישלון החינוכי שלו אנו נחשפים באירועי השבועות האחרונים הינו בצורת החשיבה, ביסודות שעליהם הושתת החינוך התורני מאז הרנסנס הישיבתי מבית מרכז הרב, ולא במימושם. האשמה מוטלת על אידיאולוגיית מרכז הרב שאמנם העמידה יישובים וישיבות הרבה אך ביצעה לצד זאת גם רגרסיה במשנתה התורנית. במקום בשורה רוחנית, היא שבה ואימצה את רוח החרדיות וערכיה. במקום להיפתח באמת למושג המלכות ולהשלכות המעשיות והמנטליות הנגזרות ממנו, היא סירסה אותו בכך שהפכה אותו לכרך החמישי בשולחן ערוך שלה. במקום ההבנה שריבונות ואחריות לאומית תובעות מהאדם את מלוא תבונתו ואחריותו כבן האנושות וכמובילה של ההיסטוריה, פותחה טרמינולוגיה שלמה של תערובת של מיסטיקה ממלכתית ודוגמטיות הלכתית נוקשה בנושא ארץ ישראל.

לו היו האומץ והמעוף, לא היינו עומדים עתה מול נוער עמוס לעייפה במושגי גאולה מופשטים וחסרי כיסוי; נוער השואף להשבת מלכות קדומה שבבורותו אינו יודע שמעולם לא הייתה קיימת; נוער שחוט שדרתו התורני נשבר לנוכח פינוי קרוואן; נוער שאת שלמה המלך, "סיהרא באשלמותא", שנתן עשרים עיר בגליל לחירם מלך צור (מל"א ט), לא ידע; נוער שמנוע מלהכיר בגדלות מנהיגותו של בן גוריון מאחר שמכר את ילדי תימן, אך מעריץ בניחותא את שאול המלך ששחט עיר שלמה של מתנגדיו הפוליטיים בדמיונו; נוער המואס בצביעות הפוליטית, אך לא קרא את שאלתו הרטורית של שאול "גם לכולכם ייתן בן ישי שדות וכרמים? לכולכם ישים שרי אלפים ושרי מאות?", את פעולותיו של דוד מלך המשיח ששלח אל מותו קצין מעוטר לאחר שחשק ברעייתו.

הבורות הזו אינה מסתכמת בשאיפות משיחיות חסרות כיסוי אלא גם בחוסר הבנה של החסד ואורך הרוח של המשטר שתחתיו אותו נוער חוסה. הוא אינו מודע לכך שההגות הליברלית הנראית בעיניו כה צבועה ומושחתת היא היא המאפשרת את אותו קרנבל שהוא מנהל. הרי בימים שלפני אותו שיח זכויות מאוס וצבוע אלימות מסוג זו הייתה מסתיימת עם ניצניה הראשונים.

לפיכך, אם יש מסקנה חינוכית שניתן להוציא מימים סוערים אלו, הרי שאין היא יכולה להסתכם בנוסח המקובל מימים ימימה על אודות עשבים שוטים (אם כי ישנו שדרוג; שמעתי כבר רבנים שעורכים אבחון קולקטיבי של הפרעות קשב וריכוז). נערי הגבעות הרימו להנחתה, ועל בית המדרש להרים באומץ את הכפפה.

 יאיר היזמי הוא מורה תושב נוקדים

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011