רבה של חיפה נזכר בחוויות מימי נעוריו כתלמיד ישיבה בצל הנהגתו של הרב יעקב משה חרל"פ

הרב חרל"פ

יחסים מופלאים נוצרו בחבורה הקדושה שהקיפה את אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל. על בני החבורה נמנו תלמידיו העיקריים: אבי מורי הנזיר זצ"ל, ראש הישיבה מרן הגאון הצדיק רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל, בנו של הרב מרן הגאון הצדיק הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל וחתנו הרב שלום נתן רענן קוק זצ"ל. אפשר להוסיף לרשימה עוד שניים – הצדיק הירושלמי הרב ר' אריה לוין זצ"ל והמשגיח של הישיבה, הגאון הרב יצחק הלוי זצ"ל. כל אלה היו חבורה מיוחדת של גדולים שהקיפה את הרב קוק זצ"ל, והייתי אומר שנוצרו ביניהם יחסים של משפחה אחת שכללה גם אותנו, הצעירים. אנחנו הבטנו בהערצה על המבוגרים. היחס היה כמו בן-אח לדוד, כדברי חז"ל: "כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

שאלת ההסתר

הרב חרל"פ זצ"ל היה נוהג להפסיק את כתיבתו ביום שישי בחצות היום, לטבול, ללבוש לבנים ולהתכונן לשבת. בשעות הללו הפנים שלו היו זוהרות, ממש מעין זוהר עליון. הוא היה מלא השראה ונינוח. זו הייתה שעה שבה אפשר היה לשוחח איתו מתוך פתיחות הלב והנפש. זיכרון אחד שעולה על דעתי, לצערי הרב, היה רגע קשה. כשהגיעו הידיעות על השואה, אני כבר למדתי בישיבה. הייתי מבני הישיבה הצעירים, והתלבטתי בעניין השואה הנוראה של אירופה שהייתה נשגבה מבינתו של כל אדם ובוודאי מבינתו של תלמיד ישיבה צעיר. שאלתי את עצמי איך זה שהקדוש ברוך הוא מרשה לאויביו להרוג בבניו במאות אלפיהם ורבבות רבבותיהם. אבא זצ"ל לא רצה לדבר איתי על זה. ובכן, למי פונים אם לא לראש הישיבה?

נכנסתי ביום שישי אחר הצהריים לרב חרל"פ ושאלתי אותו שאלה חצופה קצת, שאלה שבאה מלב כואב: אולי הקב"ה החליט שחדלנו להיות העם שלו. אולי חטאותינו ועוונותינו רבו כל כך עד שהברית הופרה? אחרת איך אפשר להסביר שמיליונים של יהודים, ביניהם גדולי תורה – ארזי הלבנון ואדירי התורה – גוויותיהם עולות באש לפניו? איך ייתכן שהעם הקדוש הפך להיות העם הסובל ביותר בעולם? והוספתי, אם אני לא טועה, הרי זה חילול השם. שהנה נאמר ביחזקאל (לו, כב): "לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם". לא רק גלות אלא הרבה יותר מזה, אסון נורא כזה וסבל כזה… כך שאלתי.

אני זוכר שפניו של הרב השתנו, הוא הלבין, סגר את העיניים לאות אהבה, וברוֹך שם את ידו על כתפי ואמר: תשמע, שאר ישוב (כך היה קרא אותי): כתוב בישעיהו (כה, ט): "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא, הִנֵּה אֱ-לֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ; זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ", והנה יש פסוק אחר שמתחיל "ואמר ביום ההוא" – "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-להַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא…". ולכאורה קשה – הוא אומר – כל עבודתנו היא להגיע להכרה שהסבל שאנחנו סובלים הוא עונש על החטאים שעשינו. אם כן, למה בא העונש של הסתרת פנים כפולה? ברור, השואה היא הסתרת פנים! אבל מה הקשר בין הסתרת פנים להכרה שהקב"ה אינו בתוכנו?

הפשט הוא – המשיך הרב – שזוהי העבירה החמורה ביותר. להאמין, לחשוב, "כי אין א-לוהי בקרבי", שהקב"ה אינו נמצא בתוכנו. והרי נאמר "עמו אנוכי בצרה אחלצהו ואכבדהו". ועל האמירה "אין א-לוהי בקרבי", שנאמרה בזמנים כתיקונם, בא העונש של הסתר פנים.

אך האמת היא שהשואה היא פרק מכאיב של חבלי משיח. הוי, אילולא הייסורים הנוראים של ימות המשיח שאנחנו חיים בהם… (ועל זה חזר כמה פעמים). והמשיך הרב, כשיוסר הסתר הפנים יבואו הישועות הגדולות והייעודים הגדולים שאנחנו נזכה להם. כך צריך להסתכל על זה: כמו שהשואה והאסונות והכאב הם דבר נשגב מבינתנו, כך גם הישועה הגדולה אשר תבוא בעקבותיה. תחת "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא… אֵין אֱ-לׂהַי בְּקִרְבִּי" יתקיים "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱ-לֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ; זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ".

אגב, אחר קום המדינה הוא חזר על הדברים, והוסיף שקום המדינה היה מעין המשך והתפתחות של חבלי משיח שהחלו בשואה, והמדינה היא אך ורק הפתיח של הגאולה.

זו הייתה שיחה של יום שישי בצהרים בשנת תש"ב או תש"ג כשהגיעו הידיעות מהשואה.

פגישה גדולה

אירוע אישי אחר שאני יכול לספר היה בזמן שהרב יצא לחופש למלון באזור ת"א שקראו לו מלון "שפת הים". זה היה בקיץ, כמובן, בין הזמנים, ואני נסעתי אליו למלון. הייתה זו הזדמנות מיוחדת לשמוע ממנו שיחות. הרב היה נינוח, מחייך, והתחיל לספר כיצד פגש את לראשונה את מרן הרב זצ"ל, ואיך נוצר הקשר ביניהם.

כשהגיעה אליו השמועה שהרב הגיע ליפו הוא נסע לבקר אותו. הוא סיפר שהיה באיזה מקום רחוק ולקח עגלה עם סוסים והעגלה שקעה בחול… אז הוא החליט שכשקורה דבר גדול, השטן מקטרג. ניסו להוציא את העגלה מהשקיעה בחול ללא הועיל, והוא הלך ברגל לרב. והוא אמר לי, תשמע שאר ישוב, היה הכול כדאי. הגעתי אליו ביום שישי אחרי הצהריים והרב קיבל את פניי בחיבה ובאהבה. השבת הזאת הייתה תחילת הקבלה מפי הרב ולא אשכח זאת לעולם, את האור הגדול ששפע ממנו שאין דומה לו בכלל בין גדולי דורנו. כך נוצר הקשר בין התלמיד הגדול ורבו.

עוד סיפור שאני יכול לספר על הרב התרחש בליל שביעי של פסח, בזמן אמירת שירת הים. כל ירושלים הייתה הולכת אליו לביתו שבפאתי שערי חסד, שהיה במערב העיר הבנויה. היה זה משהו מיוחד לשמוע אותו, את קולו האדיר והמרטט אומר את פסוקי השירה ואת הניגון המיוחד שהוא חיבר. לימים אמר לי אבי מורי הנזיר הקדוש זצ"ל שיסוד נשמתו של הרב משה חרל"פ קשור עם הים, וראשי התיבות של שמו יעקב משה זה י"ם. אבל אלו כבר דברים שבנסתר שקשה להבין אותם, אבל כדאי להזכיר אותם, שכך שמעתי.

הרב היה רוקד בתוך הקהל את הפזמון "מלך רחמן רחם עלינו, טוב ומטיב הידרש לנו, שובה אלינו בהמון רחמיך…". ריקוד נפלא. אני עמדתי מסביב והוא רקד באמצע. והנה הוא מושיט  את ידו ותופס את ידי. הייתי ילד עם שערות ארוכות, אחרי גיל בר מצווה (בגיל 16 הפסקתי את הנזירות) וממש רקדתי איתו בלב המעגל. תיירים ואנשים שהגיעו חשבו שהרב חרל"פ רוקד עם אישה! עד שאמרו להם שזה הבן של הנזיר, רבי דוד הכהן זצ"ל, שכידוע קראו לו בשם הנזיר. היה זה ממש ריקוד של אהבה. הוא שם את ידי על כתפו ורקד עד סוף "מלך רחמן רחם עלינו". את הריקוד הזה לא אשכח לעולם.

ולסיום, מעט על שיעוריו במרכז הרב. את השיעור בגמרא היה מלמד ביידיש, לפי ההרגל שלו מישיבת עץ חיים בירושלים, אבל את השיעור בענייני מחשבה היה אומר בשפה העברית. זה היה שיעור נפלא שניתן ביום ראשון בערב. הוא היה מתחיל במילים "צריך לדעת, צריך לדעת". הדברים ברובם נתכנסו ב"מי מרום", ואולי יש עוד בכתבי יד, אבל אינה דומה שמיעה במישרין לתורה שבכתב. במה שכתוב, חסרה הנשמה. מה שבעל פה שווה את הנשמה. אלה היו שיחות מיוחדות, בדרך מיוחדת. הנושאים מאוד מסובכים, כמו אמונה ומדע, ציונות חילונית וציונות דתית, התבדלות והתאגדות, ייחוד וייעוד והיחס אל הרשע.

מי שזכה ללמוד תורה מפיהו הייתה לו חוויה מיוחדת ואשריי שזכיתי להיות אחד מתלמידיו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' בכסלו תשע"ב, 2.12.2011