מוסד 'גדולי ישראל', שהוא מן המאירים שבסגולות החברה היהודית לדורותיה, עובר בדור האחרון ניצול לרעה. הצבת קריטריונים ושמירה על השכל הישר רק יועילו לו

הרב יעקב קמינצקי (משמאל), 1979

לאחרונה הסתלקו כמה ראשי ישיבות חשובים מאוד, ולצדם גם רבנית אגדית. זה לא מכבר צוינו ימי הפטירה של ה'חזון איש' ושל הרב שך, שניהם מהענקים שבהנהגה התורנית אחר השואה. כמקובל, הן בלוויות והן בעלייה לקברים השתתפו אלפים ורבבות רבים. כן נערכו אזכרות ברחבי הארץ. היו אלו סימנים מובהקים, אם דרושים בכלל סימנים, להערצה הרווחת כלפי "גדולים" בציבור החרדי. לא רק במותם. אגב, "חרדים" לעניין זה כוללים גם "חרדים לאומיים" במידה רבה. 

תופעת ה"גדול", הערצתו ומעמדו בחייו ובמותו; קדושתו, תורתו ומורשתו – במיוחד "דעת תורה" המתייחסת לעצותיו בענייני חולין – היא מאושיות התפיסה החרדית. לכן תופעה זו והגדרותיה ראויות לבחינה מעמיקה וכנה. בניגוד לתקשורת ולתרבות הישראלית – זו המשתמשת בגישה ביקורתית צינית, מתנשאת, אנתרופולוגית, בסגנון סקירה על שבט נידח ב"נשיונל ג'יאוגרפיק", ננסה מתוך יראת רוממות לברור כאן את הבר מהתבן בנושא. נציג כיוונים המכבדים את המושגים "גדול" ו"דעת תורה" יחד עם איזונים רציונליים מתבקשים. דומה שדווקא מתוך כך תתחזק בצורה נכונה "אמונת החכמים". 

התבצרות חרדית

אביא תחילה דוגמאות אחדות להמחשת הבעייתיות בסוגיה טעונה זו.

הרב נתן קמינצקי פרסם לפני שנים אחדות ביוגרפיה  באנגלית בשם Making of a Godol: A Study of Episodes in the Lives of Great Torah Personalities (בתרגום חופשי: חניכתו של גדול), על אודות מסכת חיי אביו הנערץ, הרב יעקב קמינצקי, ראש ישיבת "תורה ודעת" בארה"ב. כיוון ששומו שמים, הרב וחוגו הוצגו שם כבשר ודם, בצבעים ריאליים, הספר הוחרם, אף שהמחבר עצמו הוא ראש ישיבה חרדי. בזכות החרם הפך החיבור לספר "קלט" שנרכש במחתרת ומחירו האמיר בין האספנים.

ובעניין דומה: בשעתו התפרסם מאמר חריף ב"יתד נאמן" נגד מגלי הסוד (מחרפים, לשיטת הכותב) שהחינוך המשפחתי ה"קלמאי" של הרב אליהו דסלר  –  משגיחה הרוחני הדגול של ישיבת פוניבז' – כלל, רחמנא ליצלן, קריאת ספרות חיצונית וכיו"ב. ההיסטוריון הרב פרופ' י"י שכטר (כעת בישיבה אוניברסיטה) הגיב בדיון עקרוני בנושא "עיגול פינות" וייפוי-זיוף פרטי ביוגרפיה של גדולים בשם השמירה על טוהר האידיאולוגיה ("תורה ומדע", ניו יורק, 1992, "Facing The Truths Of History").

   מורה נכבדה סיפרה בעבר שהיא עזבה את "בית יעקב" בעקבות קביעת מנהל המוסד, מחנך דגול, במסגרת הרצאה על התנגדות גדולים לעזיבת אירופה סמוך לשואה, ש"גדולים לא יכולים לטעות".

מה הביא את החברה החרדית לאבסורדים הללו?

תחושת המצור מצד הסביבה הכללית, העוינת לתפיסותיה ולאורח חייה, יצרה בחברה החרדית ביקוש לעוגן ולאישור שמנהיגות של דמויות הוד יכולה להעניק. עד כאן זה לגיטימי ומובן. אך כאשר המיתוס החל לגבור על המציאות והחינוך התחיל במקומות מסוימים ל"טייח" עובדות ואמת, כשאלו לא עלו בקנה אחד עם האידיאולוגיה הטהרנית והקיצונית של ה"קומיסרים התרבותיים" – נוצרה בעיה. לימים התפתחו סגידה ופולחן אישיות, סיפורי מופתים וכיו"ב, שפגעו גם בתדמית של גדולים שאין עוררין על שיעור קומתם (אני זוכר אישית את הבעת הסלידה על פני  הגרש"ז אויערבך זצ"ל בהגיעו לחתונה, כשקבוצת תלמידים מעריצים נטשה את המעגל מסביב לחתן ויצאה בריקוד סוער לכבודו).

המקרים המצערים ביותר היו כשלעתים נדירות התברר שה"גדול" – לא תמיד תוכו כברו. הדבר יצר ריבוי חסידים שוטים מחד, וחמור מכך – קבוצת ציניקנים מאידך. האחרונים ידעו שה"מלך עירום" אך העדיפו להכחיש זאת מטעמי נוחות או תועלת. גם כשלא היה מדובר בשרלטנים, התפשטה במסגרות רבות תפיסה מסוכנת ולפיה הגדול לא רק מחליט אלא אף חושב בשבילך.

ה"חצר", החוצצת בין הציבור לרב ומטפלת בענייני המעשה ובעיקר בהנצחת המיתוסים, היא בעיה נוספת. זו מעצם טבעה מאוישת בעוזרים ו"מעכרים" שגם כאשר אינם מושחתים, ודאי אינם גדולים בעצמם. הרב, שמטבע הדברים שרוי בספירות עליונות, שאלמלא כן לא היה "גדול", אינו צרכן תקשורת וכיו"ב. מכאן כורח הישענותו על מידע המועבר ומסונן על ידי המתווכים. הוא גם מתקשר בדרך כלל עם קהלו באמצעותם. אפילו הגדול הפיקח ביותר אינו חסין משמשי ה"חצר" שלפעמים "עובדים" עליו. "דעת התורה" יורדת לשטח עטופה מסננים ושינויים. האם היא יכולה עדיין לחייב?

לעתים קרובות קורה שהגדולים מצוטטים דור או שניים אחר הסתלקותם. על כגון זה אמרו ליצני הדור, בצדק, שיותר ממה שאמרו חכמים מסוימים בחייהם השמיעו אחר מותם…

יש 'דעת תורה'

המושג "גדול" אינו המצאה חרדית עדכנית. בכל הדורות בישראל חיו ופעלו חכמים וצדיקים נערצים שהיו משכמם ומעלה במובנים רבים. הציבור סר למרותם גם כשלא תפסו עמדות רשמיות. ביהדות המזרח ובקרב החסידים הדבר היה מובן מאליו. אלא שגם בעולם המתנגדי, האמון על למדנות ביקורתית ורציונאלית, הרעיון הכה שורשים. הגר"א מוילנא, ה"חפץ חיים" ולאחרונה ה"חזון איש", שאיש מהם לא כיהן במשרה רשמית, יוכיחו. אגב, גם אצל אומות העולם היו לפעמים תופעות דומות. מסופר שאמהות הביאו את ילדיהן להציץ בפניו של הסופר והמלומד הגרמני הגאוני גתה. אף על פי כן, אצלם על פי רוב רק בעלי מעמד פורמלי ודתי, בחינת ה"כס הקדוש" (להבדיל) שאינו יכול לטעות כביכול, השתוו בהילה ובסמכות לאלו של גדולי ישראל. אצלנו, בהיעדר מוסדות שלטון מסודרים, למעט כהונת רבנות, ה"גדול" זכה דרך כלל למעמדו בזכות אישיותו, כדברי חז"ל (בבבלי תענית כ"א ע"ב): "לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו".  

רבים ערערו לחלוטין על כוחו של ה"גדול" לקבוע בכל תחומי החיים, גם כשאלו לא מעוגנים בפסקי הלכה או בפרשנות טקסטים תורניים. טענו שאין לסמכות כזו זכר לא בחז"ל ולא בשולחן ערוך והיא אינה אלא המצאה אגודאית או של העת החדשה (ד"ר בני בראון הרבה לחקור את המושג, גם בציבורים אחרים. ראו למשל "הציונות הדתית: עידן התמורות. לזכר ז' המר", עמ' 422 ואילך. ראו גם "תחומין" ח', מאמר מאת הרב יעקב אריאל).

ולא היא. בפרק חלק בסנהדרין (בבלי צ"ז ע"ב) נמצא מקור לא רק למציאות ענקי רוח בכל דור, אלא אף להגדרת הקריטריונים העיקריים למעמדם וכן ל"דעת תורה" שלהם. הגמרא מציינת שבכל דור יש ל"ו צדיקים שהתברכו בראייה של "אספקלריא המאירה". המהרש"א שם מדגיש שלא מדובר ב-36 נביאים בעלי מדרגת "אספקלריא המאירה", שהרי זו מיוחדת למשה רבנו בלבד, אלא בבחינה של "חכם עדיף מנביא". אותה עדיפות עצמה מתפרשת על ידי הרמב"ן (בחידושיו לב"ב י"ב ע"א). הממצא העולה שם הוא שבניגוד לנביאים הרואים מחזה באספקלריא שאינה מאירה, החכם בחכמתו משכיל להתחבר לרוח הקודש שבקרבו, לעוררה וליזון ממנה, אף במדרגת משה רבנו!

הרי לנו אפוא מקור גם לקיום "גדולים" בכל דור,  וכן ל"דעת תורה" – אינטואיציה מיוחדת שיש לחכם-לצדיק בכל הנושאים שלפנים הנביאים עסקו בהם. והרי הנביאים אף פתרו שאלות מעשיות של חיי יום יום, כמציאת אבדה ועוד, וקל וחומר נושאים ציבוריים ולאומיים, אף שלא היו אלו קשורים לדין ולהלכה. הווה אומר שהחכם האמיתי משול לנביא שרואה פתרונות גם לבעיות מטא-הלכתיות. 

מבחנו של גדול

הסוגיה בפרק חלק מסייעת בידנו גם להגדיר מיהו גדול. "אספקלריא המאירה" לפי הרמב"ם (בפ"ז משמונה פרקים, הקדמתו לאבות) היא כושר ראייה ושיפוט של מי "שלא נשאר לו מחיצה (מידה רעה. י"ש) שלא הסיר אותה, וכי נשלמו בו מעלות המידות כולן ומעלות השכליות כולן". לענייננו, רק מי שאין דופי במידותיו והוא מושלם במוחין (לפחות באופן יחסי) הוא בכלל הל"ו. לפי הרמח"ל "אספקלריא המאירה" היא מידת מי שאינו רואה כלל את עצמו, כי הוא משול למסתכל בזכוכית שקופה. ענו אמיתי הוא המסוגל לקנות ולשדר את האמת הא-לוהית ללא נגיעות, באובייקטיביות מוחלטת, כמשה רבנו הענו מכל האדם. "אספקלריא שאינה מאירה" משולה לזכוכית שבד כהה מתוח על צדה האחד. או אז היא הופכת למראה. מי שמתנבא או שופט בבחינה זו רואה את השתקפות בבואתו שלו, לרבות אינטרסים, תסביכים ותסכולים למיניהם.

כמדומה שניתן וראוי לסכם מעין "עשרת הדיברות" כמבחן למאפיינים ומגדירים של "גדול":

א. תלמיד חכם מובהק, "סיני" ו"עוקר הרים" – ובעיקר בהלכה ובתלמוד, שם כוחה של גדלות כזו לדבר בעד עצמה דרך כתבים, פסקים ושיעורים מנומקים. מי שלא נודע כאיש הלכה, דרגתו כגדול אינה עוברת כור מבחן עובדתי הגיוני, דבר המאפשר למיתוסים, לכריזמה ולסגידה "לעבוד שעות נוספות" וליצור קרקע פורייה לזיופים אפשריים.

ב. יראתו וצדקותו אינן מוטלות בספק. הוא נודע בהן עוד טרם שהתפרסם ו"התחיל לקבל קהל".

ג. חכם ומבין היטב את הוויות העולם, אף שאישית הוא פרוש מהן.

ד. בעל כושר מנהיגות והחלטה.

ה. אוהב את הבריות ומסוגל לתקשר עמן.

ו. מקורי, מתוחכם ובעל חוש הומור, זאת למרות שהוא נטוע בקרקע של מסורת מוצקה.

ז. בעל רגש ולב רחום, המודע לסבלם הפיזי והרוחני של אחרים, לרבות של הנחותים והחוטאים ויודע להתמודד איתם.

ח. רחוק מתאוות בכלל, ובפרט מכבוד, שלטון, ממון ונהנתנות.

ט. כסנהדרין, שהייתה צריכה להתמצא בשבעים לשון, ראוי ל"גדול" שייחשף במידה זו או אחרת למיטב שבתרבות הכללית.

י. מודה בטעות, מקבל את האמת ממי שאמרה ויש בו גם קורטוב של יכולת ספקנות.

אין במסגרת זו מקום לתעד ולהוכיח את כל הנקודות שציינו. קשה למצוא אדם שעונה על כל הקריטריונים הנ"ל בשלמות, אבל יש כאן למצער כיוון לחיפוש אמת.

מכאן הפירכות לאבסורדים שהודגמו בתחילת המאמר: גדולים אינם מלאכים. הם אמורים להיות בני אדם. וכן, הם מסוגלים אפילו לטעות. רבן יוחנן בן זכאי (לפי הבבלי בגיטין נ"ז ע"ב) לא ביקש מאספסיאנוס לחמול על בית המקדש. היה זה, לפי התירוץ השני שם, מפני שה' השיב דעתו אחור. אם ה' עשה כן לריב"ז, זה יכול היה לקרות גם לענקי הרוח באירופה סמוך לשואה.

מבט נקי

ועדיין אני סבור בתוקף ששיקול הדעת של מי שחי בנקיות ובטהרה, ושקוע בתורה הגבוהה מחיי היום יום גם אם אינה מנותקת מהם, הוא אובייקטיבי וממילא נטול נגיעות נפשיות ואחרות יותר משל אדם רגיל. והיו דברים מעולם.

אסור להחניק חשיבה אינדיבידואלית. גם הרמב"ם, ורבים אחרים, מן הסתם היו חותמים על הצהרתו של דקארט: "אני חושב משמע שאני קיים". אף על פי כן, אשרי מי שיכול לבטל דעתו מפני דעת מי שעולה עליו. מכאן ועד פולחן אישיות, או שרטוט דמות לפי העדפות "קומיסרים של תרבות" ו"מעצבי דעת קהל", יש מרחק רב.

*

 פעם, כשהיה לי חולה בביתי, הלכתי לאדמו"ר ידוע לבקש ברכה. לפניי בתור עמד חסיד, יהודי קשה יום. כשנכנס לרבי, שכח לסגור הדלת. לא יכולתי שלא לשמוע את השאלה ואת התשובה בחדר. היהודי ביקש עצה אם להיכנס לחובות ולהחליף דירה, ואף התעקש להיכנס למפרט הטכני של הבית הנחוץ לו. האדמו"ר ענה מה שענה. מי שלא ראה את פני החסיד העלוב, כולו קורן, יוצא מהקודש, לא חווה מימיו את משמעות דברי הרמ"א "אין שמחה כשמחת התרת הספקות". באותה שעה קינאתי בחסיד כפי שלא קינאתי באדם מעולם.

 הרב ישעיה שטיינברגר הוא רב שכונת רמות שרת ודניה וראש כולל "זיו התורה" בירושלים

   פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח בחשון תשע"ב, 25.11.2011