הפסיכולוג ישראל בר-כוכב מוציא מבחר משיריו, מספר על האב שכל כך נוכח בשיריו, על השיבה אל הקדושה ועל ההבדל שבין שירה ופילוסופיה למקצוע הטיפולי שלו

ישראל בר-כוכב

אני נפגשת לשיחה עם ישראל בר-כוכב. הפגישה שלנו אינה אינטימית, והיא מתקיימת על במה במרכז האירועים היפה של 'משכנות שאננים' בסיומו של ערב המוקדש לשירי בר-כוכב, ולרגל צאתו לאור של ספר שיריו: מבחר שירים; 2010-1975 (הקיבוץ המאוחד-מוסד ביאליק, ירושלים 2010).

ישראל בר-כוכב (ברקובסקי) נולד בישראל בקיץ 1950 והוא גדל והתחנך בגבעתיים וברמת גן. נכד למשפחה מבני העלייה השנייה (ברקובסקי ובית צורי), ממייסדי תל אביב, מצד אביו. מצד אמו הוא נכדו של הרב ישראל קלמנוביץ מביאליסטוק. אמו הייתה מזכירה ב'הפועל המזרחי' ועלתה לארץ ב-1933.  ספרו האחרון (לרגע זה) "מבחר השירים" הוא ספר עבה בכריכה קשה, ובו למעלה מ-300 עמודים של שירים מלוקטים (וגם מעט חדשים).

אני מתארת לעצמי שזה מרגש  ובוודאי החלטה רצינית להוציא ילקוט שירים; רצינית היא עצם ההחלטה שיש מקום ורצון ללקט, וכמובן – הבחירה של השירים. בפעולת הליקוט יש הסכמה להשאיר שירים רבים בחוץ. איך זה קרה, מתי החלטת שבשלה השעה ואתה רוצה להוציא קובץ? ואיך הייתה ההרגשה כשהחלטת אילו שירים להשאיר מחוץ לבית החדש?

"על עצם הוצאת הספר לא אני שהחלטתי. יום אחד, בפגישה במשרדו של פרופ' עוזי שביט, מנכ"ל של הוצאת 'הקיבוץ המאוחד', הועלתה האפשרות לעבוד על אסופת שירים. אחרי שנתיים עבודה ובשותפות עם הוצאת מוסד ביאליק נולד הספר.

וההחלטה על בחירת השירים?

"לא, זה לא היה קשה מדי. שמחתי לעבור עליהם, שמחתי על האפשרות לאגד אותם יחד, אפילו שמחתי לבחור. אני מקווה שאנשים יצליחו ליהנות מהתוצר הסופי".

כעס ועצב

 הכתיבה שלך היא פעמים רבות ביוגרפית, מאוד ביוגרפית. הגיבור הברור של העיסוק הביוגרפי הוא אביך. כמעט שאי אפשר לעבור שלשה-ארבעה עמודים בספר בלי למצוא התייחסות לאב. ההתייחסות אל האב כמובן טעונה מאוד. בתפילה המתוארת בדברי הימים אומר דוד לא-להים (דברי הימים א פרק כט) "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל, וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" – הכול שייך לא-להים וגם המתנות שאנו נודבים לו נלקחו ממנו. פסוק זה עלה במחשבתי כמה פעמים כשקראתי את שירי האב שלך, כאילו הכול יוצא ממנו ושב אליו. הנה דוגמה חזקה מאוד לכך:

גרזן

האב יורד מן ההר,

עוטה גופייה לבנה של 'אתא'

גרזן אדום בידיו המגוידות,

אין לשאת את המראה, פניו בוערות

כשהוא יורה את עשרת הדיברות

(עמ' 187, מתוך: בקרוב אהבה).

השיר 'גרזן' הוא שיר רב עוצמה. שלשה סיפורים מקראיים מכוננים שזורים בו: עקדת יצחק, מעמד הסנה ומעמד הר סיני. אלא שהאב בשיר הוא ישראלי שיצא מעולם של אמונה אל איזה סוג מכמיר לב של אתיאיזם, אבל עם זיקה לתפילה ולחזנות מילדותו היתומה במוסד הילדים דיסקין בירושלים.

"אכן, דמויות ענק בשיר. אבי היה עבורי דמות גדולה מהחיים וכך הוא מתגלה גם בשירים. אבי היה איש עם נוכחות והשפעה גדולה על חיי ועל חיי אחרים, אבל למרבה הצער, בעודו חי בעולם אידיאולוגי מאוד, ארץ ישראלי, לאומי ותנכ"י, הוא לא מילא את תפקיד האב הרחום והחנון, אלא היה קפדן גדול, איש עבודה, נוח לכעוס, אבל גם בעל סגנון ושליטה מרהיבה בשפה העברית. איש ספר ושיחה, אבל גם שתקן גדול, ממש כאילו יצא מספרה של דבורה בארון או מסיפורי קפקא. אני מודע, כמובן, למקום הרב שאבי תופס בשיריי, אני מודע גם לדברים הלא-קלים שאני כותב עליו, אבל חשוב לי להבהיר שזה לא כעס. זה כבר הרבה שנים לא כעס. זה בעיקר עצב. עצב על ההחמצה הגדולה, על החסר ועל ההיעדרות והבדידות.

"האידיאלים הגבוהים והטיפוסיים לבני העלייה השנייה, בצירוף אופיו הקשה והבלתי מתפשר, לא אפשרו לו מתינות והשלמה לגבי חסרונות שזיהה סביבו, על הקטנות של היומיום, על התובענות הבלתי ניתנת לנשיאה. אשר על כן לא יכולתי לראות בו מודל לחיקוי, אבל ירשתי ממנו את השפה, העברית, את הרוח הרליגיוזית ואת תורת הנאום (ברוח הרביזיוניסטית). מצד שני למדתי ממנו איזה אב לא להיות. היו לאבי חיים קשים. הוא התייתם מאמו, שהייתה ידועה בראשית תל אביב כזהבה היפה. היא מתה בדמי ימיה, בת ל"ג שנים, מטיפוס. הוא ושני אחיו הושמו במוסד היתומים 'דיסקין' בירושלים, שבו שררה רוח חינוך חרדית נוקשה ביותר, מלווה בעונשי גוף ומשמעת ברזל. גם זה תרם לעיצוב  אישיותו הקשה. מעולם לא דיבר על כך, בעל גאווה היה ורחק מכל תלונה ורחמים עצמיים".

על הצד החגיגי

אחד הדברים שתפסו את תשומת לבי היא ההתייחסות המתמדת לנכות של אביך: "מעולם לא הלך אבי כאחד האדם, / רגלו הנכה השאירה צלקות / במקומות הבטוחים…" (דלת, עמ' 14, בתוך: גיל האהבה הפגומה, 1982), או: "שוב אני רואה אותך / חוזר מהעבודה על אופני  / הצליעה שלך, תיק העור הישן, / ואני אומר, אני כותב אותך החוצה / ובכל זאת אתה נשאר בתוכי (פתולוג של מחשבות, עמ' 115. בתוך: מעוף הנזיר, 1996).

"זה היה ממד נוסף. בגיל שבע נדקר ברגלו משבר זכוכית, התפתחה גנגרנה, רגלו הושמה בגבס ומאז הפך נכה. גם את חוש הראייה איבד בהדרגה עד לעיוורון וכל אלה לא מנעו ממנו לעבוד בזיעת אפיו בכריכייה עד סוף ימיו, שוב בלי להשמיע תלונה ובלי לבקש דבר.

על רקע הדמות הקשה, הנכה והמנכרת של האב, בולטים שני שירי אהבה לילדים שלך שחר וטלי. הנה השיר הקצר והאוהב שנכתב לטלי:

בת תפנוקי ריחנית השיער

טליה שמחה בשדה בר

נערה קטנה בבוקר העולם

(עמ' 33 מתוך: חוקי הגן).

איך מי שלמד מאביו איזה אב לא להיות יודע לאהוב כך את ילדיו?

"לא חייבים ללמוד אהבת אב מאב. יש הרבה מקומות ללמוד בהם אהבה. המקום המרכזי שלי היה אמא שלי, שהציעה לנו, בניגוד מוחלט לאבי, את כל החופש האפשרי. אבא היה יוצא מהבית, הדלת הייתה נסגרת מאחוריו ומאחורי החושך והפחד, והחירות החלה למלוך בבית. אני חושב שאמא שלי לימדה אותי מהי חמלה במובנה הפשוט, הכמעט פיזי. מאחותי הבוגרת למדתי מהי אמפתיה. משתיהן למדתי על הצד החגיגי, מלא החום של החיים.

בספר המבחר נכללים שישים שירי אהבה. הם מעמידים את האהבה, וכן את דמות האישה, במרכז החיים וכתקווה גדולה, ועם זאת הם רוויים תחושות החמצה ופרידה. פה ושם ניכרים גם פיוס והשלמה, אך גם גילויים על אופייה הטרגי של האהבה".

ושירי אהבה, אהבת נשים?

"היחסים שלי עם נשים יש בהם יופי, קדושה ועצב. אני מאמין שממש כמו שמראה גם התנ"ך, שהאהבה היא תכלית הקיום (בראשית, שיר השירים, קהלת). מצד אחד האהבה היא האפשרות לקום לתחייה ממש, ומצד שני היא גם מקור הכאב כשהיא נכשלת או לא מתגשמת. כמו יעקב גם אני נמשך אל היופי שיש בו קדושה, ובימי הנעורים הייתי תלמיד של צער בבית הספר של הנשים הבלתי מושגות".

פרקטיקה, לא תוכן

ישראל בר-כוכב הוא, בין היתר, גם מרצה לפסיכולוגיה, והייתה לי ציפייה שנוכל להפוך ולהפוך בשירי האהבה. אני מנסה לבדוק עם בר-כוכב את היחסים בין הפסיכולוגיה והשירה בחייו ומציינת שכשפרויד דיבר על המשוררים הוא התייחס אליהם כאלו שתמיד הקדימו אותו ואת חבריו החוקרים: "וביותר, בתחום חיי הנפש הקדימו המשוררים אותנו… משום שהם שואבים ממקורות שעודם כספר החתום לפני המדע".

אתה משורר ומרצה לפסיכולוגיה ומעניין אותי איך אתה רואה את הדברים. האם אתה מרגיש שהשירה מטרימה אצלך תובנות? האם יש דברים בחייך שאתה כותב בשיר ורק אחרי זמן רב אתה גם מבין מה כתבת?

במענה לשאלה זו אני מקבלת בר-כוכב אפילו עוד יותר נחרץ. במהלך הראיון גיליתי את השנינות ואת ההומור הדק והעצוב שלו, אבל כשהוא מדבר על פסיכולוגיה הוא זועם ורציני לחלוטין ובנושא זה הוא לא מציע טיפת הומור.

"פסיכולוגיה היא לא פילוסופיה. פסיכולוגיה היא לא תוכן. היא שפה וכלי שנועדו לסייע לאנשים במצוקה, להפחית את הסבל האנושי. לעניין זה ולמענו בלבד אני נעזר בפסיכולוגיה. לשם כך בלבד אני מקבל אנשים לטיפול ומלמד את המקצוע. פסיכולוגיה היא פרקטיקה. פילוסופיה ושירה מציעות תוכן. אני לא מחפש בפסיכולוגיה תכנים ואני לא מציע לעשות זאת.

"העיסוק בפסיכולוגיה הוא עבורי הצד הממשי של ההשקפה האקזיסטנציאליסטית-הומניסטית שאני דבק בה. זאת דרכי לממש את החובה לעזור להקטין את הסבל האנושי".

בספר השירים של בר-כוכב מצויות כמה תפילות, והן שואבות מהמקורות. יש בהן משום קריאה נגד הוויתור על הממד הרליגיוזי, ממד הקדושה הטבוע בחיים, לטובת הממד המטריאליסטי שלעולם אין למצוא בו את גאולת הנפש. אין זו חתירה תחת המסורת בכלים שהמסורת עצמה יצרה, אלא געגועים אל עולם שלם שאבד וקריאה (תפילה) לשמירה על ממד הקדושה והתום שחיוניים לחיים משמעותיים ולאושר.

אני בוחרת לחתום את הראיון בשיר תפילה המתאים לימים אלו:

אדון הסליחות

אדון החמלה

אדון הרחמים

אדון הישועה

אדון החיים

האדון הטוב

אדון הנחמות

אדון הצדק והאמת

אדון, אולי תעזור לי

(עמ' 152 בתוך: פסוקי ירח).

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד באלול תשע"א, 23.9.2011