ויליאם ג'יימס, החווייה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם; מוסד ביאליק תש"ט

ויליאם ג'יימס הוא אחד ההוגים המעניינים שהצמיחה התרבות האמריקנית. כדאי אולי להתחיל בכך שעל אף העובדה שג'יימס נולד למשפחה עשירה בניו יורק של המאה הי"ט, ועל אף העובדה שבית ילדותו היה רחב-אופקים והוא זכה להשכלה רחבה (אחיו הוא הסופר הנודע הנרי ג'יימס), הוא עצמו לא זכה לחיים קלים וסבל רב ליווה אותו כל ימיו. עובדה זאת, סבורני, מסבירה את משיכתו אל העולם הרוחני והדתי שבעקבותיה הוא קנה את עולמו במחקרים על הפסיכולוגיה של האיש המאמין.

ג'יימס סבל שנים רבות ממחלות גופניות קשות, אך גם מדיכאונות וממחשבות אובדניות שהתישו את כוחו והפריעו לעבודתו. הוא החל את דרכו כסטודנט צעיר בתחום אמנות הציור, אך ב-1861 עבר ללמוד מדעים בהארוורד, ולאחר מכן עבר ללימודי רפואה. הוא סיים את התואר בתחום מאוחר למדי, בשנת 1869, עקב בעיות הבריאות שלקה בהן. כדי להתמודד איתן שהה כמה שנים בגרמניה, שם למד פסיכולוגיה ופילוסופיה. עבודתו האקדמית של ג'יימס נמשכה לכל אורך חייו באוניברסיטת הארוורד, והואיל והוא התמחה בתחומים שונים היה ביכולתו לשלבם ולעבור מנושא לנושא בתחומי המחקר השונים. בשלב מסוים התרכז ג'יימס בפיתוח מחקרים בתחום הפסיכולוגיה שהייתה עדיין מדע-בחיתוליו באותם ימים, ובמיוחד עניין אותו העולם החווייתי של המאמין.

ג'יימס היה פרגמטיסט. אף נכון לומר שהוא ייסד את האסכולה הפרגמטיסטית יחד עם צ'רלס פירס וג'ון דיואי (אגב, ספרו "פרגמטיזם" ראה אור בתרגום לעברית בהוצאת 'רסלינג'). פרגמטיזם הוא תפיסת עולם "אמריקנית" מאוד באופייה, הגורסת כי לאמת יש חשיבות אך ורק אם היא גם מועילה באופן מעשי. מבחינת הפרגמטיסט למחשבה יש משמעות רק אם היא משמשת כלי להשגת מטרות החיים של האדם. אין לו עניין לדון בתקפותן המטפיזית של מחשבות רחוקות מהחיים. ואולם, הנקודה החשובה ביותר להבנת הפרגמטיזם היא שתפיסת עולם זאת נוקטת עמדה שונה מהמקובל ביחס למושג "אמת". מבחינת הפרגמטיסט האמת מותאמת לגילויים של חקירת האדם, ולכן היא תמיד עניין יחסי ותלוית זמן; הפרגמטיסט דוחה כל קביעה מוחלטת על מהות העולם, משום שעבורו העולם איננו מקום גמור ושלם שאין לנו אלא לחוקרו; עבורו העולם הוא מקום-בהתהוות, שבו הכול שרוי בתנועה, בתהליכי-שינוי. על כן מודגשים אצל ג'יימס כוח הרצון וכוח הבחירה המאפשרים לאדם לשנות את המציאות.

וכאן אנו מגיעים לאחת הנקודות המפתיעות והמעניינות ביותר במשנתו של ג'יימס. ניתן להבהירה יפה כמדומני לאור מאמר אחר של ג'יימס, שנקרא "הרצון להאמין" – מאמר שקדם לספר "החוויה הדתית לסוגיה" (המאמר בתרגום יניב פרקש נדפס בגיליון "תכלת" 31, תשס"ח).

הטיעון המרכזי של ג'יימס במאמר זה הוא שמבחינה פילוסופית ניתן להצדיק את האחיזה של האיש המאמין באמונתו גם אם אין בידיו הוכחות חותכות לצדקתו. ג'יימס מביא את הדוגמה ה"פרגמטית" הבאה כדי להסביר את דבריו: אם אני חוזר לביתי מטיפוס בהרים ומגיע לתהום שעליי לקפוץ מעליה בלית-ברירה – כדי להצליח אני זקוק לביטחון עצמי. במקרה זה, אף שלא קיימת כל הצדקה הגיונית להאמין בעצמי שאוכל לעשות זאת, בכל זאת הגיוני יהיה לגייס כוחות-אמונה-בעצמי כדי שאוכל לבצע זאת. מכאן נוכל להסיק, אומר ג'יימס, כי לעיתים נכון להניח לטבע הרגשי שלנו להשפיע על האמונות שלנו – גם אם אין בידינו ראיות חותכות.

ואולם, בכל זאת קיימות כאן מגבלות. ג'יימס מצדיק זאת רק כשמתמלאים שלושה תנאים:

א. האמונה שאנו בוחרים לרצות בה צריכה להיות אפשרות חיה עבורנו, ולא אמונה טפלה שאנו בזים לה, כי אם דבר-מה שאכן קיימת אפשרות ריאלית עבורנו לראותו כאמת.

ב. הבחירה בכך צריכה להיות כפויה, ולא נושא שאפשר להתחמק ממנו. כך היא למשל הקפיצה מעל התהום כשאין לי דרך אחרת.

ג. ההחלטה להאמין צריכה להיות החלטה חשובה עבורי. כך, במקרה של ההתייצבות מול התהום – קפיצה ללא אמונה בכוחי בוודאי לא תצלח ותגרום למותי.

אך התנאי החשוב ביותר שמוסיף ג'יימס הוא זה: החופש לבחור באמונה יכול להיות מוצדק אך ורק כאשר קיימות לפניי אפשרויות שאינני יכול להכריע ביניהן. לפיכך, כשניתן לחקור את טיבה של האמונה העומדת לפניי לעומקה לא יהיה זה נכון בשום אופן לקבלה ללא הצדקה כמות שהיא. לתנאי אחרון זה לא רבים שמים לב, ולדעתי הוא החשוב מבין כל התנאים שעליהם מדבר ג'יימס.

כדי להדגים את חוויית האמונה הלא רציונלית, שהיא כאמור מוצדקת לחלוטין בתנאים מסוימים לפי ג'יימס, כדאי להציג מ"החווייה הדתית לסוגיה" מסמך מצמרר, וידוי אישי של ג'יימס עצמו, כך מסתבר (ראו שם עמ' טז), על מחלתו ועל הטיפול שהוא עבר אצל מרפא "לא-קונוונציונלי".

ג'יימס מספר כי לקה בדיפלופיה, כלומר ראייה כפולה, שבגללה כמעט לא היה יכול לכתוב ולקרוא – והדבר הסב לו סבל רב. הוא פנה אל מרפא בבוסטון ששמו הלך לפניו כ"מרפא-רוח". וכאן מספר ג'יימס מה שאירע בלשון זאת:

הריפוי נעשה בלי אומר ודברים. האיש לא דיבר כמעט מאומה, והמעט אשר אמר לא הכניס כל אמונה (=שאוכל להתרפא) ללבי; ההשפעה… באה ממחשבתו או הרגשתו של אותו האיש, שהומשכה בחשאי אל תוך רוחי שמעבר להכרה וכמו לתוך מערכת העצבים שלי, בעוד אנו יושבים חרש יחדיו… יושב הייתי בשקט עם המרפא כחצי-שעה דבר יום ביומו, תחילה ללא תוצאות; אבל מקץ עשרה ימים, כמדומני, הרגשתי לפתע פתאום כמין גל של מרץ חדש עולה בקרבי בבת-אחת. היתה זאת הרגשה כי כוח בי לצלוח ולעבור על פני מעצורים משכבר הימים, וכוח בי לשבור את המחיצות שהיו לי במשך זמן רב כחומות גבוהות (עמ' 83).

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז באלול תשע"א, 16.9.2011