מעבר לצעיפי הרומנטיקה, סיפורה של המשוררת רחל הוא סיפור לא קל של החמצה והתנכרות. מוקי צור הוציא לאור את מה שהוא מכנה 'סקיצה' לתולדותיה של מי ששיריה הפכוה בת אלמוות

מוקי צור. צילום: יעקב בר-און

"רק על עצמי לספר ידעתי", כתבה המשוררת רחל בשיר הפותח את 'נבו', קובץ השירים שהופיע לאחר מותה, בימים אלה לפני 80 שנה. אבל לא רק היא סיפרה על עצמה. גם רבים אחרים סיפרו עליה עד שדומה היה כי כמעט כל רזי מסכת חייה הטראגיים וקצרי הימים ידועים. עתה בא 'רחל – החיים, השירים', ספרו החדש של מוקי צור, ומפגיש אותנו עם פנים לא מוכרות של המשוררת המולחנת ביותר בשירה העברית. לפתע מתגלה ההומור, הגובל בשובבות, של הדמות הדואבת ועטופת היגון. עם ההומור הזה השוותה את עצמה למשוררות אחרות וכתבה ב'הדגדגיתון', העיתון ההיתולי של דגניה.

צור, 73, איש קיבוץ עין-גב, נוגע-לא-נוגע שנים רבות ברחל. כחוקר תולדות היישוב בכלל, ועמק הירדן בפרט, נטל משיריה שמות לספריו. כעת, עם פרסום ספרו עליה, הוא מכנה אותו בצניעות האופיינית לו 'סקיצה', בתקווה שתהא לעזר למי שייקח על עצמו את המשימה של כתיבת ביוגרפיה רחבת יריעה של רחל.    

"הספר הנוכחי היה אמור להיכתב על-ידי מישהו אחר, או יותר נכון מישהי אחרת, אישה וסופרת שתיכנס דרכו להיכל של רחל, מצוידת בחומרים הראויים", הוא אומר. "רחל הייתה אישה לא פשוטה, אפילו מורכבת. נראה לי שאישה מסוגלת יותר להבין טוב יותר את המורכבות הזאת. חשבתי שבשביל לכתוב ספר על רחל צריך סופרת גדולה. אינני אישה וגם אינני רואה את עצמי כסופר".

אתה צוחק? בכל ערך שמוקדש לך אתה מוצג כסופר, לא רק כהיסטוריון וכמחנך…

"אינני מחשיב את עצמי כסופר. לא כל מי שמוציא ספרים יכול להיקרא סופר. לפעמים אני אומר בצחוק שהיסטוריון הוא סופר שאין לו דמיון. סופר לא כותב 'סקיצות', אני – כן. הייתי מתאר את הספר הנוכחי כספר-תשתיות. הרי לא פעם כשאנחנו נוסעים בכבישים אנחנו נתקלים בעיכובים בתנועה תוך כדי עבודות תשתית. אני מקווה שיימצא מי שייסע על הכביש שסללתי כאן".

שירי טיוטה

ראשיתו של הספר הזה הייתה כשנתבקש לסייע לתסריטאית אמריקנית שנשלחה ארצה כדי לכתוב תסריט לסרט הוליוודי על רחל. הסרט לא התממש – "עד היום אני לא יודע איפה נגמר הסיפור" – וצור נותר עם הטיוטה שכתב למען אותה תסריטאית. זמן רב חיכה החומר לגואל באחת ממגירותיו. בחלקו השתמש אשתקד בספר 'לא עבים מעל: מאה ראשונה לדגניה', בפרק שהוקדש למשוררת.  

הספר מורכב משני חלקים – קווים ביוגרפיים של רחל ו-109 השירים שנכללו בקבצים 'ספיח', 'מנגד' ו'נבו', שכאמור הופיע לאחר מותה. צור שולל ניסיונות לשנות את סדר השירים או לצרף שירים מתוך הטיוטות שרחל הותירה אחריה.

"שירי שני הקבצים הראשונים מופיעים כפי שרחל ערכה ובחרה אותם", הוא מבהיר. "לשיקולים שלה היכן לשים כל שיר יש משמעויות מאוד עמוקות, כי השירים מדברים בינם לבין עצמם. מה שהיא צנזרה, לא נכנס. אלה שירים שנשארו בטיוטה".

בחלק הביוגרפי של הספר נכללים שירים שאינם מופיעים בקבצים האמורים.

"אלה הם שירים מתוך מחברת הטיוטות שלה שנמצאת בארכיון בית ברל. לא היה מקום לכלול אותם בין השירים שמופיעים בקבצים. כאן יש פרט מעניין. אף לא שיר אחד מהטיוטות לא נכלל בין שירי רחל הרבים שהולחנו. המלחינים, מבלי לדעת מה הוא מה, בחרו רק שירים שרחל עיבדה אותם עד הסוף".  

סיפורה של רחל, כפי שהוא מובא על-ידי צור, מרתק. כשרחל, שנקראה גם ראיה במקור, נולדה ב-1890 בסארטוב, אביה, איסר-לייב בלובשטיין, כבר היה בן 57, עובדה שהייתה לה השפעה מכריעה על יחסיהם. היא הייתה אחת מתריסר ילדיו, בתו של אשתו השנייה של האב שבילדותו נחטף לצבא הצאר. אמה, סופיה מנדלשטאם, הייתה קרובתו של אוסיפ מנדלשטאם, ממשורריה הגדולים של רוסיה. בת 16 התייתמה רחל מאמה, וכעבור שלוש שנים, ב-1909, בעיצומה של העלייה השנייה, עלתה ארצה עם אחותה שושנה.

שתיהן התמקמו עם אחותן המוזיקאית, בת-שבע, שהצטרפה אליהן, ברחובות, וחלקו חדר משותף. עברית היא למדה מחברה, נקדימון אלטשולר, בן המושבה. ברחובות פגשה את א"ד גורדון, 'זקן פועלי ארץ-ישראל', שהיה אז רק באמצע שנות ה-50 שלו, ואת 'איש הצמחים' נח נפתולסקי, ידידה הקרוב.

מכנרת לטולוז

ב-1911 הגיעה רחל ל'חוות העלמות' שהקימה חנה מייזל בחצר כנרת. היא עבדה שם כפועלת וערכה עם שמואל דיין מדגניה, אביו של משה, את 'השפיפון', שבועון היתולי לפועלי עמק הירדן. ב-1913 יצאה בהשפעת מייזל ללמוד אגרונומיה בטולוז שבצרפת. המממן לא היה אחר מאשר אביה הבורגני והישיש – ש"חשב שבכך תיגמל מהשיגעון החלוצי שלה".

בטולוז התוודעה לשירתו של פרנסיס ז'ם, שהשפיעה עמוקות על כתיבתה – והתאהבה במיכאל ברנשטיין, סטודנט להנדסת חשמל. 'סולווג', הוא קרא לה, כשם גיבורת 'פר גינט', מחזהו של איבסן. אהבתם לא הבשילה כדי זוגיות. "הקטע ביניהם עדיין זקוק לפיענוח", סבור צור. הם נפרדו בצרפת ומאחר שהיו אלה ימי מלחמת העולם הראשונה ולא היה ביכולתה לשוב ארצה, יצאה לרוסיה.

ברוסיה עבדה בבית-ילדים ושם התפרצה מחלת השחפת שהעיבה על חייה וסימניה הראשונים ניכרו אצלה בילדותה. עקב המלחמה הייתה מנותקת ממשפחתה – ולמעשה חסרת כול. כדי לממן את שיבתה ארצה ערכה מסע בין בתי-כנסת וארגונים יהודיים, שם סיפרה על חוויותיה בכנרת.

רחל שבה הנה ב-1919, על סיפון האונייה 'רוסלאן', עם חלוצי העלייה השלישית. בסך הכול, בשתי תקופותיה כאן שהתה בארץ-ישראל 16 שנה בלבד. עם שובה, שהתה תחילה פחות משנה בדגניה, שם הייתה מהכותבים ב'הדגדגיתון', העיתון ההיתולי של הקיבוץ, שבו גם פרסמה מחזה בן מערכה אחת. מאותה תקופה ישנה עדות על מפגש דומם על שפת הכנרת שהיה לה עם ברנר, ששהה באותו זמן במגדל.

אז עדיין לא נודעה כמשוררת וניסיונה התמצה בעיקר בכתיבת שירים ברוסית בעת שהותה ברוסיה. בקיבוץ כתבה בשלהי 1920 את השיר 'דגניה', שלימים פרסמה אותו תחת הכותרת 'שבת'. למעשה, כל שיריה בספר הם משמונה שנות חייה האחרונות. תקופת האושר שלה בדגניה, שם התרועעה גם עם הילדים הקטנים, כולל משה דיין בן החמש, הייתה קצרצרה. מחלת השחפת שלה התפרצה ביתר שאת. כשאחד החברים אמר לה 'כאן המקום לבריאים ולא לחולים', לא השתהתה. היא נטלה את חפציה ויצאה לתל-אביב. מרוב בושה, חברי המשק יצאו לשדות כדי לא להיתקל בה בעת עזיבתה.

ימי השיר הקצרים

תל-אביב הקטנה לא ציפתה לה בחום. באין ברירה, הגיעה לבית אביה, שיחסיה עמו היו קרירים. היא גם לא הסתדרה עם אמה החורגת (הם עלו ארצה שנה אחריה). רחל יצאה לבית-חולים בצפת שבו טופלו חולי ריאה. משם הייתה בקשר עם חבריה בדגניה ובמקום התאשפז לצורכי ריפוי ידידה מראשית ימיה בארץ, גורדון. כשהיו באים לבקר אצלה, לא עשתה עניין ממחלתה. רק במכתבה לסופר מנחם פוזננסקי, איש קשוב לדברי צור, סיפרה בפתיחות על מצבה. "רצוני לשיח את צערי, אולי ירווח לי", כתבה למי שהיה גם איש-סודו של יצחק קצנלסון (קרוב לוודאי גיבור ספרו הבא של צור, יב"א), מחבר 'מה יפים הלילות בכנען' ו'רוח עצוב'.

תחנתה הבאה הייתה ירושלים, לשם הגיעה בהזמנת רחל ינאית בן-צבי כדי לשמש מדריכה חקלאית בבית הספר לבנות שזו הקימה. אבל מחלתה מנעה ממנה להתמסר למשימה שהוצעה לה. זמן-מה הייתה בתוך החבורה הספרותית בירושלים ובהמשך ניסתה לשווא להיות פועלת בפתח-תקווה. אז קיבלה הצעה שלא ניתן לסרב לה: ברל כצנלסון, ידידה מימי כנרת, הקים את עיתון הפועלים 'דבר'. חבר מערכת העיתון, משה בילינסון, הזמין אותה להצטרף לכותבים בו עם שיר לשבוע. שש שנותיה האחרונות היו הפוריות ביותר בקריירה הספרותית שלה.

בין השירים שכתבה בתקופה זו היו 'זמר נוגה' ('התשמע קולי'), 'כנרת' ('שם הרי גולן'), 'אל ארצי' ('לא שרתי לך ארצי'), 'ואולי (לא היו הדברים מעולם), 'גן נעול', 'עקרה', 'רק על עצמי לספר ידעתי' ו'בגני נטעתיך'.

צור: "הגילוי המאוחר של רחל היה אחת הטרגדיות בחייה. היא כתבה בכנרת, היא כתבה בדגניה ובירושלים, אבל לחברים הקרובים שלה היה קשה לגלות אותה כמשוררת. הרי חברים לא תמיד מזהים פוטנציאל. בילינסון לא היה חבר שלה ועשה מעשה גדול כשרתם אותה לשיר השבועי. מה שקישר ביניהם נעוץ בהיות שניהם אנשי העולם לעומת הפרובינציאליות של אנשי העלייה השנייה. בילינסון, בן גילה של רחל, עלה ארצה ב-1924, שנה לפני הקמת 'דבר', לאחר שעסק באירופה בעריכה ובתרגום ספרותי. רחל נחשפה לתרבות האירופית בצרפת וברוסיה. היא עסקה בתרגום שירה ואף כתבה שירים ברוסית. כשחזרה ארצה, כבר הייתה משוררת בשלה".

לא עלייה שנייה

ועוד משהו: "יש המתארים את רחל כמשוררת העלייה השנייה. היא אמנם עלתה ארצה בעלייה זו, אבל לא רק שאת עיקר יצירתה כתבה בשתי העליות הבאות, אלא שרק בעלייה החמישית, למעשה מיד עם מותה ב-1931, עלתה תנועת הפועלים לשלטון וההכרה בה הפכה לממסדית יותר. אבל גם בלי זה, בד בבד עם פרסום שיריה ב'דבר', היא זכתה להכרה כפי שלא שזכה שום משורר לפניה ורק אלתרמן אחריה. בלי לדבר על ביאליק, כמובן".

בספרו מביא צור ציטוט ספרותי מפתיע מצד רחל, שכתבה כך: "חוץ ממני עוד שלוש נשים כותבות והן אלישבע, (יוכבד) בת-מרים ואסתר ראב. לפי דעתי אני הנני עולה על בת-מרים, משתווה עם אלישבע ונופלת מאסתר ראב. אבל יש האומרים כי דווקא האחרונה אינה באה בחשבון מפני שבת שירתה קמצנית גדולה, והרי חוץ מאיכות יש גם כמות…".

זאת רחל הצנועה?

צור: "רחל בכלל לא הייתה צנועה. היא ידעה בדיוק מה כוחה, אבל אם להתרשם ממכתביה, היא לא יכלה לשער עד כמה יכירו בו. הייתה בה מידה של גאווה על השירה שלה. אם היה מי שביקר אותה על שכיוונה את שירתה לעיתון, היא הגיבה בחריפות".

גילוי נוסף מתחום הספרות קשור בביאליק. כשרחל החולה נאלצה להעביר את שנותיה האחרונות בתל-אביב, הגיע משוררנו הלאומי לשיא פועלו בה. "ביאליק ערך אצלה ביקור, והדבר מאוד ריגש אותה", מספר צור. "היא ראתה בכך הכרה בשירתה אם כי הוא היה די דיפלומטי בהתייחסותו לשירה שלה, שאותה השווה השוואה מאוד רומנטית לשירתה של בת יפתח. בכך, אגב, לא חשף את דעתו על טיב שיריה".

מדהים לגלות בכתבי היד של רחל שגיאות-כתיב – 'כמעט' בק', למשל – שאינן צפויות מצד מי שכתבה שירים מהיפים והמרטיטים שבשפה העברית, מה שמזכיר שגם לאה גולדברג לא הייתה חפה מכך בראשית דרכה. צור: "לעומת לאה גולדברג שלמדה בגימנסיה 'תרבות' העברית, רחל רכשה את השפה העברית בגיל יותר מבוגר. בעניין של שגיאות הכתיב יש לרחל מקבילה אחרת – חנה סנש. כשראיתי לראשונה את היומן של מחברת 'הליכה לקיסריה', הופתעתי מריבוי שגיאות הכתיב שם עד שברגע הראשון חשדתי שאינן אלא תוצאה של פברוק. הן רחל והן חנה סנש עברו מרצון מהשכלה כללית לעברית שהייתה לגביהן שפה נרכשת. אולי בגלל זה אנחנו מחוברים עד היום לשיריהן לעומת אי אלה משוררים דאז שנשכחו במרוצת השנים".

רחל החולה העבירה את שנותיה האחרונות בחדר דל להחריד בתל-אביב, מול הים. צור סבור שהיא לא הייתה יוצאת דופן בכך. "אני לא מצטרף לאלה הטוענים כי זנחו אותה", הוא אומר. "בתקופה ההיא, ובעצם בכל התקופות, יש לנו נטייה לעזוב אנשים במצוקה אם הם טוענים שהם לא במצוקה… ורחל ידעה לעשות את המשחק. היא לא הייתה בזמנים ההם היחידה שהושארה בשוליים. הרי כשצצה בעיה, נוטים להתרחק ממנה, לא להתקרב. נראה שגם אם היה מי שרצה לעזור לה, הוא נרתע כששמע את דבריה. בכל פעם שהיא הרגישה שמישהו שסייע לה נתן להבין שכך הוא עשה, היא פשוט התמרדה והלכה לה. זה היה האופי שלה.

"השיא מבחינה זו היה בתחנה הכמעט סופית שלה, בבית-מרפא בגדרה. רחל, ששידרה לבילינסון שדר בנוסח 'אולי יש לך ספר מעניין והחיית את נפשי', כתבה משם למי שכתבה שבשבילה להיות במקום כזה זה אבדון. 'תוציאו אותי מכאן!', היא הפצירה, אבל כשבאו לבקר אותה, היה לה חשוב להציג כמה שהיא בסדר. היו שחזרו מביקור אצלה אחוזי פלא כמה שבית המרפא הזה מבריא אותה. יצא שב'הצגות' האלה היא פגעה בעצמה".  

מנושלת ירושה

דומה שעד היום לא מובן כיצד היא, שבאה ממשפחה אמידה, התגלגלה לדירת החדר בתל-אביב ולאחר-מכן לבית המרפא בגדרה.

"אולי יותר מאמידה. ידוע שברשותו של אביה היו בתל-אביב לא פחות משש דירות. הוא תמך בהקמת בית הכנסת הגדול בעיר וגם בהקמת בית-יתומים ברמת-גן לאחר ייסודה. איך רחל לא נהנתה מכל הרכוש הרב הזה? – אביה נפטר ב-1924 בגיל 91, קרוב לוודאי שלא במלוא צלילותו. נראה שהספיק לנשל מהירושה שלו את בנותיו, לא כל שכן את רחל, שבינו לבינה לא שררו אי פעם יחסים חמים".

עקב מצבה, הצטלטלו באוזני רחל פעמוני הקץ שנים אחדות קודם מותה. בעקבות ביקור שערכה ב-1925 בתחנות שבהן עברה בצפון, ביקור שהניב בין השאר את השיר 'פגישה חצי פגישה', היא הביעה לראשונה את רצונה להיקבר בבית הקברות על שפת הכנרת, שלימים נעשה כה מזוהה עמה. בשיר שלא נכלל בקובצי שיריה היא כתבה בצורה מצמררת: "קולך לחש: עמדי מנגד/ נטיתי ראש ואעבור./ צחקה כנרת בדמי-שקט/ אל מול תוגת הבור".

צור מספר שהיא הטילה על ברכה חבס, אז עיתונאית צעירה ב'דבר', לפעול לקבורתה על שפת הכנרת, אם תגיע שעתה. הדבר אף מצא את ביטויו בשיר: "אם צו הגורל/ לחיות רחוקה מגבולייך -/ תתניני, כנרת,/ לנוח בבית-קברותייך'…".

רחל נפטרה בכ"ט בניסן תרצ"א, 16 באפריל 1931, בטרם מלאת לה 41 שנה. כשהוחמר מצבה, החליט הרופא לאשפז אותה בבית החולים 'אסותא' בתל-אביב. בדרכה לשם ביקשה לעצור ברחובות ולהיפרד מנקדימון אלטושלר, חברה הראשון בארץ ומי שפתח בפניה את שערי העברית. ידיד העבר, שנבעת ממראה המשוררת מוכת החולי, פרץ בבכי. כעבור שעות לא רבות, בלילה, השיבה בבית החולים התל-אביבי את נשמתה לבורא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באב תשע"א, 5.8.2011