כותבי החוברת בנושא חברת בנים ובנות מעורבת אינם מפרשים את ההלכה אלא מייצרים מניפסט רווי אפולוגטיקה פלפלנית. החלק החברתי-פסיכולוגי צודק ונכון יותר

חברה שלמה-חברה צנועה מעורבת לכתחילה, הרב יובל שרלו ורן חורי; בתוספת מערך הדרכה מאת מיכל אפרתי, נאמני תורה ועבודה והקיבוץ הדתי, תשע"א, 63 עמ'

הגיעה לידי בדואר חוברת העוסקת בשאלה רבת שנים ותהפוכות: מקומה של החברה המעורבת. התחלתי לעיין בחוברת, ואני מוכרח לומר כי אף שהנושא הינו חשוב וראוי לעיון ולדיון, ואף שניכר שנעשתה בחוברת זו עבודה רבה – עיונית ודידקטית – היה לי קשה מאוד עד בלתי אפשרי לקבל את הטיעונים העומדים בבסיס החלק ההלכתי והאפולוגטי של החוברת.

אינני פוסק הלכה, ואף תלמיד חכם גדול אינני, אך ללמוד מעט גמרא ופוסקים – אני מחשיב עצמי כיודע. לאחר שעיינתי מעט בנושא זה, אני חושב שיש מקום לחברה מעורבת בתוך תנועת נוער, או במסגרת חיים נורמליים בתנאים מסוימים. אלא שהיתר זה איננו נובע לדעתי מפלפול מיותר במקורות, אלא מסיבות אחרות לחלוטין שאפרט בהמשך. החוברת שלפנינו, בחלקה ההלכתי, מצטיירת בעיניי כמניפסט רווי באפולוגטיקה פלפלנית, המנסה להכשיר בדיעבד מה שלכתחילה איננו כשר.

זאת ועוד, עיצובה של החוברת, המלווה בקריקטורות ובתמונות לא פשוטות – בהן קריקטורות הלועגות על רבנים שאינם מסכימים עם רוח החוברת (עמ' 8, 18 ו-24), תמונות שלטי הפרדה בין לבנים ושחורים ממשטר האפרטהייד (מה הקשר?), אמירות כמו "הדרה של הנשים מהמרחב הציבורי… מובילה להפיכת האישה לחפץ" (עמ' 52) ועוד – נותנות תחושה כי המוטיבציה של עורכי החוברת לא נבעה רק ממטרה רוחנית ערכית, אלא ממטרות נמוכות יותר של מחלוקת וכעס על מי שלקח (בכוח?) את ההגמוניה האידיאולוגית על הציבור הדתי לאומי.

עד כאן הביקורת הכללית – ההלכתית והעניינית. בצד זה אני מוכרח לומר מילה של שבח. יש בחוברת פרק אחד שעִמו אני אישית מרגיש הזדהות, ולמיטב שיפוטי רוב דבריו נכתבו היטב: הפרק שמסביר מדוע חברה צנועה מעורבת היא חברה לכתחילאית לא בגלל ההלכה, אלא בגלל סיבות חברתיות ופסיכולוגיות, התואמות את השינויים שהעולם כולו עובר. לו הייתה החוברת נמנעת מן הממד האפולוגטי ומתמקדת בתיאור החברה המעורבת ויתרונותיה, דומני שהייתה משיגה הישגים גבוהים יותר במישור ההסברתי.

להלן אתמקד בשלוש נקודות: התמודדות עם החלק ההלכתי שבחוברת, דיון על הצד המלגלג עד כועס שבה, והנמקה מדוע אני אישית מחייב חברה מעורבת בתנאים מסוימים, למרות הבעיה ההלכתית.

על מנת להתמודד עם החלק ההלכתי, הבה ניקח לדוגמה מקור אחד, ונדון בדרך שבה מנסים כותבי החוברת להטותו לכיוונם. הרמב"ם בהלכות יום טוב (ו כא) כותב:

חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא יימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה.

מי שקורא הלכה זו מתרשם כי דעת הרמב"ם איננה נוחה, בלשון המעטה, מקיבוץ אנשים ונשים יחדיו לשמחה, למאכל ולמשתה, מחשש שמא יבואו לידי עבירה. אמנם מדובר בהלכות יום טוב, אולם לא מצינו בשום מקום אחר היתר לישיבת אנשים ונשים יחדיו בסעודות של שמחה ומשתה, ורוח ההלכה ברורה לכול. הווה אומר: סעודות שבטיות משותפות, מסיבות פורים בסניף ועוד פעילויות דומות, הכוללות שחוק וקלות ראש של נשים וגברים יחדיו, סביר שיהיו בכלל איסור זה על פי הרמב"ם. ייתכן שניתן להוציא מכללה של הלכה זו פעולות או שיעורים בעלי אופי רציני יותר, או סתם חיים נורמליים של נסיעה משותפת באוטובוסים וכו', אולם לא ניתן בשום אופן להוציא סעודה שאיננה ביום טוב אלא בסתם יום של חול.

מה עושים עורכי החוברת עם ההלכה הזו? שימו לב: "העובדה שההלכה הקוראת לבתי הדין להעמיד שוטרים בחגים לא הוזכרה ביחד עם כלל דיני הצניעות מלמדת על הקשר המיוחד שלה לימי המועד, ועל כך שמדובר בדין המיוחד לזמנים אלו" (עמ' 10). כלומר, מדובר בהלכה המיוחדת אך ורק ליום טוב ולא לזמנים אחרים. האמנם? האם ביום טוב קיימת קדושה עצמית מיוחדת הגורמת להעמיד שוטרים דווקא אז? ואולי הסיבה שההלכה מוזכרת ביום טוב נובעת מכך שביום טוב היו רגילים אנשים ונשים להתקבץ יחדיו, וממילא יש מקום להעמיד שוטרים? דומני כי כל מי שעיניו בראשו יבחין כי מדובר במניפולציה על דברי הרמב"ם ולא בפרשנות אמת שלו.

וזוהי רק דוגמה אחת מיני רבות המופיעות בחוברת. דוגמאות אחרות, כמו הדיון בגמרא בסוכה (דף נא ע"ב) על התיקון הגדול שעשו בבית המקדש כדי להפריד אנשים מנשים, אף הן מעוררות תחושה שלקחו מקור חז"לי, ניסו לדקדק בו דקדוקים ופלפולים שאין להם מקום, והטו אותו בכך לכיוון שאיננו מתאים לו. המסקנה בחוברת היא: "ההלכה, אם כן, לא מטילה ספק בכך שניתן לשמור על הלכות הצניעות במסגרת חברה מעורבת צנועה" (עמ' 19). הבה נשווה זאת לדבריו של ר' יחיאל יעקב וינברג, המובאים אף הם בחלקם בחוברת (עמ' 22). הרב וינברג נדרש לשאלה של חברה מעורבת ושירת זמירות יחדיו בארגון בשם 'ישורון' בצרפת. תשובתו היא להתיר בדיעבד, מחשש להתבוללות הנוער. אולם ביחס לעצם האיסור בהלכה כתב:

ערעורי החרדים בוודאי יש להם על מה לסמוך, שהרי על פי דין תורה צריך להפריש אנשים מנשים כדי שלא יבואו לקלות ראש, כמבואר במס' סוכה נא ע"ב … והערעור השני, ודאי שצודק הוא, על פי מה שנאמר בגמ' ברכות כ"ד ע"א: קול באשה ערווה… עיין שם בקונטרס באר מים חיים אות ג', ומדבריו יוצא שאף זמירות של שבת אסור לזמר בחורים עם בתולות (שו"ת שרידי אש חלק א סימן עז עמוד ריד).

הווה אומר: על פי דעתו, הן חברה מעורבת והן שמיעת קול נשים – אסורות על פי ההלכה. אולם במקרים מסוימים יש להתיר בכל זאת. אפשר לחלוק על כך, ואולי לנסות לדון אחרת מן המקורות (מה שכאמור איננו כה מוצלח בחוברת), אולם אמירה מוחלטת בסגנון "ההלכה לא מטילה ספק שניתן לשמור על הלכות צניעות בחברה מעורבת צנועה" היא תמוהה.

בחלק שאיננו הלכתי אלא חברתי ופסיכולוגי מעלים עורכי החוברת מספר טיעונים. אינני יכול במסגרת זו להתמודד עם כולם, ואעדיף להתמודד עם משפט מוחץ, המטיל דופי חמור במאות אלפי יהודים שחיו באופן מסוים דורות רבים: הטענה כי הדרת נשים מן המרחב הציבורי הופכת אותן לחפץ. האמירה הזו מקוממת אותי אישית מאוד. אני מניח שהבסיס לאמירה זו היא הטענה שמי שמתעסק באופן לבושה של האישה למעשה איננו מתייחס אליה כאישיות אלא כחפץ. טענה זו יכולה הייתה להישמע הגיונית, אם כי כמובן היא מטילה דופי גם בכל העוסקים בלבוש האישה מן הצד המתירני: כל מי שרואה בגוף האישה מושא ליופי, בין אם הוא אוסר הסתכלות ביופי זה או מחייב הסתכלות שכזו, הופך את האישה לחפץ.

אך ההשוואה הזו, כאמור, מכפישה ומקוממת. האם ניתן לומר מעתה כי כל עשרות הדורות, וכל מאות אלפי היהודים בני דורנו, הנוהגים בהפרדה בין נשים לגברים, רואים באישה חפץ? והרי כולנו מכירים יהודים טובים וישרים החיים עם נשותיהם מתוך כבוד ואהבה, אחווה ורעות – ואינם רואים בנשותיהם חפץ; ולעומתם כאלה החיים בחברה מעורבת, ורואים בנשים שעִמן הם חיים חפץ לסיפוק תאוותיהם. ובכלל, אולי ניתן להעלות על הדעת טיעון אחר? אולי דווקא הדרתן של נשים נובעת מכבוד כלפיהן וכלפי גופן, ומרצון שלא לראות בגופן חפץ? אולי נכונה ההבנה שאם יערבו אנשים ונשים במרחב הציבורי, בעיקר בעניינים של קדושה, יהפכו ההרהורים (של הגברים) על יופיין של הנשים למרכזיים מדי, וממילא תהפוך האישה לחפץ? והרי זו גם הסיבה שמחייבת התורה, ערב מתן תורה, את ההפרדה המוחלטת. הווה אומר: לא הדרת האישה הופכת אותה לחפץ, כי אם האדרתה במקומות ציבוריים.

לבסוף אתייחס לחלק המעניין והחיובי יותר לדעתי, זה המחייב חברה מעורבת ממכלול של סיבות סוציולוגיות ופסיכולוגיות. כאן, להערכתי, צודקים כותבי החוברת. חברה מעורבת היא כורח של חיים ושל מציאות, ואין לשלול אותה קטגורית כיום, כאשר אנו מעורבים בכל תחומי החיים. על הפער שאולי קיים בין המקורות ההלכתיים למצב הנורמטיבי (לדעתי אין פער, אולם זה נושא לדיון נפרד, וודאי לא מן הסיבות המנויות בחוברת) יש לגשר בדרכים שונות – אולם עיקרו של דבר, חברה מעורבת היא כורח המציאות היומיומית של חיינו, ולכן יש לחייבה ולבנותה באופן מושכל וצנוע.

טוב היו עושים כותבי החוברת אם היו מתמקדים בכך, ולא בהטלת רפש במי שאיננו מסכים לדעתם, תוך עשיית מניפולציות לא ראויות במקורות הלכתיים.

הרב יעקב שפירא הוא ראש מדרשת ייעוד בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב בסיון תשע"א, 24.6.2011