תאונה שעבר גרמה לשינוי דרמטי בסגנונו הספרותי, והוא פיתח ז'אנר חדש, שבו סיפורים החורגים מתחומי המציאות מוצגים בלבוש הערות מלומדות, מתעתעים בקורא הנבוך. חוויית הקריאה של גדול סופרי אמריקה הלטינית   

חורחה לואיס בורחס

Jorge Luis Borges

סופר, משורר ומסאי ארגנטינאי

נולד: בואנוס איירס, 24 באוגוסט 1899

נפטר: ז'נבה, 14 ביוני 1986

יצירות ידועות: 'בדיונות', 'גן השבילים המתפצלים', 'האלף', 'דברי ימי תועבת העולם', 'שבעה לילות', 'ספר החול'

בורחס הוא חתן 'פרס ירושלים' לשנת 1971. לרגל הזכייה ביקר בישראל בשנית. על הביקור כתב: 'בתרבות היהודית ראיתי יסוד מהותי של מה שקרוי בפינו התרבות המערבית'

הוא לא ביקש לחבר עוד קיחוטה – מה שנקל לעשות – אלא את ה'קיחוטה' בה"א הידיעה. למותר להוסיף שלא שקל מעולם תעתוק מוכני של המקור; לא היה בכוונתו להעתיק אותו. שאיפתו מעוררת ההתפעלות היתה ליצור דפים שיהיו חופפים – מילה במילה ושורה בשורה – לאלה של מיגל סרוונטס. "כוונתי פשוט מהממת", כתב לי ב-30 בספטמבר 1934 מביון. "תכליתה של הוכחה תיאולוגית או מטאפיסית – העולם החיצון, אלוהים, הסיבתיות, הצורות האוניברסליות – אינה פחות קודמת ומשותפת מן הרומן שעליו הודעתי. ההבדל היחידי הוא שהפילוסופים מפרסמים בכרכים נעימים את תחנות הביניים של טרחתם, ואילו אני החלטתי לאבד אותן". ואמנם לא נותרה אף לא טיוטה אחת להעיד על עמלו רב השנים. ('פייר מנאר, מחבר דון קיחוטה', בתוך: בדיונות, תרגם: יורם ברונובסקי)

טירוף מייגע ומדלדל הוא חיבורם של ספרים רחבי ידיעה, הרחבת הדיבור על פני חמש מאות עמודים על אודות רעיון שלהצגתו המושלמת בעל פה די בדקות אחדות. דרך פעולה טובה יותר היא לדמות שספרים אלה כבר קיימים ולהציע סיכום, פרשנות…. ביתר פשרנות, בפחות כישרון, ביתר עצלות, העדפתי לכתוב הערות על ספרים דמיוניים" (מתוך הפרולוג לבדיונות).

1939, חווילה בבואנוס איירס. על אף שביום הוא מכלה את זמנו בספרייה שבפרבר העיר, גם מששב לביתו, פוסע בין שדרותיה הרחבות של העיר בין הסכינאים והמהמרים ופורטי הגיטרה והשמש האדומה המופלאה לשקוע, ולאחר שהוא נושק לאמו, הוא עוטף עצמו שוב בספרים. אתמול ישב עם משורר צעיר, סימבוליסט הציג עצמו, ויחד עבדו על טקסט שייכנס לבסוף ל'סור', אבל בינו לבין עצמו תמיד העדיף לחסות בצל גדר החניתות הגבוהה ולהנעים את לילו בשודד שתום עין של סטיבנסון.

הספרייה הזו בת אלפי הספרים היא מולדתו האמיתית. שם הוא עוד יכול לחוש את ריח אביו שרק חודשים קודם לכן עלעל בידיו בסיפוריו של ה"ג וולס מבלי לראות מהם מילה. אמו נכנסת, רבים מספרי החדר שלה הם, מביאה איתה כוס משקה חם, מסלקת את 'אלף לילה ולילה' בתרגום האנגלי של ריצ'רד ברטון אל הצד האחד ואת שיריו של קיטס אל הצד האחר. עיתון היא לא מביאה עוד. מאז שהשליך את האחרון מבלי שהבחין כלל ששמו שלו מעטר את אחד מעמודי הספרות, חדלה ממנהגה זה. בהבלי העולם הוא לא מגלה עניין, לרדיו אינו מאזין. סופרים צעירים קורמים עור וגידים, אבל הוא שקוע בהגיגיו, מעמיס על זיכרונו עוד ועוד פרטי פרטים של מיתולוגיה איסלנדית ומה לא. מאז חג המולד, מאז אותה תאונה איומה, משהו בו אחר. אמו טרודה, והוא מרגיעהּ ומתעקש כי הינצלותו היא רגע הלידה של יצירתו. אז, כשהתאושש מהניתוח בראשו, פחד שתאבד לו היכולת לקרוא, לבקר, אולי תאבד ראייתו כמו שאבדה לאביו, ועל כן עליו לברוא סוג חדש של כתיבה ולהשלים את הייעוד שנמנע מאביו. זן חדש שימזג בתוכו את המון הספרים שהיה קורא בהם עם אמו ואביו אי שם בז'נבה…

ז'אנר מסוג אחר

בערב חג המולד של שנת 1938, בורחס, שכבר היה מוכר כמשורר וכאושיה ספרותית ארגנטינאית פעילה, טיפס במעלה מדרגות מבלי שהשגיח בצעדיו ונחבט בראשו בחלון. בסצנה האוטוביוגרפית שתוארה בסיפור 'הדרום', שבורחס ראה בו הטוב בסיפוריו וצירפו לקובץ 'בדיונות' מאוחר יותר, אחז בידיו בן דמותו עותק של 'אלף לילה ולילה' במהדורת וייל ועל כן לא התרכז בעלייתו. פצעו של בורחס הזדהם, הוא קדח מחום והובהל לבית החולים וסופו שנותח בראשו. התאונה והשלכותיה הן שאחראיות לשינוי הדרמטי בסגנונו הספרותי של מי שייחשב גדול סופרי אמריקה הלטינית.

'פייר מנאר, מחבר דון קיחוטה', סיפור קצר ובלתי שגרתי שהופיע לראשונה בכתב העת הארגנטינאי 'סור', הוא ניסוי ספרותי המדגים את הז'אנר המזוהה ביותר עם בורחס, ז'אנר שבמרכזו עומדים – כפי שמרמז שם הקובץ בִּדיוֹנות – יצירות ואירועים מומצאים, כלומר סיפורים המוצגים בלבוש הערות מלומדות או מאמר ביקורתי-פולמוסי על יצירה בדיונית שמעולם לא נכתבה.

פייר מנאר הוא משורר צרפתי בן המאה העשרים, המשקע עצמו בספרד של המאה ה-16, ספרד של סרוונטס. הוא לומד מחדש ספרדית, מאמץ את הדת הקתולית, 'מוחק' את כל מה שעבר על ספרד משנת 1602, וכותב יצירה שלמה ועשירה יותר מן המקור. יצירתו הדמיונית של מנאר מבוססת על חלקים אחדים מתוך דון קיחוטה שמאזכר בורחס מפורשות, והסיפור שנטווה סביבו הוא כביכול מאמר אינטלקטואלי הבוחן את מקורותיו, את סגנונו ואת הרזומה הספרותי של מנאר הדמיוני. אקט המצאתו של מנאר הוא למעשה מתן האפשרות לבורחס לחשוב בקול רם על יצירתו של סרוונטס ולקרוא אותה מחדש. ההסברים על עבודתו של מנאר הם למעשה הבהרות שנתן לעצמו על השאלה למה למשל סיפורי גבורה של אבירים קוסמים כל כך לסופר אינטלקטואל בן המאה העשרים. "יצירות הנגועות בחוסר השלמות של היותן – אף הן ספרים", כתב בורחס בפרולוג.

הקורא בבורחס עשוי להיות נבוך כשיגלה בסיפוריו שבין עומס היצירות המציאותיות שהוא מזכיר עומדות יצירות בדויות באותו לבוש ובאותה צורת אזכור. בכך מתעתע בורחס בקוראיו, או מנסה לומר כי הרעיון העומד מאחורי היצירות הוא העיקר ואין חשיבות לשאלה האם הן נכתבו בפועל אם לאו.

ניסיונו הראשון בז'אנר הוא ב'ההתקרבות אל אלמותאסים', גם היא מסה בדיונית על ספר שלא נכתב, שעליה יספר בטקסט אוטוביוגרפי מאוחר יותר כי "אנשים קיבלו סיפור זה כפשוטו ואחד מידידיי אף הזמין עותק של הספר מלונדון…". האופן הלמדני, ההגותי והמקיף שהשתלב בהלכי הרוח הספרותיים המודרניים של נבוקוב וג'יימס ג'ויס – יחד עם קולו האוניברסלי והרב תרבותי והאיפוק הבלתי מתחנף שהשמיע ב'בדיונות' – הם שבנו לו פרסום עולמי והם גם שהרימו עליו את שבט הביקורת. חווית הקריאה הבורחסיאנית היא חוויה של גודש, עומס מראי מקום ואזכורים, עומס ציטוטים בלשון המקור, עומס ביבליוגרפיה חובקת עולם החורגת מתחומי המציאות, שאליה מצטרפת תחושת חוסר בהירות והיקסמות מעצם חוסר היכולת לרדת לסוף דעתו של בורחס. לצד אלה המתפעמים מסגנונו יש הרואים בו כותב מרוחק וחסר רגש שבורח מההווה וחוטא ביומרנות, פילוסוף דמיקולו המשתעשע ברעיונות שהוא לא מבין את פשרם. אבל אלה גם אלה יודו שהספרות הלטינו-אמריקנית לא הייתה מה שהיא ללא בורחס.

בחזרה לבואנוס איירס

הוא נולד בבואנוס איירס לאב משפטן שנהה אחר הספרות ונטע בו אהבת ספרות ושירה, במיוחד בשפה האנגלית. אמו, נצר למשפחת גיבורי מלחמות, הפליאה בסיפורי גבורה, וכמו שכתב ב'הדרום' – "סבו מצד אמו שנפל במבואות בואנוס איירס מנוקב בחניתות האינדיאנים של קטריל; נוכח הסתירה בין שני אילנות היוחסין שלו בחר חואן דאהלמן [הגיבור] בסב הרומנטי או במוות הרומנטי הזה". כילד וכסופר נמשך אחר הטרגיקה ההירואית המשפחתית. למרות רחובות פלרמו הציוריים, ילדותו – כמו בגרותו – עברה עליו הרחק מן העולם הזה, בין סטיבנסון, קיפלינג וטווין, ומיתולוגיות סקנדינביות, מזרחיות, יווניות וכל הבא ליד.

בנערותו עברה המשפחה לאירופה ובורחס כתלמיד תיכון בז'נבה פיתח שליטה מלאה בצרפתית, בלטינית ובגרמנית, וכמו 'פונס הזכרן' – דמות מהסיפור הנושא שם זה – הוא גומע וזוכר הכול. 'אני לבדי יש לי יותר זיכרונות משהיו לכלל בני האדם מאז שהעולם עולם'. בתחילת שנות העשרים של המאה ושל חייו הוא חובר לקהילה הספרותית התוססת של ספרד ושב לבואנוס איירס. המפגש המחודש עם עיר ילדותו מכה בו וכמו מחדד אצלו את קסמה של העיר שהוליד את ספר שיריו הראשון "להטה של בואנוס איירס". כל חייו חש כי לא חרג אף פעם מהספר ההוא.

עד גיל 40, עדיין בבית אמו, עסק בורחס רק בכתיבה. הוא ערך כתבי עת רבים, פרסם שירה, ספרי מסות, אבל תהילתו קשורה בסיפורים הקצרים המתעתעים שלו. עם הזמן דבקה בו מחלתו של אביו והוא החל מתעוור, מה שלא מנע ממנו להפוך למנהל הספרייה הלאומית של ארגנטינה. אז, עם תחילת עבודתו, בנה את עולמו הספרותי בהגיעו לספרים שלא היה מגיע אליהם בדרך אחרת.

התנגדותו לדיקטטורה של פרון גרמה לשלטון להתנכל אליו, והוא הועבר לתפקיד של 'מפקח עופות, תרנגולים וארנבים בשווקים'. בורחס כמובן התפטר ונשא נאום מפורש ואנטי פרוני -"הדיקטטורות מעודדות את הדיכוי, את הצייתנות העיוורת ואת האכזריות, וחמור מאלה; הן מעודדות את האיוולת". באחד הימים, נעזר בבחור כדי לחצות את אחת משדרות העיר. בינתיים סיפר לו הצעיר כי הוא תומך נלהב של פרון. "אם כך", השיב לו בורחס, "שנינו עיוורים".

בורחס היה עטור פרסים ותארי כבוד, ועם זכייתו בפרס ה'פורמנטור' לצד סמואל בקט הוזנק לזירה הבינלאומית. את האוניברסליות הספרותית העלה על נס. רק בהיותו בן 68 נשא אישה, ואיתה חי שלוש שנים בטרם חזר לבית אמו, הדמות המשמעותית ביותר בחייו, לצד חבריו היוצרים המנסים להתאבק בעפר סגנונו שניכר בכל אחד ואחד מהם. בשנות ה-70, שנים סוערות בארגנטינה, התפטר בורחס מהספרייה הלאומית, יצא חוצץ נגד שלטון הגנרלים, אך גם גילה הסתייגות מתנועות השמאל. הסכמתו לקבל פרס מפינושה – רודן צ'ילה – והצהרות חיוורות מדי נגד מעשי האכזריות של חונטת הגנרלים השחירו את הביוגרפיה שלו בעיני מעריציו- "בורחס מזדהה באופן מוחלט עם המדכאים", כתב בחריפות הסופר האורוגוואי הפעיל מריו בנדטי.

מעניין שבורחס התלהב מניצחון ישראל במלחמת ששת הימים והקדיש שתי סונטות למדינה בטון נרגש שלא אופייני לכתיבתו. גם כשהואשם על ידי עיתון אנטישמי בהסתרת מוצאו היהודי כתב במאמר 'אני, היהודי' כי היה מייחל להשתייך לגזעו של שפינוזה. ההתקפות כלפיו לא מנעו ממנו להמשיך לכתוב, להיקרא, לשלב בטבעיות עולמות אינטלקטואליים מרוחקים על פני היבשות, היקום והעידנים, ובבסיס תמיד נשארת בואנוס איירס, שממנה המריא ואליה חזר.

שחרור מאוחר

שנים על שנים עברתי מן המיתולוגיה של הפרברים אל המשחקים בזמן ובאינסוף, אך משחקים אלה שיכיים עכשיו לבורחס ועליי להמציא משהו אחר. כך הפכו חיי לבריחה וכך אני מאבד הכול והכול שייך לשכחה…" ('בורחס ואני')

את ראייתו החל מאבד בהדרגה. תחילה חלקית ועד לעיוורון המוחלט. מספרים כי גם בעיוורונו יכול היה להדריך ולאתר ספרים בספרייה העצומה של בית אביו. בשנותיו האחרונות התקרב לתלמידתו, חוקרת ספרות שאיתה עבד בצוותא, ולפני מותו השתחרר ממערכת היחסים הלא שגרתית עם אמו ונישא לה. את מותו מצא בז'נבה – העיר שהעניקה לו את הקוסמופוליטיות שלו כנער, העיר שבה ישב עם שירי היינה בידו ולימד עצמו גרמנית, ובה גם נטמן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו בסיון תשע"א, 17.6.2011