פתיחת "יום רביעי של האפר" מאת ת"ס אליוט. מבחר תרגומים

 תומאס סטרנס אליוט נחשב לגדול המשוררים בשפה האנגלית במאה העשרים. גדולתו נובעת בראש ובראשונה מחדשנותו העצומה בתחום השירה, אשר שינתה לחלוטין – בין אם בצורך להתנגד לה ובין אם ברצון ללכת לפיה – את הדרך שבה יצרו ויוצרים משוררים בכל השפות. השפעת תפיסתו האמנותית, אשר הובעה בשיריו ("כל שירי ת' ס' אליוט" בתרגום אורי ברנשטיין, הקיבוץ המאוחד, 2010) ובמסותיו הידועות (מבחר בעברית בקובץ "על השירה" בתרגום יורם ברונובסקי, זמורה-ביתן מודן, תשל"ו), הייתה כמעט יחידה במינה בתולדות הספרות, ובימינו זכורה בעיקר בשל שיריו המאז'וריים בקובץ המהפכני "פרופרוק והתבוננויות אחרות", וכן בשל שירתו הגדולה והמורכבת "ארץ השממה" ו"ארבעה קוורטטים" המעלה שאלות של זמן וחוויה, לידה ומוות, קתוליות והיסטוריה ועוד. ב-1948 זכה אליוט בפרס נובל לספרות "עבור תרומתו החלוצית ויוצאת-."הדופן לשירה המודרנית"

אם ננסה להעמיד את שירתו של אליוט במקביל לציר המרכזי של חייו, נראה כי תעוזתו הגדולה, זו אשר הציבה אותו כמשורר המשפיע ביותר במאה החולפת, מתמקדת סביב המחצית הראשונה של חייו, שבה היה כלי ביטוי כביר למשבר הרוחני של אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. מתוך שידוד ערכים מקיף ועמוק זה נמלט אליוט ב-1927 לחיק הקתוליות. קונברסיה דתית זו באישיותו משמשת פתח לדרך חשיבה חדשה-ישנה הפועלת למען קיומם של חיים כלשהם, ונובעת מתוך שירתו המוקדמת, ההרסנית, ולא כניגוד אליה. למן 1930, עם צאתה לאור של השירה "יום רביעי של האפר", הטביעה קונברסיה זו את חותמה בכל פני יצירתו של אליוט ובמיוחד במחזותיו השיריים "הסלע" (1934) ו"רצח בקתדרלה" (1935), ובשירתו הארוכה "ארבעה קוורטטים" (1945).

שמה הייחודי של השירה הוענק לה על שם יום הווידוי והאבל הקתולי, "יום רביעי של האפר". יום זה הוא היום הראשון מתוך תקופת אבל של ארבעים ימים, המכונה "לֶנט". בתקופה זו על הנוצרים המאמינים לנהוג מנהגי אבלות חלקיים. סיומה של תקופת הלנט הוא ב"יום שישי הטוב", שבו לפי המסורת הנוצרית נצלב ישו, ושלושה ימים אחר כך, בחג הפסחא, שבו קם לתחייה. לקראת "יום רביעי של האפר" שורפים את כפות הדקלים שנשמרו מ"יום ראשון של הדקלים" שנחגג שבוע לפני הפסחא בשנה הקודמת, ובאפר המתקבל משתמשים בטקס בכנסייה שבו נוהגים המאמינים למרוח אפר בצורת צלב על ראשם או על מצחם לאות אבל ועשיית תשובה.

אליוט, הנע בין ייאוש ותקווה, מתדפק בשיר על שערי הדת הקתולית בשירה רוויה משמעויות מטאפיסיות תוך תפיסת החולשות האנושיות התמידיות בעמידתן לנוכח המוות והנצח.

פתיחתה של השירה, המובאת בזאת בשישה תרגומים שונים ומצוינים (המפרשים באופן שונה את מילותיה רוויות המשמעות), מסכמת את הפן האידיאי בגישתו של אליוט לקתוליות, ומהווה מוטיב מרכזי השב וחוזר בווריאציות מגוונות בהמשך שירתו של אליוט עד למותו ב-1965.

 

 Ash Wednesday

Because I do not hope to turn again
Because I do not hope
Because I do not hope to turn
Desiring this man's gift and that man's scope
I no longer strive to strive towards such things
(Why should the aged eagle stretch its wings?)
Why should I mourn
The vanished power of the usual reign?

Because I do not hope to know
The infirm glory of the positive hour
Because I do not think
Because I know I shall not know
The one veritable transitory power
Because I cannot drink
There, where trees flower, and springs flow, for there is 
nothing again

 

ראשון לצום טרם-פסחא

שמעון זנדבנק

 כֵּיוָן שֶׁשּׁוּב לֹא אֲקַוֶּה לָסֹב אָחוֹר

כְּיוֹן שֶׁשּׁוּב לֹא אֲקַוֶּה

כֵּיוָן שֶׁשּׁוּב לֹא אֲקַוֶּה לָסֹב

חוֹמֵד כָּשְׁרוֹ שֶׁל זֶה שִׁפְעוֹ שֶׁל זֶה

לִשְׁאֹף לְאֵלֶּה שׁוּב אֵינִי שׁוֹאֵף

(הַנֶּשֶׁר שֶׁהִזְקִין מַה יִּתְעוֹפֵף?)

מָה אֲבֵכֶּה

אָבְדָן שְׂרָרָה שְׁגּוּרָה שֶׁלֹּא תַחְזֹר?

 

כֵּיוָן שֶׁשּׁוּב לֹא אֲקַוֶּה לָדַעַת וְלַחְזֹר

אֶל רֶגַע עַז שֶׁתִּפְאַרְתּוֹ רוֹפֶפֶת

כֵּיוָן שֶׁשּׁוּב אֵינִי חוֹשֵׁב

כֵּיוָן שֶׁזֹּאת אֵדָע: שׁוּב לֹא אֵדַע

אֶת הַשְּׂרָרָה הַיְחִידָה וְהַחוֹלֶפֶת

כֵּיוָן שֶׁלֹּא אוּכַל לִשְׁתּוֹת

מִן הַמָּקוֹם שָׁם פּוֹרְחִים אִילָנוֹת וּבוֹקְעִים עֲיָנוֹת, כִּי דָבָר לֹא יַחְזֹר.

 מתוך "אנתולוגיה אנגלית – לקט שירה מן המאה העשירית עד היום", 1972

 

ראשון לצום הארבעים

דליה גלבר

 שֶׁכֵּן אֵינֶנִּי מְקַוֶּה לְשַׁנּוֹת אֶת טַעֲמִי

שֶׁכֵּן אֵינֶנִּי מְקַוֶּה

לְהִתְאַוּוֹת לְמַתַּת-אָדָם זוֹ וְּלְמֶרְחַב-אֱנוֹשׁ זֶה

אֵינִי נוֹשֵׂא נַפְשִׁי לָשֵׂאת נַפְשִׁי לְאֵלּוּ הַדְּבָרִים עוֹד

(מַדּוּעַ זֶה תִּהְיֶינָה כַּנְפֵי הַנֶּשֶׁר הַזָּקֵן מְתוּחוֹת?)

מַדּוּעַ זֶה אֲבַכֶּה

אֶת הַכֹּחַ הַנָּגוֹז שֶׁל מַלְכוּת הַיּוֹמְיוֹם?

 

שֶׁכֵּן אֵינִי מְקַוֶּה כִּי שׁוּב אֵדַע

רִפְיוֹן הַתְּהִלָּה שֶׁל זוֹ הַשָּׁעָה

שֶׁכֵּן אֵינִי חוֹשֵׁב

שֶׁכֵּן אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לֹא אֵדַע

אֶת כֹּחַ-הַמַּמָּשׁ הָאֶחָד בֶּן-הַחֲלוֹף

שֶׁכֵּן אֵינִי יָכוֹל לִשְׁתּוֹת

שָׁם, מָקוֹם בּוֹ פּוֹרְחִים הָעֵצִים, וְהַפְּלָגִים זוֹרְמִים, כִּי אֵין שָׁם דָּבָר עוֹד.

 מתוך "משירי ט. ס. אליוט", הוצאת עקד, 1981

 

צום הרביעי

 יהודית קופנהגן

 כִּי כְּבָר אֵינֶנִּי מְקַוֶּה לָשׁוּב עוֹד

כִּי כְּבָר אֵינֶנִּי מְקַוֶּה

כִּי כְּבָר אֵינֶנִּי מְקַוֶּה לָשׁוּב

חוֹמֵד כָּשְׁרוֹ שֶׁל זֶה וּמֶרְחֲבֵי אַחֵר

לִשְׁאֹף אֶל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ לֹא עוֹד אֶשְׁאַף

(לָמָּה יַחְפֹּץ הַנֶּשֶׁר הַזָּקֵן לִפְרֹשׂ כְּנָפָיו?)

לָמָּה זֶה אֶצֹּר

עַל כֹּחַ הַמַּלְכוּת הַמְּצוּיָה – חוֹלֵף-עוֹבֵר?

 

כִּי כְּבָר אֵינֶנִּי מְקַוֶּה לָדַעַת עוֹד

תְּהִלָּה רוֹפֶפֶת זוֹ שֶׁל שְׁעַת מַמָּשׁ

כִּי כְּבָר אֵינִי חוֹשֵׁב

כִּי כְּבָר אֵדַע שֶׁלֹּא אֵדַע

הַכֹּחַ הָאֶחָד הָאֲמִתִּי וְהַחוֹלֵף

כִּי כְּבָר אֵינִי יָכוֹל לִשְׁתּוֹת

שָׁם, בַּמָּקוֹם שֶׁהָעֵצִים פּוֹרְחִים, וַעֲיָנוֹת קוֹלְחִים, כִּי אֵין דָּבָר חוֹזֵר.

 מתוך "סימן קריאה" – רבעון מעורב לספרות, גליון 14, 1981

 

יום-ד' של אפר

בנימין הרשב

 עַל כִּי אֵינֶנִּי מְקַוֶּה לִפְנוֹת אָחוֹר

עַל כִּי אֵינֶנִּי מְקַוֶּה

עַל כִּי אֵינֶנִּי מְקַוֶּה לִפְנוֹת

לְהִתְקַנֵּא בְּכִשְׁרוֹנוֹ שֶׁל זֶה, בְּהֶקֵּפוֹ שֶׁל זֶה

אֵינִי שׁוֹאֵף לִשְׁאֹף עוֹד

לִדְבָרִים כָּאֵלֶּה כְּלָל

(לָמָּה שֶׁהַנֶּשֶׁר הַמַּזְקִין יִפְרֹשׂ כְּנָפיו?)

לָמָּה שֶׁאֶתְאַבֵּל

עַל הַכֹּחַ הַנֶּעְלָם שֶׁלַּשִּׁלְטוֹן הַמְקֻבָּל?

 

עַל כִּי אֵינֶנִּי מְקַוֶּה לָדַעַת שׁוּב

אֶת הַתְּהִלָּה הָרְעוּעָה שֶׁל הַשָּׁעָה הַחִיּוּבִית

עַל כִּי אֵינִי חוֹשֵׁב

עַל כִּי אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא אֵדַע

אֶת הַכֹּחַ הָאֶחָד הָאֲמִתִּי אֲשֶׁר חוֹלֵף

עַל כִּי אֵינִי יָכוֹל לִשְׁתוֹת

מִמָּקוֹם, בּוֹ הָעֵצִים פּוֹרְחִים, וּמַעְיָנוֹת קוֹלְחִים, שָׁם לֹא נוֹתָר דָּבָר עוֹד.

 מתוך "סימן קריאה" – רבעון מעורב לספרות, גיליון 16-17, 1983

 

היום הראשון לצום הפסחא

מאיה בז'רנו

 כִּי אֵינֶנִּי מְקַוֶּה לָשׁוּב שֵׁנִית

כִּי אֵינֶנִּי מְקַוֶּה,

כִּי אֵינֶנִּי מְקַוֶּה לָשׁוּב

בִּתְשׁוּקָתִי לְמַתְנַת אָדָם זוּ, לְמֶרְחָבִים אֵלּוּ שֶׁל אָדָם

אֵינִי שׁוֹאֵף יוֹתֵר לִשְׁאֹף אֶל דְּבָרִים כָּאֵלֶּה

(לָמָּה יִפְרֹשׂ הַנֶּשֶׁר הַזָּקֵן אֶת כְּנָפָיו?)

לָמָּה לִי לְהִתְאַבֵּל, עַל

הַכֹּחַ הַנֶּעֱלָם שֶׁל הַמַּלְכוּת הָרְגִילָה?

 

כִּי אֵינֶנִּי מְקַוֶּה לָדַעַת שׁוּב

הַתִּפְאֶרֶת הַדַּלָּה שֶׁל הַשָּׁעָה הַנְּכוֹנָה

כִּי אֵינֶנִּי חוֹשֵׁב

כִּי אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא אֵדַע

אֶת כֹּחַ הָאֶחָד הָאֲמִיתִּי בֶּן הַחֲלוֹף

כִּי אֵינֶנִּי יָכוֹל לִשְׁתוֹת

בְּמָקוֹם שָׁם עֵצִים פּוֹרְחִים וַאֲבִיבִים זוֹרְמִים כִּי שָׁם דָּבָר אֵינוֹ שָׁב.

 מתוך "עכשיו" – כתב עת לספרות, אמנות וביקורת, גליון 50, 1985

 

רביעי של אפר

אורי ברנשטיין

 מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנִּי מְקַוֶּה לִפְנוֹת שֵׁנִית

מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנִּי מְקַוֶּה

מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנִּי מְקַוֶּה לִפְנוֹת

תָּאֵב לְכִשְׁרוֹנוֹ שֶׁל זֶה וּלְהֶשֵּׂגוֹ שֶׁל הָאַחֵר

אֵינֶנִּי כְּבָר שׁוֹאֵף לִשְׁאֹף לִדְבָרִים דּוֹמִים

(וְלָמָּה יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו הַנֶּשֶׁר הַבָּא בַּיָּמִים?)

וְלָמָּה זֶה אַסְפִּיד

אֶת כֹּחָהּ שֶׁגַּז שֶׁל הַשְּׂרָרָה הַמְקֻבֶּלֶת?

 

מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנִּי מְקַוֶּה לָדַעַת שֵׁנִית

אֶת הַהוֹד הָרָעוּעַ שֶׁל הַשָּׁעָה בְּעוֹדָהּ

מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנִּי חוֹשֵׁב מַחְשָׁבוֹת

מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכְּבָר לֹא אֵדַע

אֶת הַכֹּחַ הַיְּחִידִי הָאֲמִתִּי בֶּן הַחֲלוֹף

מִפְּנֵי שֶׁאֵינִי יָכוֹל לִרְוָיָה לִשְׁתּוֹת

שָׁם, בְּמָקוֹם שֶׁעֵצִים פּוֹרְחִים, וּמַעְיָנוֹת נוֹבְעִים, כִּי אֵין כְּלוּם שֵׁנִית.

מתוך "כל שירי ת' ס' אליוט", הוצאת הקיבוץ המאוחד והמפעל לתרגום ספרות מופת, 2010

  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ל' בשבט תשע"א, 4.2.2011