איש קטן ומסתורי, שהותיר משפחות, נשים וילדים במקומות שונים בעולם, מתגלגל לנתיב שקושר את גורלו בתולדות הציונות, האימפריה העות'מאנית ומלחמת העולם הראשונה. סיפור אובססיבי שגיבורו האחר הוא המחבר עצמו

סוכן מפוקפק, יגאל סרנה, מסמרים, 2010, 190 עמ'

אם אתם מחזיקים ביד את הספר – התעלמו ממה שכתוב על הכריכה האחורית. זה לא בדיוק סיפור על "אותו ברנש קטן קומה, רזה וצהוב, עם זקנו השחור המחודד והתרבוש האדום שעל ראשו. חובב ציון… עורך עיתון, סוכן כפול שנלכד ברשתו שלו… ואולי הקומבינטור העברי הראשון…". וזו לא ממש ביוגרפיה של סמי הוכברג או תולדות קורותיו וקורות משפחתו. הספר שלפנינו הוא כל אלה, אך בעיקר הוא סיפורה של אובססיה. אובססיה שמתחילה כשהמחבר, יגאל סרנה, מחלץ מפי אמו הקשישה את סיפור ההאשמה "את מרעילה את הבן שלי כמו שהרעילו את אבא שלו" – ומגלה שבין יתר השלדים בארון המשפחתי מצוי גם בעל קודם של אמו ותינוק שמת.

מישהו אחר אולי היה אומר: נו, טוב, אמי הייתה נשואה בעבר לאיש אחר, לפני שנולדתי, ולו היה אבא שהורעל – מעניין מאוד – אבל מה אכפת לי כל זה? אך סרנה אינו מרפה. הוא מרגיש דחף שאינו בר-שליטה לצאת למסע חיפושים, מסע שבמהלכו ינסה לגלות מי הוא הבעל שלא הורעל ומי הוא אביו של הבעל, האיש ש(אולי כן) הורעל. מה הסוד שמרעיל את חייה של אמו, יולה סרנה (לשעבר הוכברג) לבית נשיבירסקי?

האובססיה לגלות והחיפוש הנואש כמעט אחר תשובות הם רובד אחד של הספר. ברובד לא פחות חשוב מבחינת המחבר ומבחינת מהות הספר – המחבר הוא הגיבור הראשי. הוא הנוסע, הנפגש, המתרשם, השואל והחוקר. הוא מתאר את המסעות ואת הפגישות ואת האנשים שפגש באותה תשומת לב, באותה חדוות-כתיבה, כמו שהוא מתאר את הגיבור האחר של הספר, את האיש המסתורי שאמו כביכול מנסה להרעיל את בנו. ומיהו האיש שהורעל? זה אותו אדם שתמונתו מעטרת את עטיפת הספר, "הסוכן המפוקפק" שמואל-סמי הוכברג. והוא (לצד דמותו המחפשת של המחבר) הגיבור של הסיפור.

הספר כתוב נהדר, בלשון משובחת וקריאה מאוד ובסגנון מרתק וסוחף. הסיפור עצמו הוא סיפור נפלא: יהודי צעיר עולה מבסרביה (חבל ארץ שעבר מיד ליד והשתייך לרוסיה, לאוקראינה ולרומניה) לארץ ישראל. השנה היא 1889, בימים הראשונים של התיישבות המושבות הראשונות בדרום יהודה. שמואל הוכברג מצטרף לרוכשי הקרקעות בואדי חנין, היא נס ציונה של ימינו. הוא מביא את משפחתו, את הוריו, את שני אחיו ואת משפחותיהם מן החווה החקלאית המשגשגת שהם מנהלים בבסרביה אל ואדי חנין, אך הוא עצמו זונח את החקלאות והופך תחילה למורה ב"מקווה ישראל", בית הספר החקלאי הראשון בארץ, ואחר כך למורה ומנהל בית ספר בטבריה, בשליחות חברת "אליאנס" היהודית-צרפתית. בשליחותה הוא גם יוצא אחר כך לכורדיסטן ולפרס, היא איראן של ראשית המאה ה-20. אחר כך נפרדות דרכיהם של "אליאנס" ושל בני הזוג הוכברג. שמואל, שהפך לסמי, ממשיך את דרכו בכוחות עצמו. בשנת 1908 מגיע שמואל-סמי הוכברג לקונסטנטינופול – היא איסטנבול, בירתה של האימפריה העות'מאנית. דרכו ממשיכה בווינה ובפריז ומשם הלאה על פני אירופה והמזרח התיכון, עד לסופו המסתורי באיסטנבול ב-1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה.

זהו סיפור חיים מרתק שמעורבות בו אישה אחת ושנייה ושלישית, הורים ואחים, בת אחת, שולמית – בתו של הוכברג מחוץ לנישואין – שנשלחת לפנימייה בשוויץ, ושני בנים שחיים עם אמם, אשתו השנייה של הוכברג, בנפרד מאביהם. אחד מהם היה אמיל – אבי בעלה הראשון של אם המחבר. רק מן המעקב אחרי כל קשרי המשפחה, שושלות היוחסין, השמות והמקומות – נשאר הקורא חסר נשימה.

חוסר הנשימה הזה הוא במידה רבה בעוכרי הסיפור, משום שלאורך כ-80 עמודיו הראשונים של הספר אין המחבר מזמן לנו אפשרות להתחבר באמת אל הגיבור שלו ואל האנשים המקיפים אותו. הוא עובר ברפרוף על קורותיה של ה"נערה האודסאית" ש"הייתה חובשת ומיילדת" והלכה אחרי סמי "אל שדות וכרמים שרק החלו לצמוח ואל יהודים כפריים שלא דיברו אליה". רק אחרי שלושה עמודים אנחנו מגלים ששמה היה מילקה – ואת שם משפחתה אין המחבר יודע. היא נישאת והופכת לאשתו הראשונה של סמי הוכברג, והמחבר, ספק בהתפעלות וספק בציניות, מכנה אותה "הקדושה". המיילדת הצעירה, העירונית, הולכת עם בעלה הטרי למקווה ישראל, ומסיימת את חייה בהתאבדות בגיל שבו אנשים בדרך כלל רק מתחילים לחיות. מה היה שם? מדוע עזבה את סמי ונסעה לארצות הברית, ומדוע שבה משם והתאבדה? המחבר אינו יודע, וגם אנחנו לא. כך גם באשר לאהובתו הטבריינית בטי דויט, שממנה נולדה לו בת אחת – שולמית, שמתה בשווייץ בגיל עשרים בערך – אין יודע ממה.

החיפוש אחר מידע "קשיח", מסמכים, עדויות, צילומים – מניב מטבעו רק סיפור מקוטע, שאינו מאפשר לנו להכיר את האנשים, להבין אותם ואת המניעים והרגשות שלהם, לאהוב או לשנוא אותם. מטיבם של חומרים היסטוריים שהם מקוטעים, ובוודאי כשמדובר בתקופה ובאנשים שנדדו ממקום למקום, ובזמנים שבהם רוב המדינות – ועל אחת כמה וכמה האימפריה העות'מאנית השוקעת – לא ניהלו מעקב מסודר אחר תושביהן. גם עדים חיים וזוכרים לגבי המאורעות והדמויות הולכים ומתמעטים והמידע שלהם כבר אינו מלא או אמין. אבל מאחר שהחיפוש הוא מוקד העניין, ולא הביוגרפיה האישית – סרנה אינו מנסה להשלים את החסר מדמיונו, או בהסתמך על מקורות עקיפים. זוהי מעלתו של הספר במובן ההיסטורי שלו, אבל זו גם חולשתו במובן האנושי.

משום כך, קריאת המחצית הראשונה של הספר היא מתסכלת מאוד – עיקר הסיפור עוסק באנשים, אבל הוא אינו מלא ואינו מספק. המחבר מוותר גם על סיפורה של משפחתו של סמי, שאותה הביא מחייה הנוחים והנעימים בבסרביה אל ואדי חנין רק כדי להותירה שם, להתמודד בלעדיו עם עוני, מחלות ומוות. גם כאן יש פוטנציאל רב בלתי מנוצל, בעל איכויות אנושיות מרטיטות: הנה האח הגדול פרץ, חולה במחלת נפש (שאת טיבה אין המחבר מגלה לנו), שמת בגיל צעיר ומשאיר אלמנה וילדים. והנה גם האח הנותר, צבי, שחייב לדאוג להוריו, למשפחתו ולגיסתו האלמנה ולילדיה. מדוע המחבר אינו מרחיב ומספר לנו על חייו ואכזבתו הנוראה של האב מרדכי, שניהל חווה חקלאית מצליחה ומשגשגת בבסרביה, ומת משברון לב בואדי חנין בטרם הספיק לראות את עמלו נושא פרי? אנחנו שומעים רק על הסוף – על האב מרדכי שמרוב כעסו על בנו מדיר אותו מן הירושה, ועל האח צבי, שבעקבות אביו מדיר את בני-אחיו מחלקם בנחלת המשפחה.

אך מעבר לכל דמויות המשנה הללו, אנחנו בעצם לא מצליחים להכיר אפילו את סמי הוכברג. מה בדיוק קרה בינו לבין אשתו הראשונה? ומה קרה בינו לבין אהובתו בטי דויט, אם בתו? מתי ומדוע נשלחה הבת שולמית לבדה לפנימייה בשוויץ? בהמשך נושא סמי לאישה את רוזה דואק החלבית, שאותה הכיר בטבריה. הוא גורר אותה עמו למדבר הפרסי הלוהט, שם היא סובלת מחום גבוה ומדיזנטריה שאינה מרפה וממררת את חייה במשך כל חמש שנותיהם בארץ זו. אבל על חייהם ועבודתם של בני הזוג סמי ורוזה הוכברג אנחנו לומדים מעט מאוד. המחבר רומז לנו מעט על חיי מותרות בסגנון של עשירים ושועי-ארץ, עד בואו של אלברט קונפינו, המפקח מטעם "אליאנס", המגלה "אי סדרים" שמביאים לפיטוריו של הוכברג ולסילוקם לאירופה. אבל מה הם "אי הסדרים" הללו? מדוע הוכברג משוכנע שהוא חף מעוון ומנסה לשכנע את הממונים עליו ב"אליאנס" בחפותו? המחבר נמנע מלהמציא או לנחש, אבל גם הציטוטים שלו ממכתביו של הוכברג הם מעטים, וכך גם המעט שהיינו יכולים להעמיק בהכרת חייו באמצעות עדויותיו של סמי עצמו נמנע מאיתנו.

פיטוריו של הוכברג מ"אליאנס – כל ישראל חברים", מטים את חייו אל נתיב אחר לגמרי, נתיב שיקשור את גורלו בזרמים היסטוריים רחבים של תולדות הציונות, שקיעתה של האימפריה העות'מאנית ועלייתם של "התורכים הצעירים", התעוררות הלאומיות במזרח התיכון ומלחמת העולם הראשונה. סמי הוכברג, האיש שהתחיל את דרכו כציוני צעיר בואדי חנין והפך למורה ולמנהל בית ספר, משתלב עד מהרה במערבולת הזאת, וחייו הופכים מחיים פרטיים לציבוריים. בעקבותיו הולך גם הספר, שמסיפור על איש עובר להיות סיפור על תקופה.

חלקו השני של הספר הוא בעיקר סיפור-מבפנים על אספקטים מסוימים, בלתי מוכרים, ואפילו רכילותיים, של הפוליטיקה והדיפלומטיה של מלחמת העולם הראשונה. הצצה בנעשה מאחורי הקלעים בנושא הים-תיכוני, התורכי ובעיקר הציוני, במסגרת הפוליטיקה והדיפלומטיה של המעצמות. וכך – אחרי שבחלק הראשון, האישי והפרטי יותר, לא קיבלנו בעצם תשובה על השאלה מי היה סמי הוכברג, בחלק השני של הספר אנחנו מקבלים טלסקופ כדי לצפות בו על הרקע הרחב של ההיסטוריה הגלובלית והציונית בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20.

הוכברג נלכד בסופו של דבר באחת מרשתותיה של ההיסטוריה הזאת, ומסיים בגיל 46 את חייו בייסורים אחרי ארוחת צהרים במסעדה באיסטנבול. באורח פרדוקסלי, דווקא בחלק הזה – החלק ההיסטורי והציבורי של הספר – אנחנו מכירים טוב יותר את סמי הוכברג מאשר בחלק הראשון. דווקא אפלולית האינטריגות שופכת אור עליו ועל קורותיו הרבה יותר מאשר אורה הבהיר של ארץ ישראל או השמש היוקדת של פרס.

אפשר לומר על הספר שיותר משהוא נותן תשובות לשאלות הוא מעורר תיאבון לדעת יותר. לדעת על השנים הראשונות של ההתיישבות הציונית ועל האנשים שהתמודדו עם הקשיים הנוראים – חלקם בהצלחה, ורבים עד מותם המוקדם כתוצאה ממחלות, מאסונות או מהתאבדות. על הדיפלומטיה של התנועה הציונית, על ההיסטוריה של מזרח הים-התיכון במפנה המאה ה-20 ובעשורים הראשונים שלה. הכתיבה המרתקת של סרנה, ופירורי המידע שהוא זורה לאורך הספר, הם ללא ספק מתאבנים מצוינים.

לסיום, הערה על ההפקה: זהו אחד מספרי הפרוזה היפים ביותר מבחינה אסתטית שאחזתי בידי בתקופה האחרונה. גון הנייר, הגרפיקה וצבע הדפוס, וכך גם העטיפה, מקסימים בעיניי ומתאימים בדיוק לתוכן הספר ולאופיו כסיפור "ישן". חבל רק שהצילומים, שיש לברך על הכללתם בספר, קטנים כל כך, וחלקם נראים כמין קישוטים במקום כאיורים המאירים את המסופר ועושים אותו קרוב ואינטימי יותר.

פורסם המוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' טבת התשע"א, 11.12.2010