הפרק הארצישראלי של ביאליק היה אמנם קצר יחסית, אך בעל משמעות רבה ליישוב הנבנה בכלל ולתל-אביב בפרט. שיחה עם שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק, לרגל יום הולדתו ה-138 של 'המשורר הלאומי'

לא גדל על ביאליק. שמואל אבינרי

בעולם של ניפוץ מיתוסים ושל הפניית עורף לאתמול, אירע לאחרונה תרחיש יוצא דופן ובלתי צפוי בזמר העברי. במסגרתו נערכה הצדעה לחיים נחמן ביאליק, מי שבעידננו הציני יש המערערים על התואר 'המשורר הלאומי' שהוצמד אליו. חבורה צעירה ואלמונית – בעז אלברט (סולנה), חי שושן, טל גולדברג ואורי מייזלמן – שקוראת לעצמה 'אל המשורר', כשם אחד השירים הגנוזים של ביאליק, הוציאה תקליטור עם לחנים חדשים לשיריו של ביאליק, וזה זכה למחמאות מקיר אל קיר.

חלק ניכר ממחמאות אלה הועטר על הרכב זה בזכות ספרון הדור ועשיר במידע ובצילומים שצורף לתקליטור. כל המידע שבספרון סופק לאנשי 'אל המשורר' ברוחב לב על ידי שמואל אבנרי, המופקד על הארכיון והמחקר ב'בית ביאליק' בתל-אביב.

בעקבות האלבום דנן ולכבוד יום הולדתו ה-138 של ביאליק, החל בי' בטבת, יצאנו אל אבנרי, איש שחי ונושם ביאליק כמעט מסביב לשעון, כדי לשחזר עמו את הפרק הארצישראלי הקצר אך המשמעותי בחייו הלא ארוכים של המשורר.

עליה בהשהיה

ראשית שיחתנו בתמיהה מדוע השתהה ביאליק להגיע לארץ-ישראל, אם כמבקר ואם כדי להיאחז בה. שהרי כבר ב-1891, ב'אל הציפור', שירו הראשון שפורסם בדפוס, הביע את משאלתו 'מי ייתן-לי אבר ועפתי אל-ארץ/ בה ינץ השקד, התומר!'. מדוע אפוא התארך מעופו כדי 18 שנים עד שכפות רגליו דרכו על החול הזהוב של ארץ האבות בביקורו ב-1909? ומדוע נזקק ל-15 שנים נוספות וגדושות מעש עד שהשתקע בארץ השקד והתומר בשנת 1924?

מה קרה לביאליק וכיצד התמהמהה הגשמת המשאלה שהעלה ב'אל הציפור'? האם זו הייתה רק כתיבת נעורים תמימה של משורר בן 18, שבאותו שיר כתב 'אזכרה ימים כמוהם פרחתי,/אך עתה זקנתי, סר כוחי'?

"גם בזמנו תהו רבים מדוע טרם ביקר המשורר בארץ ומה מעכבו מהשתקעות בה", מקדים אבנרי ומנסה לתת מענה לשאלה. לדבריו, אך מעטים חוללו באישיותם תנועת עלייה לארץ ישראל כפי שעשה זאת המשורר הלאומי בעודו בגולה. יעידו על כך דבריו של בן-גוריון בהזמנה ששיגר אל ביאליק לרגל חצי יובל לעלייה השנייה: 'לא מעטים הם בני העלייה הזאת שאתה דחפת אותם, באין יודעים, לעלות לארץ, לעבדה ולשמרה'. "הרבי מלובביץ' תרם לעם היהודי רבות ונצורות בלא שכף רגלו תדרוף בארץ הקודש", מציין אבנרי. "אין ביקור או שהייה פיזית של אדם גדול בארץ נחשבים אלא לפי מידת התרומה שיש בהם לכלל".

היה ניתן לצפות לפחות לביקור קצרצר, כדי לראות במו עיניו על מה כתב ולמה כיוון בכתיבתו.

"ביקור זה דבר פיזי. מבחינת משורר בסדר גודל של ביאליק, הביקור בארץ ב-1909 היה כה זניח עד שלא הותיר שום רישום בשירה שלו, כשם שהתקופה שבה כבר חי כאן לא הייתה תקופת פריחה ביצירתו".

אל הביקור הזה, שנפתח ב-29 במארס באותה שנה (פחות משבועיים טרם הגרלת המגרשים בחולות תל-אביב), לא נלוותה אל ביאליק רעייתו (שנותרה לשמור על אמו החולה של המשורר באודסה), אלא חברו הקרוב, העורך, המו"ל והסופר י"ח רבניצקי. לחלק מהביקורים נלווה אליו ש"י עגנון הצעיר, שעלה ארצה שנה קודם לכן והסופר ש' בן-ציון הכיר ביניהם.

בביקורו זה התקבל ביאליק בן ה-36 בכבוד מלכים שלא נפל מזה שחלקו להרצל 11 שנים קודם לכן, בביקורו בארץ. אגב, ביאליק נמנה עם מתנגדי הרצל לא רק בשאלת אוגנדה, "אלא גם בשל ניכורו של חוזה המדינה למורשת ישראל, לתרבות העברית וללשון העברית", כדברי אבנרי.

"יחי ביאליק!", הריעו בהתרגשות מקבלי פניו הרבים של המשורר. בכל מקום נישאו נאומים מליציים שהיו לביאליק לטורח. בין השירים והריקודים באחד המפגשים עמו אף נערך משתה שבו עוטר התפריט בשמות שירי ביאליק. בקיצור, פנטזיה ארצישראלית.

"קבלות הפנים הרעשניות הללו לא היו לרוחו של ביאליק, שבסך הכול היה אדם עניו ואף גער בכל מי שהשווה אותו לנביא", משוכנע אבנרי. "הוא בא, ביקר – אין עדות שהיה נוכח בהגרלת המגרשים – וחזר כלעומת שבא. מי שציפה שבעקבות הביקור יתחיל לכתוב גם על ציון וירושלים, לא התמלאה ציפייתו. ביאליק גם לא עבר לכתוב שירי נחמה במקום שירי תוכחה. כשבאחד המפגשים מתחו על המשורר ביקורת על שאין הוא שר את שירת התחייה של ארץ ישראל (הוא דווקא קרא להם פרק מתוך סיפורו 'מאחורי הגדר'), כעס עליהם וקרא ברוב זעם את שיר התוכחה שלו 'אכן חציר העם'".

כאחד האדם

ב-21', כשנפרדה חבורת אודסה וחלקה, כולל רבניצקי, עלה ארצה, פנה ביאליק לברלין לצורך עסקי ההוצאה לאור שלו והתעכב שם כדי שנתיים וחצי.

"בשנים אלה הצליח ביאליק לשקם את מפעל ההוצאה שלו מהריסותיו, להשתלם בענף הדפוס, ולהכשיר את הדרך להעברת הוצאת 'דביר' לארץ ישראל. על רקע העוני והיתמות שהיו נחלתו של המשורר בילדותו, לא פסק ביאליק מעולם לחשוש מתלות בבשר ודם, ולכן עיכב במידת מה את עלייתו מגרמניה עד שהשתכנע שכשרה השעה לכך גם מבחינה של יציבות כלכלית.

"בהיותו בברלין החל בסידורים לקראת עלייתו ארצה. הוא ביקש מדיזנגוף ומחברים נוספים שיחפשו בעבורו בתל-אביב מקום שבו יוכל לבנות את ביתו; בברלין גם פנה לאדריכל יוסף מינור בבקשה שיתכנן את הבית ".

ביאליק ומאניה, זוגתו, הגיעו ארצה ברכבת מאלכסנדריה במארס 1924. המונים באו לקבל את פניו. הוא חש כמי ששב למולדתו ולא כעולה חדש. מכל הערים שביקשו שהמשורר הלאומי ישכון בתוכן בחר בתל-אביב, העיר שקמה מהחולות, ושאותה כינה בהומור 'הצעירה הקירחת'.

תוך שבוע מהגיעו של ביאליק אל העיר, שנבנתה כולה על ידי יהודים ממסד עד טפחות, קרא ראש העיר דיזנגוף על שמו את הרחוב שיועד לביתו. ביאליק לא שש לכך, אבל לא התנגד כדי לא להיתפס ליוהרה שבהתנגדות. עד להשלמת בניין ביתו התגורר ביאליק בשכירות ברחוב הס הסמוך, מה שאִפשר לו להיות מעורב עד הפרט האחרון בבניין ביתו, שבהשוואה לבית שהקים עגנון בשכונת תלפיות בירושלים נראה כארמון. כך עשה מי שאמר פעם למשורר יעקב פיכמן: "כל ימיי אהבתי בתים קטנים; בייחוד אהבתי בשעת עבודתי להצטמצם בקרן זווית קטנה".

אבנרי: "על רקע המצוקה שבה גדל ביאליק ניתן להעריך את הפער שבין נטייתו הטבעית לפשטות ולהסתפקות במועט לבין הדחף לתקן באופן סמלי ומעשי את פצעי תלותו בעבר בזולת. לבסוף גבר הדחף האחרון. כשהוכשרו לכך התנאים, ביקש ביאליק להגשים את חלומו בגדול, תוך ניצול מרבי של טעמו האסתטי ושל אהבתו לאמנות. זאת מתוך הכרה בכך שמקום מגוריו עתיד לשמש מרכז של תרבות, ובכך שבית מלכותי למשורר הלאומי הוא גם לכבוד הספרות ויוצריה".

מנין הגיע הכסף לבניית הבית?

"לביאליק, שלא תמיד הצליח בעסקיו, הלך קלף כלכלי אחד בחייו – הוצאת מהדורת היובל של כתביו בברלין, אשר נרכשה בהון עתק בידי סוכן ספרים אמיד. כסף זה שימש לביאליק כבסיס לבניית הבית. אבל כשנפטר ב-1934, רבצה עדיין על הבית משכנתא כבדה. מאניה, שמעולם לא עבדה, הבינה שלא תוכל לפרוע אותה, והגיעה להסכם עם עיריית תל-אביב שזו תפרע את המשכנתא ותקבל לידיה את הבית כדי להופכו למוזיאון ולמרכז תרבות על שם ביאליק. תמורתה קיבלה דירה חלופית ברחוב מלצ'ט וזכתה במענק חודשי לכל ימי חייה".

בסיכומו של דבר, ביאליק היה כאחד האדם. יש ראיות לכך שביאליק נתבע בבית משפט השלום בגין חוב תוך איום בעיקול חשבונותיו בבנק. ממקום שליחותו במזרח אירופה, ב-1931, כתב למאניה שעליהם לפטר את הגנן בגלל מחסור בכסף. קודם לכן נאלץ לפטר מאותה סיבה את יוחנן פוגרבינסקי, מזכירו הנאמן. זה אמר לו שבשבילו הוא מוכן לעבוד אפילו בחינם, אבל ביאליק טען שאיננו יכול להעסיקו כך.

והמסקנה?

"גם למי שנחשב כ'מלך היהודים' היו בעיות פרנסה. התעשיין אריה שנקר, שמונה על ידי ביאליק כאפוטרופוס רכושו, נמנה עם המעטים שהכירו את הטרדות ואת המצוקות הכלכליות שאפפו את המשורר והביע את פליאתו על כך. שנקר כתב: 'כלום ייתכן שענק זה, גאון של עם הספר, יהיה מוכרח לדאוג לפרנסתו?'".

גם אם מצבו הכלכלי לא היה תמיד מזהיר, ביאליק מונצח תמיד בצילומיו השונים ב'בגדי א'. נאמן למעמדו בעיני הבריות הקפיד בכך, בפרט בצילומים. "הייתה בדבר מידה של אחיזת עיניים", מציין אבנרי במפתיע. "פעם, כתוצאה ממשבר בענף ההוצאה לאור, יצא למסע בשורה של מדינות וערים במזרח אירופה. אחד שקיבל את פניו, בפולין כמדומני, סיפר שהופתע לראות את ביאליק בחליפה מהוהה, בושה לספרות העברית, מיהר לחייט והזמין חליפה כמידתו של ביאליק. זה סירב לקבלה בטענה שאין לו במה לשלם. 'אני מלווה לך', אמר היהודי וביאליק נתרצה".

יש סימוכין לגבי בקשות עזרה שהופנו אליו הן מצד עמך ישראל, הן מצד גופים ומוסדות – וביאליק, בין אם היה לו ובין אם לאו, תמיד פתח את הכיס בנדיבות. ללא מעטים הוא נדמה ככותל מערבי אנושי. אנשי תל-אביב הרשו לעצמם לפנות אליו בצרותיהם וביאליק לא החשה. רוכלת קשת יום שפונתה מעמדתה ברחוב אלנבי על ידי הפקחים פנתה אליו. הוא לא התעצל, נכנס לבניין העירייה הסמוך ומצא אצל ראש העיר דיזנגוף אוזן קשבת בעניינה.

מגוון של תרומות

גולת הכותרת של עשייתו התרבותית של ביאליק בתל-אביב הייתה כינון מוסד 'עונג שבת' ב-1926 לשם חיזוק השבת. לביאליק היה יחס מיוחד לנושא. הוא התריע שאם לא יכבדו את השבת – 'נבול ניבול ולא תהיה לנו תקומה'. "ביאליק אמנם לא שמר שבת בד' אמותיו", מעיר אבנרי, "אבל הוא היה בעד שמירת השבת בציבור. לכן, התנגד לתחבורה ציבורית, לפתיחת חנויות ובתי קולנוע וגם למשחקי כדורגל בשבת. כאן ניתן להביא את דבריו למשורר ש' שלום שלפיהם יש לעשות הבדלה גמורה בין מה שאדם עושה בפרהסיה לבין מה שהוא עושה בחדרי ביתו. שם יעשה בינו לבין עצמו את החשבון עם קונו".

הצייר מארק שאגאל תיאר בעקבות ביקורו בארץ ב-1931 את ביאליק כ'מושל הרוחני של תל-אביב'. לא בכדי, סבור אבנרי. לדבריו, לביאליק הייתה השפעה רבה בעיר, לרבות תרומה ניכרת לעיצובה התרבותי והשפעה על קביעת שמות הרחובות בה. בין השאר פעל להעברת שמו של ר' שלמה אבן-גבירול מסמטה קטנה למקומו המרכזי כיום, אבל לעצמו לא דאג כנראה. הרחוב הנושא את שמו נמצא בלב תל-אביב הישנה, אך הוא מתגמד נוכח הרחובות אלנבי והמלך ג'ורג' הסמוכים, מורשת תקופת המנדט.

לדעת אבנרי, ראוי ביאליק להיחשב כאחד מאבות הירוקים בעיר. את עקרונותיו 'הירוקים' ניסח ברשימה 'מה לעשות לשכלולה של תל-אביב', שבה ביקר את התכנון הארכיטקטוני של העיר העברית הראשונה, תבע להרבות בנטיעות של עצים, קרא להכשיר כיכרות ומגרשי משחקים לילדים ואף מתח ביקורת על חלונות הראווה שהזכירו לו את הגולה. כמו כן תקף את הזוהמה בטיילת, שאותה דרש להתקין על-פי חוק הפליאז'ים (כפי שאמר על שפת הים) באירופה.

אהבו את ביאליק והוא החזיר אהבה, אבל לא חסרו לו ברי-פלוגתא. אחד מהם, שנפטר שנה וחצי קודם לעלייתו ארצה, היה אליעזר בן-יהודה. אבנרי: "ביאליק התנגד לבן-יהודה לא רק בהיותו 'אוגנדיסט', אלא גם משום שבראש ובראשונה מצא בו להיטות-יתר לחדש ולייבא מילים מלשונות זרות, בלא לנצל את האוצרות הגנוזים ברבדים העשירים של מקורות התרבות היהודית לדורותיה. כמו כן סבר ביאליק שכתפיו של בן-יהודה דלות מלהרים משא של חיבור מילון עברי שלם.

"בתקופת שהותו של ביאליק בתל-אביב קמה לו אופוזיציה ספרותית בראשות שלונסקי. אנשיה קטרגו בין השאר על העדפתו להוציא לאור את שבעת הכרכים של שירת ימי הביניים על הדפסת יצירותיהם הרעננות. אולם ביאליק לא ויתר מכוח אמונתו שספרות אין לבנות על החול".

אבנרי ראה כיצד העימות שלונסקי-ביאליק תפס נפח בהצגת 'היה או לא היה' שהועלתה בתיאטרון הקאמרי. לקראת ההצגה אירח בבבית המשורר לכמה שעות של 'הזרקת ביאליק' את יוסי גרבר, שגילם אותו בהצגה, כשעמו המחזאית עדנה מזי"א והבמאי עמרי ניצן. כיצד התרשם מההצגה? – "אני אדם פסימי בטבעי", מודה אבנרי. "תמיד אני חרד מפני משהו יותר גרוע. בהנחה שמיטב השיר כזבו, גם אם המחזה איננו משקף אחד לאחד את המציאות אני נהניתי, בפרט שהמשחק שם היה מצוין".

לצד שירתו של ביאליק המוכרת לרבים, די נעלמה תרומתו בתחום החייאת הלשון, למרות השימוש הרב שלנו במילים שחידש בשפת היום-יום. בין המילים שחידש ניתן למנות את המצלמה, ייבוא וייצוא, פיצול ותאונה, פשטנות ושנינות, רסק, צרחה ושדון, גחלילית ושלדג, תגובה, יפהפה ואפילו… שנורר. לא פעם חידושיו גברו על אלה של בן-יהודה. כך למשל המטוס והטייס, שניצחו את האווירון ואת המעופף של בן יהודה. עם זאת, לא כל חידושיו התקבלו. לסופגנייה למשל קרא אספוג, על משקל אתרוג. גם ה'סוכך' שלו לא דחק את ה'מטרייה' של בן-יהודה. לדברי אבנרי, ביאליק לא אהב את הסיומת 'יה' והשווה אותה לנעירת חמור.

ריח של גלות

למרות קנאותו של ביאליק לשפה העברית, נהג לשוחח עם רעייתו מאניה ועם מכריו דווקא ביידיש. כך המשורר הלאומי?! "כן, כך המשורר הלאומי", מאשר אבנרי ומביא סיפור שסיפר לו פרופ' צבי לוז. זה זכר מילדותו כיצד בא ביאליק לקיבוצו דגניה ודיבר עם החברים יידיש. העיר לו על כך אביו (קדיש לוז, לימים יו"ר הכנסת) שאין זה נאה שהילדים שומעים אותו מדבר יידיש. הגיב ביאליק – 'בכזה חום אתה עוד רוצה שאדבר עברית?"

אבנרי: "ביאליק דיבר יידיש ואהב את היידיש כשפת-אם, אבל עשה הבחנה ברורה. הוא כתב 12 שירים בלבד בשפה זו ולא יסף. כאן היה נחרץ ופסק – 'כמו שיש לאדם חוט שדרה אחד, כך יש לעם שפה לאומית אחת, שהיא שפת היצירה והתרבות שלו'. אבל בניגוד לבן-יהודה, לאוסישקין, לאנשי הגדוד להגנת הלשון ולכל הטוענים שאין לתת בארץ דריסת-רגל לשום שפה אחרת מלבד העברית, סבר ביאליק שאין להחרים את היידיש, אלא לקיימה לצד העברית במעין יחסים של גבירה ואמה.

"פעם, בשובם מביקורם אצל חולה, נתפסו ביאליק ורבניצקי מדברים ברחוב ביידיש. ניגש אליהם נאמן השפה ודרש 'ביאליק, דבר עברית!'. נתרתח ביאליק וגער בו – 'לך לעזאזל!'. הלך זה ותבע אותו בבית משפט השלום בגין עלבון. בכתב ההגנה שלו השיב ביאליק שעזאזל הוא שם מקום במדבר יהודה שאליו נשלח השעיר ביום הכיפורים, ולדעתו זה המקום שיאה לשלוח אליו את המלין. לא רק שתלונתו של המסכן נדחתה, אלא שזה חויב בדין בגין הטרדה…".

בשאלת הערבים הייתה לביאליק דעה נחרצת. "יש בארץ-ישראל די מקום לשני העמים, וגם לעתיד יספיק לשניהם", הכריז בנאום בקובנה ב-1930 והוסיף שאין אנו רוצים להדוף אותם מהארץ כמו אברהם שגירש אל המדבר את ישמעאל בנו. לו היה ביאליק חי כיום, סבור אבנרי, הוא לא היה נץ.

כמי שבא מאוקראינה התקשה ביאליק לשאת את חום הקיץ, ומעת לעת נהג לנפוש בצפת או בירושלים. בשלהי קיץ 1927 התארח כשלושה שבועות בכפר הנוער מאיר שפיה, ביקור שהניב את השיר 'לבנות שפיה'. בנסיעות אלה התלווה לזוג ביאליק כלבם הקטן והחביב קאפי; אותו קאפי שנחום גוטמן הנציח אותו בציורו, יושב בנחת על כיסאו של המשורר ב'אוהל שם' ומקשיב להרצאת בעליו.

ביאליק עלה ארצה בראשית 1924 ונפטר בבית החולים בווינה באמצע 1934. מתקופה של עשר שנים וחצי שהה בתל-אביב לא יותר משש שנים נטו. ביתר הזמן הסתובב בעולם ואת שנתו האחרונה עשה בדירה קטנה ברמת-גן.

זה נקרא תל-אביבי נלהב?

"ביאליק לא 'הסתובב' בעולם להנאתו. הוא אהב את תל-אביב והעדיף שלא לצאת ממנה, אך מתוך הקרבה עצמית רתם את עצמו לשליחויות שונות בחו"ל לטובת הציבור. כששהה באמריקה חצי שנה בשליחות קרן היסוד, כתב אל רבניצקי: 'מתי אחזור אל ביתי ואל שולחני ונשב יחד על 'ספר האגדה?'. לדעתי, אסור לנו להסתכל על הצד הטכני – בארץ, לא בארץ; בבית, לא בבית. בנוסף לכך סבל ביאליק בשבע שנותיו האחרונות ממחלת כליות, וחלק ממסעותיו היו למטרות ריפוי והחלמה. לא קרה ולו פעם אחת שנסע לחו"ל למטרת טיול או בילוי".

עושה רושם שהנסיעות לחו"ל היו לביאליק מפלט מים האהבה שבו כמעט הוטבע כאן.

"יש יסוד להערכתך. לפעמים האהבה חונקת, מה גם שהוא נטה להיענות לכולם מתוך החום האנושי שבו. זה לא מקרי שבתקופה המאוחרת בחייו, שבה מיעט לכתוב, נחה עליו המוזה דווקא בהיותו הרחק מכאן, כשהוא משוחרר מנטל פעילויותיו הציבוריות בארץ. הנסיעות שהיו עליו לטורח טמנו אפוא בחובן גם צ'ופר של כתיבת שירים".

אל תנועת הפועלים

דבריו ב'עונג שבת' על חוליי תל-אביב והיישוב טרם צאתו ב-1934 לניתוח הגורלי בווינה, שממנו לא שב, נשמעים כצוואה. ביאליק דיבר שם בגנות היחס לעולים פליטי החרב, כפי שקרא לעולים מגרמניה, וגינה את תופעות הספסרות, הבריחה מהכפר אל העיר, העבודה הזרה ו…ריבוי המפלגות. "חולה הוא היישוב, וחולה תל-אביב שלנו. אני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה", אמר ולא יסף.

מותו בטרם עת, והוא בן 61 בלבד, שם לאל את תוכניותיו הרבות. הוא קיווה, בין היתר, שיצירתו 'אגדת שלושה וארבעה' תתורגם לשפת הסרט. היה לו בנושא זה משא ומתן עם חברה בפאריס, וזה נקטע באיבו. אבנרי מנסה בימים אלה לפעול להגשמת תוכנית זו של ביאליק.

לו היה נשאר בחיים עד הקמת המדינה, האם היה תומך בצעדו ההיסטורי של דוד בן-גוריון?

"ללא צל של ספק. כבר ב-1930 חזה ביאליק את האסון המתרגש והולך על העם היהודי, כינה אותו 'שואה' והאיץ בכל מי שנשמע לו לעלות בדחיפות לארץ ישראל. בין המשורר הלאומי ובין מי שעתיד להיות ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל שררה הערכה הדדית. בן-גוריון הכתיר את ביאליק כ'גדול משוררי ישראל מהתנ"ך עד ימינו' וכינה אותו – כמי שספר שיריו היה מונח ליד מיטתו – 'שר הלשון העברית'".

את ההפתעה שומר אבנרי לסיום שיחתנו. כשאני שואל אותו אם ביאליק היה איש-מפלגה, הוא מגיב בחיוך. "ביאליק מעולם לא היה באופן רשמי איש-מפלגה, אבל זיהויו עם מפלגת הציונים הכלליים מקורו בטעות", הוא קובע. "מתוך תעודות ומסמכים עולה שנטיית לבו של ביאליק הייתה אל תנועת הפועלים, שאותה ראה כמממשת החזון הציוני. 'חמישה פועלים, איש בסתר אוהלו, ייטיבו לעשות מעשרה קונגרסים', כתב".

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', י' בטבת תשע"א, 17.12.2010