נתינת ארץ ישראל לעם ישראל היא הציר המרכזי של התורה, אך זו מסתיימת במפתיע לפני הכניסה לארץ. אלמלא שבר חטא המרגלים את התוכנית והכניס אותנו לסחרור של גלות, היה ספר יהושע נכלל בתורה ומהווה את שיאה

צילום: אליאנה גורפינקל

 

אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא לא חטאו ישראל – לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא (תלמוד בבלי מסכת נדרים כב ע"ב)

ספר יהושע עוסק בשני נושאים: סיפור כיבוש הארץ ותיאור חלוקתה לשבטים. נושאים אלה, העוסקים ב'ערכה של ארץ ישראל', הם המשך טבעי, ולדעת חז"ל אף הכרחי, למסופר בתורה. כדי לרדת לסוף דעתם של חז"ל במאמר זה צריכים אנו להקדים מספר מילים על מבנה התורה.

הדבר הטוב

כידוע, התורה אינה בנויה כספר מצוות אלא כסיפור תולדות עם ישראל, כשזה בנוי משתי קומות זו על גב זו: הראשונה היא תולדות אבות האומה, המסופרות בספר בראשית החל מפרק יב, והשנייה היא תולדות האומה עצמה המסופרות החל מספר שמות ועד לסיומה של התורה. לסיפור זה הקדימה התורה מבוא של אחד עשר פרקים העוסק בתולדות העולם החל מבריאתו ועד לידתו של אברהם, שמטרתו לשמש כרקע להיווצרותו של עם ישראל.

האם ניתן להבחין בציר מרכזי שסביבו אורגת התורה את תולדות עם ישראל? תשובת שאלה זו אינה מוטלת בספק: הציר המרכזי הוא נתינת הארץ הנבחרת לעם הנבחר. ההתגלות הראשונה של ה' לאברהם, אבי האומה, היא 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך' (בר' יב, א). בהתגלויות הבאות של ה' לאברהם חוזרות כחוט השני שתי הבטחות: הבטחת הזרע והבטחת הארץ. הבטחות אלו חוזרות גם בהתגלויות ליצחק וליעקב. אמור מעתה, כל סיפורי האבות מבטאים למעשה את ההתקשרות שלהם אל הארץ, כל אחד בדרכו ועל פי הבחינה המיוחדת לו.

גם סיפור ירידת ישראל למצרים מתואר כשלב הכרחי לקראת ירושת הארץ על פי העצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם … ודור רביעי ישובו הנה' (בר' טו, יג-כז). לפני הירידה מבטיח ה' ליעקב 'אל תירא מרדה מצרימה. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה' (בר' מו, ג-ד); הבטחה זו מועברת על ידי יעקב לפני מותו ליוסף, ויוסף מעביר אותה לפני מותו לאחיו (בר' כ, כד).

מטרת השליחות שהוטלה על משה בתחילת ספר שמות מנוסחת אף היא בלשון זו: 'וארד להצילו מיד מצרים ולהעלֹתו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש' (שמ' ג, ח). כלומר, היציאה ממצרים היא רק שלב ראשון בתוכנית שעיקרה ותכליתה הם הכניסה לארץ ישראל. מכאן ואילך מתחיל המסע במדבר, כשכל האירועים שמתרחשים בו, לרבות מתן תורה, בניית המשכן והציוויים המופיעים בספר ויקרא, אף שהם אירועים מכוננים בתולדות עם ישראל, אינם מתוארים אלא כחלק מן התהליך שתכליתו היא הגשמת הייעוד של כניסת עם ישראל לארצו.

דומה שהביטוי המובהק לתכליתו של המסע נאמר על ידי משה בספר במדבר (יא, כט-לב):

 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל… וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.

לשון זו ממש חוזרת בספר יהושע בסיום תיאור חלוקת הארץ (יהושע כא, מא-מג):

וַיִּתֵּן ה' לְיִשְׂרָאֵל אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָתֵת לַאֲבוֹתָם וַיִּרָשׁוּהָ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ. וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב כְּכֹל אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתָם וְלֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיהֶם מִכָּל אֹיְבֵיהֶם אֵת כָּל אֹיְבֵיהֶם נָתַן ה' בְּיָדָם. לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַכֹּל בָּא.

אין ספק שהלשון 'הדבר הטוב אשר דבר ה' אל בית ישראל' מכוונת כנגד דבריו של משה לחובב 'כי ה' דבר טוב על ישראל'. פסוקים חגיגיים אלה מבשרים כי ה' מילא את הבטחתו לישראל והדבר הטוב אכן בא, ובכך הם מהווים למעשה סיום מתאים לסיפור התורה כולו.

שבירה ותיקון

ניתן להראות שגם פרקי המבוא לתולדות עם ישראל, בראשית פרקים א-יא, קשורים קשר הדוק לציר המרכזי של הסיפור – נתינת ארץ ישראל לעם ישראל. לצורך זה נביא כאן קטע מדבריו של הרמב"ן בתחילת פירושו לבראשית:

…כי התחילה התורה בבראשית ברא א-להים וספור כל ענין היצירה עד בריאת אדם… וגן עדן שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה נעשה מכון לשבתו, עד שגירש אותו חטאו משם, ואנשי דור המבול בחטאם גורשו מן העולם כולו… וזרעם חטאם גרם להם להפיצם במקומות ולזרותם בארצות, ותפשו להם המקומות למשפחותם בגוייהם כפי שנזדמן להם.

אם כן ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטוא, שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט הא-להים בארץ מעולם, וכל שכן עם המסופר בכתוב כי כנען מקולל ונמכר לעבד עולם, ואינו ראוי שיירש מבחר מקומות היישוב, אבל יירשוה עבדי ה' זרע אוהבו, כענין שכתוב ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו. כלומר, שגירש משם מורדיו, והשכין בו עובדיו, שידעו כי בעבודתו ינחלוה, ואם יחטאו לו תקיא אותם הארץ, כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם.

בדברים אלו מבקש רמב"ן לבאר את תשובתו של ר' יצחק, שהובאה ברש"י, לשאלה מדוע פתחה התורה בבראשית ברא ולא במצווה הראשונה שנצטוו ישראל. מכלל דבריו עולה שמגמת התורה היא להסביר את הרקע לנתינת ארץ ישראל לעם ישראל. יושם לב שרמב"ן משתמש פעמיים בביטוי 'מבחר המקומות' – פעם אחת ביחס לגן עדן: 'מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה', ופעם שנייה ביחס לארץ ישראל: 'מבחר מקומות היישוב'. בכך גילה דעתו שארץ ישראל משמשת כמקבילה לגן עדן, כאשר הוא משווה בין ישיבת אדם בגן עדן ובין ישיבת עם ישראל בארץ ישראל.

עוד יושם לב ללשונו של רמב"ן בסוף דבריו 'שגירש משם מורדיו, והשכין בו עובדיו'. לשון זו הוא נטל מדברי התורה בסופה: 'ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש' (דברים לג, כז-כח). צירוף זה לא נזכר בתורה אלא בעוד מקום אחד – בתיאור גירוש האדם מגן עדן: 'ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת' (בר' ג, כד). דומה שבכך ביקש לרמוז שגירוש האויבים מן הארץ והשכנת ישראל בה הם בעצם תיקון לגירוש האדם מגן עדן והשכנת החרב בו. בלשון אחרת אפשר לומר שמטרת הבריאה הייתה להניח את האדם שהוא נזר הבריאה במקום שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה כדי שייהנה מטובו של ה', אלא שחטאו גרם לגירושו משם ובכך 'נשברו כליה' של הבריאה ונתפזר האור שהיה בהם. בחירת עם ישראל והכנסתו לארץ הם בבחינת תיקון לשבירה זו. אמור מעתה, הדבר הטוב אשר דיבר ה' על ישראל משמש למעשה כתכליתה של הבריאה כולה וכתיקון לחטאו של אדם הראשון, ולפיכך מטרת הבריאה לא באה על תיקונה אלא בסוף פרק כא בספר יהושע עם כניסת עם ישראל לארצו.

רועה נאמן

הדברים שנתבארו עד כה מעוררים תמיהה גדולה. לפי כל זה נמצא שעיקר מטרתו של סיפור התורה חסר מן הספר! וכיצד ייתכן שכניסת עם ישראל לארץ לא נכללת בתורה עצמה ובמקום זאת מתייחד לה ספר נפרד?

לכאורה, תשובת שאלה זו עולה מפסוקי הסיום של התורה. מלשון הכתוב נראה שעם מותו של משה אי אפשר לה לתורה להימשך ולהיכתב. וכבר אמר ר' שמעון שאפילו שמונה פסוקים אחרונים שבתורה המתארים את מותו של משה נכתבו על ידו בדמע (ב"ב טו ע"א). מעתה ניתן לומר שכיוון שגרם החטא ונגזר על משה במי מריבה שלא ייכנס לארץ, אי אפשר שסיפור הכניסה לארץ, כיבושה וחלוקתה ייכתב בתורה.

ואולם, אין להכחיש שהלב ממאן להשלים עם תשובה זו. שכן אין מדובר כאן בעניין צדדי שלא נכלל בתורה עקב מותו של משה, אלא העיקר הוא שחסר מן הספר. הייתכן שלא תהיה התאמה בין תכליתה של התורה ובין האדם שנבחר להיות כותב התורה?

דומה שהמפתח לפתרונה של תמיהה זו נעוץ בהבנה מדויקת יותר של סיבת אי-כניסתו של משה לארץ. כבר עמדו מקצת המפרשים על כך שממספר מקומות בספר דברים עולה ששורש הסיבה לאי-כניסתו של משה לארץ נעוץ בחטא המרגלים. דבר זה כמעט מפורש בדברי משה בדבריו לעם בתחילת ספר דברים. במהלך תיאורו את גזירת ה' בדבר אי כניסת דור המדבר לארץ בעקבות חטא המרגלים מזכיר משה ש'גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם' (א, לז). דברים אלה מלמדים שגם הגזירה על משה קשורה לחטא זה. והעניין מפורש במדרש תנחומא פרשת חקת סימן י:

אמר הקב"ה למשה: משה, באיזה פנים אתה מבקש לבוא לארץ? משל למה הדבר דומה, לרועה אחד שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן. בקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, אמר לו המלך יאמרו שאתה השבית הצאן, אף כך אמר לו הקב"ה למשה שבחך הוא שהוצאת שישים רבוא וקברתם במדבר ואתה מכניס דור אחר, עכשיו יאמרו אין למתי המדבר חלק לעולם הבא. אלא תהיה בצדן ותבא עמהם שנא' (דברים לג) ויתא ראשי עם וגו', לכך נאמר לא תביאו את הקהל הזה שיצא עמך.  

רועה נאמן אינו משאיר את צאנו במדבר אלא נשאר לצדם. אפשר לפיכך לומר שאי הכללת כניסת ישראל לארץ בתורה היא תוצאה של הגזירה על חטא המרגלים ושל אי כניסת דור יוצאי מצרים לארץ.

גלות במדבר

אמרו חכמים שהלילה שבו בכו העם בעקבות דברי המרגלים היה ליל תשעה באב. אמר להם הקב"ה, אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אקבע לכם בכייה לדורות (בבלי תענית כט ע"א). והביא לכך הרמב"ן ראיה מהאמור בתהלים קו (כד-כז):

וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ. וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'. וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר. וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת.

הרי שהגזירה כללה שני חלקים: האחד להפיל אותם במדבר, והשני להפיל זרעם בגויים בעתיד. מורי הרב ברויאר זצ"ל בספרו פרקי מועדות ביאר שהגזירה על דחיית הכניסה לארץ בדור שלם יצרה בעצם מציאות של גלות בתולדות עם ישראל. הרי לפנינו דור שיצא ממצרים אבל נע ונד ארבעים שנה במדבר ומת שם. יש בזה כל הסממנים של גלות. אילולא חטאו היה הדור שיוצא הוא הדור שנכנס לארץ וההליכה במדבר לא הייתה נחשבת אלא כמעבר ממקום אחד למשנהו. רק היווצרותה של גלות עוד במדבר היא שגרמה למימושה של הגלות בתקופה שלאחר מכן.

נמצא שאי-הכללת סיפור כניסת ישראל לארץ בתורה היא בעצם הביטוי לדרגה זו של כניסת ישראל לארץ, כניסה שבה הגלות היא כבר מציאות קיימת וחרב הגלות כבר מונפת בכוח. גם הרושם הראשוני של הקורא בתורה, שלפיו הוא עתיד לקרוא בתורה עצמה את סיפור כניסתם של ישראל לארץ, הוא נכון רק עד סיפור חטא המרגלים. כשם שחטא המרגלים יצר את השבר במציאות ההיסטורית של עם ישראל והוא שקבע את אפשרות הגלות כדבר בפועל, כך הוא יצר את קו השבר בסיפור התורה. ממנו ואילך הקורא מתרשם שכניסת ישראל לארץ היא עניין למציאות עתידית ולמסגרת ספרותית אחרת.

אמור מעתה, אילולא חטאו ישראל במרגלים היה ניתן להם ספר יהושע כחלק מן התורה עצמה. כיוון שחטאו, ניתן להם ספר יהושע כספר בפני עצמו, ומכל מקום – ערכה של ארץ ישראל הוא.

על הפרק

 תוכנית "על הפרק" של המרכז ללימודי תנ"ך ב'מתן' ירושלים היא מסגרת לימודית עצמאית, שיטתית ומסודרת בספרי הנביאים והכתובים. בכל שבוע משתתפי התוכנית מקבלים לתיבת הדוא"ל דף לימוד המקיף שני פרקי נ"ך וכולל שאלות מנחות. בנוסף פועל פורום, המהווה קהילה וירטואלית לומדת שבעזרתה יכולים הלומדים לדון ביניהם ולקבל מצוות התוכנית מענה לשאלות. מדי חודש מתקיים מפגש ובסיום לימודו של כל ספר מתקיים יום עיון חגיגי. משתתפי התוכנית סיימו את ספר יהושע ובמהלך חמש השנים הקרובות יקיף הלימוד את ספרי הנביאים והכתובים על הסדר.

פרטים נוספים והרשמה באתר 'מתן':  www.matan.org.il

הרב ד"ר מרדכי סבתו הוא איש המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן ומרצה ב'מתן'. מאמר זה הנו תקציר של הרצאה שניתנה ביום העיון החגיגי של תוכנית "על הפרק", שנערך ב'מתן' לרגל סיום לימוד ספר יהושע. ניתן לצפות בהרצאה המלאה באתר 'מתן'