הבית ששימש את הרב קוק כרבה של ירושלים זכה לשימור ומפעיל בתוכו מדרשה, אך עדיין לא מהווה מרכז שוקק. סיפור ההזנחה, השיקום והחזון של 'בית הרב'  

בית הרב בימיו של הרב קוק

אולי חיבתו של הרב קוק לארץ הקודש היא שזיכתה אותו לעלות פעמיים לארץ. הפעם הראשונה הייתה כשעלה מבויסק שבלטביה לעיר הנמל יפו. "זה האיש עבורנו", אמרו אנשי יפו משהכירו את ספריו של הרב ומשהבחינו מהליכותיו. הפעם השנייה הייתה לאחר שהרב נסע לכנס העולמי של 'אגודת ישראל' בשווייץ, על מנת לעשות נפשות למפעל הציוני. הרב קוק נאלץ להישאר באירופה בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והסכים לשמש כרב בלונדון לכמה שנים, ובתנאי שברגע שיתאפשר יחזור לארץ. הפעם חזר הרב להיות רבה הראשי של ירושלים, בשנת תרע"ט.

לכבוד מינויו של הרב כרב הראשי לארץ ישראל (תרפ"א), נבנתה עבורו הקומה השנייה של החצר הנקראת "שכונת בית דוד", בין השאר בעידודו של הנציב העליון הרברט סמואל. החצר נמצאת בסמוך לבית משפחת טיכו, שעל יד רחוב הנביאים. כורסה מהודרת שנתן הנציב נמצאת בבית המדרש שבבית הרב עד היום. באותו הבית גר הרב עד מותו בשנת תרצ"ה.

בבית ניתן לראות את חדר הרב, שבו ישב ולמד. מספרים על הרב שלמה זלמן אוירבך והרב חיים יעקב לוין (בנו של 'הצדיק הירושלמי', רבי אריה לוין) שהיו מגיעים להציץ בחור המנעול של החדר על מנת לראות את הרב בלימודו, ולספוג השראה ללימודם. בחדר נמצאים השולחן והכיסא של הרב, ופריטים נוספים.

בהמשך נמצא חדר האורחים, שבו אירח הרב רבנים, אנשי רוח ואישי ציבור, יהודים ושאינם. כאן הייתה הסעודה השלישית המפורסמת של הרב, שבה נשא מדי שבת בשבתו דברים ("חתיכות יופי חיות של נשמתו הגדולה", תיאר זאת אחד המשתתפים). על הקירות בחדר תלויות היו תמונותיהם של רבני ירושלים (רובן עדיין שם), כולל של הרב עצמו, וכן של הגאון ר' אליהו מווילנא ושל ר' שלמה זלמן מלאדי, הלא הוא האדמו"ר הזקן של חב"ד; אופייני כל כך למשנת הרב, המבקשת לקבץ את הטוב שבעולמות שונים ואף מנוגדים. בחדר ניתן גם לראות שטיח קיר שניתן לרב על ידי בוריס ש"ץ, מייסדו ומנהלו הראשון של בית הספר לאמנות "בצלאל". זהו השטיח הראשון שנארג במרבדיה של בצלאל.

 הישיבה הישנה

בחדר הבא מצויה התערוכה, המציגה מידע אינפורמטיבי רב על חיי הרב, וסרט לצפייה. הרב יוחנן פריד מספר על תוכניות מגוונות לשדרג את המקום ולהופכו לאינטראקטיבי יותר, תוך מאמץ מתמיד לשמר את האיזון שבין קדושת המקום לבין הצורך שיהיה רלוונטי ומושך. החדר האחרון הוא אולם הישיבה. שם למדו בחוריה ואברכיה של ישיבת "מרכז הרב" עד לשנת תשכ"ד, אז עברה הישיבה לבניין החדש שבשכונת קריית משה.

למעשה, בנו של הרב, הרב צבי יהודה, שהיה אז ראש הישיבה, לא היה מעוניין בכלל במעבר לבניין החדש והגדול. בית הרב בעבורו היה ספוג נוסטלגיה וקדושה שקשה לתארה. התלמידים, שרצו לקבוע עובדות בשטח, העבירו את הסטנדרים לבניין החדש, אך הדבר לא הזיז את הרב מדעתו. "יוחזרו הסטנדרים למקומם", כתב בשלט שנתלה בישיבה. זמן רב נדרש עד שנענה הרב צבי יהודה לבסוף לעזוב את בית הרב, תוך חשש לעתידו של המקום ההיסטורי.

בד' באלול תשכ"ד נחנך רשמית הבניין החדש של ישיבת מרכז הרב בשכונת קריית משה, אולם חששו של ראש הישיבה החל להתגשם. לאחר המעבר בית הרב נותר שומם.

כעבור כמה חודשים, בחשוון תשכ"ה, נקבע כי ה'כולל' של הישיבה יתנהל בבית הרב. פעם בשבוע היה הרב צבי יהודה מגיע לבית ומעביר שיעורים בספר "נפש החיים" ובכתבי אביו. כולל האברכים שפעל במקום נתן תחושה שהמקום היקר אינו עזוב, אך התחושה לא הייתה מדויקת: העזובה החלה לתת אותותיה בבית למי שידע לשים לב לכך. תלמידים מאותה תקופה זוכרים שהרב צבי יהודה הדגיש פעמים רבות שחשוב לטפח ולשמר את המקום, וקרא לתלמידיו – אפילו התחנן – שייעשה משהו להנגיש את המקום לציבור הרחב.

הכולל לא שרד זמן רב במקום, וההזנחה בלטה לעין: קירות מתקלפים, כתבי יד של הרב ומכתבים פזורים בבית ללא שום השגחה. הרב יוחאי רודיק מספר שפעם שוחח עם חוקר על כתבי הרב הנדירים שבידו, והוא סיפר לו בפשטות: "מצאתי אותם מתגוללים בבית הרב". המקום היה פרוץ ומופקר. גם הרב נריה התבטא שלקח מסמכים מבית הרב "כמציל מן הבערה".

הרב קוק בטלפון

בשנת תש"ל הקימו הרב יוחנן פריד, הרב אריה שטרן ואביב רייך את מכון "הלכה ברורה" בבית הרב. לאחר כמעט עשור עבר גם המכון לבניין ישיבת מרכז הרב, ושוב נותר בית הרב עזוב.

אלא שההזנחה לא נצטמצמה לקירות הבית בלבד. כל האזור, בסמוך לרחוב הנביאים, שימש אתר פעילות לילית של עבריינים צעירים וסתם טיפוסים מפוקפקים. כך, כאשר ברקע מהדהדת קריאתו של הרצי"ה "לעשות משהו עם המקום עבור הציבור הרחב", בשטח חגגו העזובה וההזנחה.

הרב יוחנן פריד ביקש מטדי קולק, ראש העיר דאז, לבקר במקום ולראות בעיניו את המצב. "אבל תבוא בלילה", אמר. כשהגיע ראש העיר וביקש להיכנס לחצר, קפצו עליו שני צעירים בניסיון לתוקפו. טדי המשיך ועלה לבית, הסתכל סביבו ואמר בקול: "תעשו פה משהו!". מאז נמצא הבית במעמד של בית שמור בעיריית ירושלים, אך הדבר עדיין לא עוגן בהחלטת ממשלה. חברת הכנסת ציפי חוטובלי, ששימשה בת שירות לאומי במקום, עובדת כיום עם ח"כים נוספים על חוק שיקבע את מעמד הבית וישווה לו הכרה ממלכתית.

כך, כאשר קריאתו של טדי קולק מחזקת את קולו של הרצי"ה שעדיין נותר בלב תלמידיו, החלו הרב פריד וחבריו בשיקום המקום.

בשנת תשמ"ב הגיע הרב ד"ר יוחאי רודיק, כיום מפמ"ר מחשבת ישראל בחינוך הדתי, בתור מנהל חינוכי למקום. הרב יוחאי לקח על עצמו שתי משימות מרכזיות: הקמת מרכז תיעודי, ופיתוח המדרשה על כל פעילויותיה החינוכיות.

הקמת המרכז התיעודי כללה פעילות תיעודית "קלאסית" של מציאת מסמכים ושימורם, לצד קיום שבעים ושלושה ראיונות עם אנשים מגוונים שזכו להכיר את הרב קוק בחייו. בין המרואיינים היו אסתר רזיאל מאור, אחותו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל, הלל קוק, אחיינו של הרב מכפר שמריהו, הרב שאר ישוב כהן, הרב נריה, ורבים נוספים. הרב רודיק והרב מנחם בורשטיין השקיעו מאמצים רבים בפרויקט ו"נשאבו" לתוכו. הרב רודיק מספר שבאותה תקופה צלצל  פעם הטלפון בביתו, וכששאל את בנו מי התקשר, ענה הבן: "נראה לי הרב קוק". הבית כולו נספג באווירת המשימה.

 בתחום תיעוד המסמכים נזקקו ל"ארכיון" שבבית הרב משה צבי נריה זצ"ל. בביתו היה חדר מלא מסמכים של הרב קוק ותעודות הקשורות אליו מרצפה עד תקרה. שלוש מכונות צילום הובאו למקום, והחלו לפעול במרץ. גם בספרייה הלאומית בירושלים צילמו מסמכים, ובמקומות נוספים.

הרב רודיק מספר על פגישה עם בנו של ראש המכינה של ישיבת 'מרכז הרב', שנקראה "תורת ירושלים". הבן הביע את צערו הגדול, אולם אמר שאין שום מסמכים בידיו. אחרי שהתעקשו שיחפש, הגיע הבן למזוודה מעופשת בביתו, שבתוכה נמצא מסמך רב ערך: מכתב שכתב הרב קוק לאליעזר בן יהודה.

מסתכל בציורים ומוריד שלטים

ראיון מרגש שהרב רודיק מספר עליו נערך עם סופרת בשם חיה שוורץ. חיה סיפרה שרצתה מאוד להתקבל ללימודים בבית הספר לאמנות בצלאל בירושלים. באחד הימים נסעה לשם כך לירושלים עם אביה, ואכן תקוותיה התגשמו והיא התקבלה לבית הספר היוקרתי. אלא שלנערה לא היה היכן לישון באותו הלילה, ובכלל בירושלים. אביה הציע שילכו לביתו של הרב קוק. האב ובתו דפקו על דלת המשפחה, והרב הזמין את הסטודנטית הטרייה לישון בביתו. כך חלפו לילה ועוד לילה, עד שהשלימה שלוש שנים של מגורים בבית הרב. היא מספרת שבבוקר, כשהיה הרב עובר מביתו לבית המדרש דרך המסדרון הארוך, שם היו תלויים ציוריה, היה הרב מוריד את משקפיו, מתבונן בהם בעמקות, ואומר: "יפה, יפה".

      הרב רודיק מספר על סטודנטים וחוקרים שמשתמשים במרכז התיעודי, אך מצר על מיעוטם. חוקר אחד שהגיע, למשל, הוא חוקר יפני מכת ה"מקויה", שאנשיה היו מקורבים לרצי"ה קוק. אותו חוקר כותב בארצו עבודה על הרב קוק ועל 'מרכז הרב', והוא נעזר בחומר הנמצא במרכז התיעודי.

לצד המרכז התיעודי הוקמה המדרשה בבית הרב קוק. למדרשה פעילויות חוץ רבות, לצד הפעילויות בבית עצמו. כחמשת אלפים איש מדי חודש נחשפים לפעילות המדרשה בסך הכול. "הרבה, אבל לא מספיק", סבור הרב יוחנן פריד, מי שמלווה את הפעילות בבית מאז שיקומו הראשוני ועד היום. הרב פריד שואף שהפעילות במקום תשקף את משקלה האמיתי של מורשת הרב קוק בציבוריות הישראלית. שהמקום יהווה מוקד לפעילות רוחנית שאיננה שייכת למגזר הדתי דווקא. אישים כמו פרופ' יוסף בן שלמה המנוח היו מעבירים שיעורים במקום, וזו המגמה. דתיים לצד חילונים שיעסקו בנושאים מתורת הרב קוק ובפעילות חינוכית ותרבותית, בדיוק כפי שקיווה הרב כל חייו.

בין הפעילויות שמציעה המדרשה כיום נמנים סיורים במקום, סרט על חיי הרב ומשנתו, הפעלות שונות בבתי ספר, סיורים בעיר יפו, ואף ניסיון לשחזור של "מסע המושבות" שערך הרב בתחילת המאה העשרים בארץ. תוכניות פיתוח שונות עבור החדרים שבתוך בית הרב ממתינות בימים אלו לצאתן לפועל, בתקווה שיהפכו את בית הרב למקום שהמוני אנשים נכנסים אליו על מנת ללמוד על חייו ומשנתו של הרב.

ציפי חוטובלי נזכרת בסיפור שהרשים אותה מאז ימיה כמדריכה במקום: עם היכנס הרב לביתו החדש, כשהתמנה לרב ראשי, תלה שמשו שלט עם שעות הקבלה. כשהגיע השמש למחרת גילה שהשלט הוזז, והחזירו למקומו. אחרי כמה ימים שבהם חזר המקרה על עצמו הבין השמש שיד אדם מעורבת בעניין, והחליט שעם כל ענוותנותו של הרב כלפי מחרפיו, הפעם לא ישתוק על ביזוי כבודו. אלא שלהפתעתו גילה שמזיז השלט הוא לא אחר מאשר הרב, שהסביר לו שבהיותו רב עיתותיו כבר אינן שייכות לו אלא לציבור. "עבד לעם קדוש", כידוע, היה מגדיר עצמו בחתימת מכתביו. "זו דמותו של רב ואיש ציבור בישראל, מסור בלי גבול ונגיש לכולם", אומרת חוטובלי.

נראה שאופיו זה של הרב הוא זה שביקש לשוות גם לבית, ואף אחרי מותו מן הראוי שכך יהיה. החזון נותר כפי שהיה ועדיין לא מומש במלואו: בית שוקק הנגיש ופתוח לכל המגזרים. וכפי שהרב צבי יהודה נוהג היה לומר על הבית: "יש לו דלת כניסה, אך דלת יציאה אין לו".