תורה מאירה והולכת / אלנתן הכהן

 תורת הגאולה של הרצי"ה ממשיכה ומאירה גם בדורנו וביכולתה לספק תשובה גם לשאלות השעה. מי שלא חש זאת כנראה שלא ירד לעומקה    

ראשית לכול אציין ואדגיש שלא פגשתי פיזית מעודי את רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל וקל וחומר את אביו מרן הרב זצ"ל, אך לפעמים חש אני כאילו פגשתים פעמים רבות, ונוראה לי המחשבה מה הייתי חש אם פגשתים ולו פעם אחת.

"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" – עמלק בא כשיש ספק. הוא בא להגיד ולומר בראש כל חוצות "הכל מקרה". הכחשה. עשר המכות במקרה, יציאת מצרים במקרה, קריעת ים סוף במקרה. אין יד ד', אין "עין בעין יראו", יש כאן רק עין אנושית רגילה, רדודה וטרוטה שכל שיכולה היא לראות הוא מהלכים אנושיים המתרחשים לנגד עיניה. היא אינה רואה את רוח צור חיי עולמים המנשבת וחיה במציאות זו, המהלכים הא-לוהיים.

כמו אז כך גם היום, בגאולה האחרונה, ישנם אלו שבאים להטיל ספק ולהגיד "מקרה הוא". הקמת מדינתנו מקרה, שובנו לכל מרחבי ארצנו ולעיר הקודש והמקדש מקרה, קיבוץ הגלויות הנפלא מקרה. הכול מקרה – אלו הם "צדיקים שאינם מאמינים", שלא יודעים להתבונן בחסדי ד', לא יודעים לומר "מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו". לא יודעים לספר לדור, לעם נולד, כי עשה. מי עשה? "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו" (רבנו זצ"ל נפטר בפורים, כביכול אומר שנדע לצאת מאמירות של מקריות חלילה).

מסרים אלו, הקצרים והחדים, שהחדיר לעומק רבנו מרן הרב צבי יהודה זצ"ל, ממשיכים לחדור ולחלחל, להאיר במציאות. רלוונטיים הם גם לימינו אנו. סיבוכים שראה הרצי"ה זצ"ל אז קיימים, חיים ובועטים גם היום ביתר שאת ועוז. תשובה ענה לכל שאלה, גם לשאלות של ימינו אנו. הדרכותיו אז, לנו הם סימני דרך. כל שאמר, לימד, הוסיף וחזר, הכול היה בהיר ונהיר, ומוביל אותנו אט-אט "קמעא קמעא" אל  "כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים".

להמשיך את תורתו

תלמידיו הבינו ומבינים שעל הדברים צריך לחזור, להבהיר, לחדד ולשנן, למען ייכנסו בלבות התלמידים. וכך רבותינו בדרכם ממלאים אותנו בכוחות של טיוב הכול, של אהבת הכול, של מסירות לכול. מסלקים מאיתנו ספקות לגבי דורנו ומגבירים בנו את האור של המציאות על כל צדדיה.

האם ניתן להגיד שדברי הנביאים דיברו לדור אחר, דור של גולים מבית ראשון, ואין בדבריהם ותוכחותיהם נבואות אלינו ועלינו? להסתכל על נבואתם כחקר היסטורי גרידא וחס ושלום לא ללמוד מדבריהם שמדינת ישראל היא "כהתקיימות חזון הנביאים"? וכי נגיד שדברי אמורא ארץ ישראל רבי אבא על "הקץ המגולה" אינם עוד רלוונטיים לנו כי השפה שדיבר בה ומסר חד זה שהעביר דיברו לדורו, ולנו יש תסבוכות אחרות, דור אחר, שצורת העברת המסר לא מדברת אליו יותר ויש לשנות סגנון?

אלו אמירות נבובות. הרי מי לימדנו אם לא רבנו זצ"ל שהכול מתוך "המשך של תורה" ומתוכה? מי הוסיף וחזר בפנינו רבות על סודה של וא"ו ההיפוך שמהפכת עבר לעתיד ומחברת וקושרת ביניהם?

מי שלא העמיק בתורה זו, התגדל בה ונכנס אליה באמיתתה העליונה, מי שלא למד מרבותינו הרבה ונדבק בהם, שנה ופעמים אף פירש, לא יצליח להבין גודל אמרותיהם, כמו שבזמנו, מי שנכנס לרבנו זצ"ל אחת ולא ניסה להבינו לעומק, להידבק בו, לא זכה לחזות בגודל תורתו האדירה שהתבטאה בכל חלקי אישיותו ורוחב דעתו (אותה תורה שתלמידיו מרבים לדבר עליה וליישמה – לא כפי שכתב כותב המאמר. וכאן אבקש ממנו, לפני שהוא משמיץ תלמידים וספרים – אנא קרא את "משמיע ישועה" מתחילה ועד סוף לעומק. בכלל, כאב לי מאוד לראות את הזלזול בתלמידיו שנשפך בין השורות, תלמידי חכמים עצומים. מעט ענווה).

כמו שרבנו זצ"ל הוא המשך ישיר של אביו, מרן הרב זצ"ל, הוא שזכה לראות בתקומת חזון אביו והוא שהכניסה לכלים מעשיים, כך תלמידיו-בניו ממשיכים לבנות, להשלים ולחבר. וזהו גם כן תפקידנו, תלמידי תלמידיו-נכדיו: להמשיך, ליישם ולהופיע תורה גדולה זו, שמדברת אל לבותינו כאילו שמענו אנו את הדברים יוצאים מפי הגבורה, מפיו של רבנו ומרן הרב ממש. רבכם הוא הוא רבנו.

ואסיים בשני סיפורים על רבנו המופיעים בספר "גדול שימושה" שכתב תלמידו הרב אברהם רמר זצ"ל: "ציין גם (הרצי"ה) ששיעורי ה'אורות' הם חזון עתידי המתגשם, שהרי מי העלה על הדעת שלצעירים כל כך תהיה השגה גבוהה כל כך בעניינים עמוקים כל כך". "המתגשם" אמר הרצי"ה זצ"ל ולא אמר "שהתגשם". להגיד שדברים שאמר הרב צבי יהודה לתלמידיו אינם רלוונטיים לנו, תלמידי תלמידיו?! זה עיוות נורא!

סיפור שני: "שאלוֹ תלמיד: 'האם אפשר לשייך את תיאור הדור לדורנו?', והשיב בחיוב". אם הסיפור היה נגמר כאן היה הכותב אומר לי "נו, והרי לך ההוכחה. לדור של תלמידיו זה התאים אבל לדור שלנו זה כבר לא מתאים". אבל יש המשך לסיפור שאותו אני רוצה לזעוק: "ושוב נשאל: 'הייתכן?! והרי דורנו אינו כה אידיאליסט!'. והשיב בשאלה: 'אתה היית בדור הקודם, או אני?!".

והדברים נכונים מעתה ועדי יופיע אור ד' ותורתו במלואו בכל מרחבי נחלת אבותינו, בית א-לוהי יעקב.

 ————————————————————————————————

נתנאל לדברג משיב:

אפתח בכך שהכותרת למאמרי 'רבכם אינו רבנו' אינה פרי עטי, ואני עצמי תהיתי עליה. דומני שהיא הכאיבה לאלנתן ולקוראים נוספים ועקב כך מנעה ממנו לדון בעיקרי דבריי, שעניינם לא היה השמצה, זלזול או פגיעה, אלא ניסיון כן להבין את דמותו המורכבת של הרב צבי יהודה (ואינני בטוח ש'מצמיח ישועה' הוא ספר היסוד לכך), דרך קורות חייו הייחודיים (כמו הנסיעה המפתיעה לגרמניה בשנות העשרים, או תחילת עבודתו הציבורית בגיל מבוגר) ועיקרי השקפתו הרוחנית (עין בעין יראו והביטחון בתהליך הגאולה למרות 'הסיבוכים').

תיארתי את הרב צבי יהודה בהערכה כמי שדרכו הייתה 'ארוכה שהיא קצרה' ולכן הייתה בו היכולת להציע דרך בזמנו, בעוד תלמידיו שיצאו לעולם העשייה במהרה הם אולי 'גדולי תורה', אבל אינם בהכרח, כאבחנתו של הרב צבי יהודה עצמו, 'גדולי דור' הרגישים ופתוחים למתרחש סביבם, ומבינים אותו לאשורו.

אכן מודע אני היטב לכך שאינני בן הדור הקודם. אדרבה, ברור לי שאני בן הדור העכשווי (ואגב, אינני חושב שאני עמלק) ומכיוון ש'תהליך הגאולה', נושא שבו הרחיב אלנתן את היריעה, מגיע כדברי חז"ל (במסכת סנהדרין ק ע"ב) ב'היסח הדעת', ממילא ייתכן שצורת הגעתו (שלימדנו הרב שהיא הדרגתית) אמורה להיות הפתעה עבורנו, והמשיח אינו מתכנן לבוא בדיוק במתכונת הרוחנית והחומרית שאותה אנו מתזמנים עבורו.

אי לכך, כפי שהרב צבי יהודה עצמו התרעם על העולם החרדי המסרב לחזות במציאות החדשה גאולה בשל שמרנותו ביחס למשיחיות ולגאולה, כך באותה מידה ייתכן שמתרחשים תהליכים שונים מאלו שנצפו על ידיו ותלמידיו משמרים אותם כיום. אולי הניסיון לשמר בחוזקה מודלים שהיו נכונים בעבר ופעלו אז משהו בעולם (ולדחות כל תהייה וביקורת כ'אמירות נבובות'), במציאות עכשווית כה משתנה, איננו מצליח לתת מענה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012