קטגוריה: Uncategorized

היכונו, כוהנים! – לפרשת צו

בפרשת 'ויקרא' ניתנו לכל איש-ואיש מישראל הוראות הקרבה-והתקרבות לה', בין אם בנדבת לבו הביא את קרבנו (עולה, מנחה או שלמים, בפרקים א'-ג'), ובין אם חייב הוא בכך, כי חטא (ועליו להביא קרבן חטאת או אשם, בפרקים ד' ו-ה'). עבודת הכוהנים בהקרבת כל הקרבנות הללו נסקרה בהרחבה, ומכיוון שהציווי הופנה אל 'הבעלים' – אל האיש המקריב – יכולה היתה להיווצר ההבנה שהכוהנים הם שלוחינו שלנו בעבודת הקרבנות.

באה אפוא פרשתנו – וחוזרת על תורת הקרבנות, כאשר זאת הפעם מופנה הציווי אל הכוהנים ישירות, למען יידעו כיצד לעשות את קרבנות בית ישראל. פרשתנו "חוזרת", אמרנו, מנקודת מבטו של הקורא בתורה – אף כי מנקודת מבטו של נותן התורה, דווקא פרשה זו היא שנאמרה ראשונה, כבר "בהר סיני" (ככתוב בפרק ז' פסוק ל"ח) ולא "מאוהל מועד" כפרשת 'ויקרא' (א' א'). מכאן מתקבלת אפוא ההבנה שהכוהנים בעבודתם הינם שלוחי עליון – "שלוחי דרחמנא", או "שלוחי דשמיא" בלשון חז"ל – ולא שלוחינו שלנו; כך גם נפסק הדבר להלכה על-ידי הרמב"ם (בהלכות נדרים, פרק ו' הלכה ה').

וכאשר מהרהרים בעיקרון הזה, עולה מכאן תביעה גדולה – חדה וחותכת – כלפי אחינו הכוהנים, הבטלים להם מעבודתם, זה אלפיים שנה.

כי אילו היו הם רק שלוחינו שלנו, יכולים היו להמתין, לנהל את חיי שִגרתם כאילו לא נבחרו מעולם, ולפטור את עצמם בַּתירוץ (הקלוש) שבניין המקדש הריהו חוב הרובץ על כלל ישראל – שנאמר: "ועשו לי מקדש" (שמות כ"ה ח') – ומדוע יחוייבו הם לבנות את מזבח ה' ההרוס, יותר משאר בני ראובן ושמעון ולוי ויהודה?

התירוץ הוא קלוש, לפחות משתי סיבות – אשר נאמר אותן כאן בקיצור, כי לא בכך עיקר ענייננו עתה:

הסיבה הראשונה היא שאמנם, ואכן, אין יכולים אנו כולנו – כל בני ישראל – לפטור את עצמנו מלהשיב את המקדש על איתנו הראשון. כי משצִוותה עלינו התורה "ועשו לי מקדש", שוב אין היא צריכה לחזר אחרינו ולחזור על הציווי לאחר שחרב הבית, ראשונה ושנייה. פשוט הדבר וברור, שאם התקלקל דבר-מה שצֻווינו עליו, אין אנו זקוקים עוד למאמר חדש מפי עליון, אלא עלינו להזדרז ולהעמידו על מכונו בעצמנו, לבל תארך תקופת הקלקול אף רגע אחד נוסף. ופשיטא זה – החל כאמור על כולנו – חל גם על בני אהרון, ומדוע יהיו דווקא הם אחרונים להבינו?

והסיבה השנייה לחולשתו של התירוץ – כל עוד עומדים הכוהנים והעם באותו מעמד כלפי שמיא – קשורה לחובתנו לחלוק כבוד לכוהנינו. דבר זה נדרש בבית מדרשו של רבי ישעאל מן הכתוב: "וְקִדַּשְׁתּוֹ, כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב"; (פרק כ"א פסוק ח'), שחייבים אנו לכבד ולהקדים את הכוהן לכל דבר שבקדושה, "לפתוח [בתורה] ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון"; (מסכת הוריות דף י"ב עמוד ב', ורמב"ם בהלכות כלי המקדש, פרק ד' הלכה ב'). אך טבעי הוא אפוא שתעלה מקרב ישראל רמיזה כלפי הכוהנים, שאם כל עילת הכבוד שנוטלים הם מאתנו נעוצה בעבודתם – בהקריבם את 'לחם א-להינו' – אזי, בבקשה, יובילונו הם, ראשונים, אל חידוש העבודה במקדש, לבל יהי כבודם חינם, וכדאמרי אינשי: "בשביל כבוד צריך לעבוד", ('קזבלן', שם באמצע)…

ואולם, כל זה איננו עיקר העניין. כי אחר שלמדנו שנבחרו והורמו בני אהרון מקרבנו וצֻוו על כל סדר העבודה בנפרד מאתנו, עד שנקרא החומש דנן בפי חז"ל 'תורת כוהנים', ועד שנעשו הם שלוחי עליון, האחראים כלפי משלחם על עבודת הקודש במקדשו – פשוט וברור עתה שנושאים הם בחובת יתר לעומתנו. אל להם לצפות מאתנו דבר, כי דין שמים עליהם!

פעמיים נוקט הקב"ה בשיוך עצמי – "לי" – בדבריו אל משה. הציווי האחד מכוון כאמור אל כולנו, "ועשו לי מקדש" (שמות כ"ה ח'), והשני מיוחד לאהרון ובניו, לאמור: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרון אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְכַהֲנוֹ לִי"; (שם כ"ח א'). היעלה על דעתכם – אחי ורבותי הכוהנים – שאין "לי" שני מוסיף דבר על קודמו? אמרו נא, בית אהרון – האם לא פשוט הדבר שמלבד חובתנו כולנו לקומם מחדש מקדש באתרו, נוספת עליכם גם חובה לשוב ולגלות את טעם בחירתכם, לשוב לעבוד ולכהן לפני מי אשר בחר בכם ופקד עליכם את משא עבודתו?

ואם תאמרו: נו, אבל מה נעשה? – הנה, אשיא לכם עצה, אשר למדתי ממלכנו דָוִד:

זוכרים אתם עד כמה התאווה הוא לבנות מקדש לה', ולא הניחו, כי לא באה עדיין עת מנוחה בימיו. האם משך אז את ידו מחובתו?.. בוודאי שלא; אלא מה נטל עליו דוד (בין היתר)? – הוא נגש לארגן את בני לוי על משמרות עבודתם, עשרים וארבע משמרות, כדי שיעבוד כל כוהן במקדש, לכשייבנה, שבוע אחד בכל מחצית השנה. אין זאת, אלא שהבין דוד שארגון זה הינו חלק ממצוות הבניין המוטלת עליו כבא-כוח כלל ישראל, אך ניתן גם להבין שההכנה הזאת – ומפקד הכוהנים הכרוך בה – מהווה פתיחה הכרחית להפעלת הכהונה בישראל, לקראת חידוש העבודה. כמין ראיה לַדבר מוצאים אנו בסיפור הדברים ב'דברי הימים' (פרק כ"ד), שהרי נאמר שם שיחד עם דוד עסקו בחלוקת הכוהנים גם ראשיהם, צדוק (מבני אלעזר) ואחימלך (מבני איתמר).

אם לא באנו עד הנה, כולנו, עד "שום תשים עליך מלך" – מדוע לא תקדימו אתם לבוא עד "הכוהן הגדול מאחיו"? העמידוהו מקרבכם, ויחד עמו תפקדו את שבטכם עשרים-וארבע מחלקות, ואת הארץ כתבו לכם עשרים-וארבעה חבלים, וממונה תעמידו בכל עיר-משמר, אשר יזרז את פקודיו לבל יאחרו עד מחר…

הנה אפוא הקריאה העולה אליכם מכאן – כַּכותרת אשר הצבנו בראש הדברים. עורו כוהנים לעבודתכם! הובילו נא אתם את בית ישראל אל דרישת השכינה, אל מקדש וקודשיו – כי לכך נבחרתם!

מודעות פרסומת