פעמיים, ביום השלישי וביום השביעי, צריך שתיגע בךָ טיפה אחת מן המים החיים אשר ניתן בהם אֶפרה של פרה אדומה – כדי שתיטַהֵר מטומאת המת ותוכל לבוא אל חצרות הבית אשר בו וממנו ציווה ה' את ברכתו, חיים עד העולם. מַפתֵחַ סוד נתון לנו כאן, סודו של מַפתֵחַ איננו נתון.

נשגבת אפוא מבינתנו חוקת התורה, היאך פותחות שתי ההזָאות הללו את השער החוסם את מבוא הבית לכל אשר בא במגע עם מת ועם מוות. כָּשַל בכך אף מי שנֶאמר בו (במלכים-א' ה' י'): "וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם", שכן דרשו חז"ל כי הוא העיד על עצמו – בנסיונו להבין את פשרה של פרה – "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה – וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי"; (קהלת ז' כ"ג, וראה זאת ב'במדבר רבה' י"ט ג').

ארשום נא רק שני רמזים בשולי פרשתנו זו.

הרמז האחד קשור לאחדות הניגודים – בהשלמתם ההדדית – שזהו עיקרון שליט בכל קשת ההופעות של השראת השכינה. אל המים השאובים בכלי ניתן דְבר תולדת האש – האֵפֶר אשר שָׂרַד מן השריפה – ובכך 'משלימים' כאן האש והמים. בפסוק י"ז אפשר שנרמזת גם השלמתם של אדמה ושמים, שכן האֵפֶר הוא "עפר שריפת החטאת", והמים ניתנים עליו, מלמעלה, כבוא מי גשם על עפר הארץ. המים, מים חיים הם, מי מעיין שופעים ונובעים, ואילו האפר הניתן בהם הריהו מגלם את המוות עצמו, כל אשר נותר מגופה של פרה, אשר אוּכַּל לאחר שיצא דם נפשה. אש ומים, מוות וחיים, נלקחים כאן יחדיו כדי למחות מן המיטַהֵר את רושם החיכוך אשר דבק בו וטִמאו, החיכוך עם קיטוע זרם החיים, כשבירת כד על המבוע.

[במאמר מוסגר נוסיף שעיקרון זה מתבטא גם בהכנת אֵפֶר הפרה, בַּדין המורה להשליך אל מדורת שריפתה את עץ הארז הגבוה, השגיא מכולם, יחד עם עשב האזוב ושְני התולעת].

והרמז השני הוא בַּגָוֶן האדום – (חום-אדמה, כגון עפר ה'חמרה') – אשר נדרש, בשלמות מוחלטת, שיהא צבע כל שְׂעַר הפרה, ועניין זה משל הוא לַנמשל דלהלן – אשר ארשום אותו כאן כהרחבת דבר ששמעתי מן הרב יואל בן-נון.

מעין 'דרישת סף' נתבעת מן הבא אל הקודש – אל מקור החיים – שיהא תוכו כבָרו. כי מהו בעצם המוות, אם לא שיבוש פלא ההתאמה בין הפנים והחוץ; שהרי הנשמה השרויה בתוכֵנו קורנת בכל הופעתנו החיצונית ומניעה את גילוי 'חִיותנו'; משעה שנלקחה – שוב אין תוכֵנו כבָרֵנו, כי 'הפנים' כבר חלול ואיננו, ומן הגוף – מופע ה'חוץ' – כבר סרה שכינה, הוא איבד את טעמו וחינו, וכבודו אלי קבר יובַל. כך היא פרה אדומה. מבפנים, גון הבשר הוא אדום, לפי שהדם – דם הנפש – מפעפע בו וצובעו; מבחוץ, דרך כלל, יופיעו גוונים אחרים; לכן באה כאן הדרישה הייחודית לפרה זו, הנדירה ויקרה, העשויה לטהר מן המוות בשאיפה אל מקור החיים, שיהא 'בָּרָה' – אודם גוֹן שְׂעָרָה – קרוב אל 'תוכה', גון בשרה, בסוד רמז מְשל הגוף אל הנפש.

ועתה נאמר דבר הקשור למקום הכנתה של הפרה, וליתר דיוק: לכיוונה של העבודה הייחודית הזאת, הנעשית מחוץ למחנה – תוך מבט מדויק אל לב הקודש.

בהילוך ישראל במדבר היה מחנה השכינה – המשכן וחצרו – נתון בלב מחנה ישראל, כאשר 'מחנה לוויה', תחום מגורי הלוויים, חוצץ בין הליבה לַהיקף.. הנה כך היה הציווי במדבר: "וּנְתַתֶּם אותָהּ [= את הפרה] אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְהוֹצִיא אותָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה [= מחנה ישראל], וְשָׁחַט אותָהּ לְפָנָיו. וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ, וְהִזָּה אֶל נוכַח פְּנֵי אוהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים" (י"ט, ג'-ד'). דרשו חז"ל את הכתוב הזה (ב'ספרֵי' במדבר קכ"ג): "'והִזָה אל נוכח פני אוהל מועד' –  שיהא מתכוון ורואה פתחו של היכל [במבט מרחוק] בשעת הזאת הדם".

'התכוונות' זו, עיקר גדול היא בהשראת השכינה. כי כיוון 'פניו' של אלעזר, המצֻווה לשחוט את הפרה "לפניו", הריהו עניין משתנה, לכאורה – מפני שלאן שיפנה, שם 'פניו'. אך לא כן "פְּנֵי אוהֶל מוֹעֵד" המכוּוָן בדיוק לרוחות העולם, וחזיתו פונה אל המזרח. כאן כבר באים אנו אל 'שושנת הרוחות' האובייקטיבית, המוחלטת, הנתונה במקרא, לאמור: כיוון הפנים הוא מזרחה (קדמה), המערב הא אחור (ולכן: הים האחרון), הדרום הוא ימין (תימן) והצפון הוא השמאל. ועלינו לומר שמקורה הפנמי, הכמוס, של 'האוריינטציה' הזאת נתון במה שניתן לכנות – בל אחטא בשפתי – כמבט הא-להי, אשר עינו לקראתנו, ממערב מזרחה, בבואנו נוכח פתח הבית ועיננו ממזרח מערבה, בַּמפגש אשר נאמר בו (בבמדבר ד' י"ד) כי "עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה', וַעֲנָנְךָ עומֵד עֲלֵיהֶם".

חז"ל קשרו את העיקרון הזה – ששכינה במערב – ל'תפילתם' של כל גרמי צבא השמים הנעים ו'משתחווים' לה' ממזרח מערבה, כדברם במדרש 'פסיקתא זוטרתא' (בראשית א' י"ד): "כי הרקיע מתגלגל במערב, וכל המאורות הולכים אל המערב, שנֶאמר (בנחמיה ט' ו') 'וצבא השמים לךָ משתחווים', כי שכינה במערב – לפיכך היה הארון במשכן במערב, וכן הדביר קודש קודשים במערב".

זהו אפוא מובנו הפשוט של הצירוף המופיע עשרות פעמים בתורה, "לפני ה'", צירוף המביע כיוון – ציר מבט – ולא נקודת מקום, ויכול הוא לחול על כל אתר הנמצא ממזרח לארון הברית (במדויק), בין אם מדובר בסמיכות מיידית אליו, בתוך קודש-הקודשים, בין אם מדובר בחלקו החיצוני של המשכן אצל שולחן ומנורה ומזבח הקטורת, ובין אם מדובר בחצר החיצונה, אצל מזבח העולה.

כך יובן אפוא גם עומקו של הצירוף 'פנים בפנים' – וכאן חוזרים אנו אל הדין המיוחד בפרה האדומה, שאף-על-פי שנעשית היא מחוץ למחנה, מרחוק, (ולא על גבי המזבח) – בכל זאת חייב להתקיים גם בה עֶקרון העבודה "לפני ה'", בהמשכו של הקו המתוח מארון העדות מזרחה. על כן חייב הכוהן להפנות את פניו – ולהזות את דמה של פרה – בהתכוונות מדויקת אל המערב, אל פתח ההיכל, "נוכַח פְּנֵי אוהֶל מוֹעֵד" המביט כנגדו, כביכול, ממערב מזרחה.

כאשר נבנתה ירושלים, נקבע לדורות כי התחום המוקף בחומה יוגדר כמחנה ישראל, הר הבית כמחנה לוויה, והמקדש (עם העזרה) הריהו מחנה השכינה. ומכיוון שהכנת הפרה חייבת להיעשות מחוץ למחנה – מחוץ לחומת העיר – קבעו חז"ל במשנה (במסכת מידות ב' ד') "שהכוהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה [= הר הזיתים], ומתכוון ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם".

היה זה מקום קבוע – 'גת של פרה אדומה' – ושם גם נשמר תמיד חלק מאֶפרה, כמסופר במשנת מסכת פרה (ג' י"א). אתר זה היה מכוּוָן ביותר, לא רק על הציר המדויק ממזרח למערב, אלא גם בבחירת הנקודה במדרון ההר, אשר ממנה ניתן יהיה לראות – בקו אופקי – את חלל פתח בית המקדש. קו מבטו של הכוהן חולף היה מעל 'שער שושן' בחומת המזרח של הר הבית, עובר דרך שער עזרת הנשים ודרך שער ניקנור (מעל גג המזבח החיצון) – כפי שניתן להתרשם מן התיאור המובא בַּמסגרת אשר בצד המאמר.

מעין דבר נבואה חרת הרמב"ם בקולמוסו, בסוף הלכות פרה אדומה, בכותבו (בהמשך למשנת 'פרה' ג' ה') כי "תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצווה זו עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבנו [למחרת הקמת המשכן, אשר נבנה בטומאה], שנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית. והעשירית יעשה המלך המשיח – מהרה ייגלה – אמן כן יהי רצון".

ולנו פשוט הדבר כי 'הלכתא למשיחא' כבר איננה דחיית הדבר אל מעבר לאופק – שכביכול זו 'בעייתו של משיח' ולא ענייננו – אלא אדרבה: חוקת חִיותֵנו, טהרתנו באפר פרה אדומה, הריהי מוטלת עלינו כדבר א-להים לָאומה. כי הנה כבר נֵעור ממזרח שחר עַמוּד בן-דָוִד, מְלוא-קומה, וכבר רגלינו על הר הזיתים ונפשנו הומה, ולב חדש פועם בנו, עולים בַּחומה, עד מקום נשיקת השמים בסלע יסוד אדמה.

##############

מסגרת נפרדת:

~~~~~~~~~~~~

כדי להתרשם ממבטו של הכוהן ניעזר כאן בתצלומי דגם העץ הנפלא של המקדש, דגם שבנה האמן כתריאל שוגרמן לפני כעשר שנים – ותודתי לו על הסכמתו לכך.

בעת הכנת מאמר זה, ביקשתי משכֵני יעקב ארליך – ממשרד 'מודדי השומרון' – לצאת ולקבוע את הנקודה המדויקת בהר הזיתים, על ציר המזרח מאבן השתיה, בַּגובה בו היה על הכוהן לעמוד. גובהה של אבן השתיה הוא 743.7 מעל פני הים, וקו המבט חייב להיות גבוה בשלוש אמות, כדי שמזבח העולה לא יסתיר את הפתח.

נקודה זו נמצאת בחלקת קבורה המכונה 'חלקת החלבים', בה נקברו בני היישוב הישן בסוף המאה ה-19, והיא החלקה היחידה הנמצאת מצפון לכביש הצר היורד מבית העלמין אל נחל קדרון. מעניין לציין שקרוב מאוד לנקודה שנמדדה מצוי מחשוף גדול של סלע טבעי, שניכרים בו סימני חציבה, ועליו בנויה כיום הגדר המערבית של מתחם הכנסיה המכונה 'דומינוס פלוויט' [= בכי האדון]. לא מן הנמנע אפוא שהסלע הזה הוא שהיה אתר שריפתה של הפרה האדומה.

כבר בקריאה ראשונה מבינים אנו ש'עדת קורח' אינה עשויה עור אחד. הנה בראש הטוענים ניצב קורח, מן הקהתים בני לוי, ואִתו גם שלושה בני שבט ראובן – ממשפחת פלוא – ועוד מאתיים וחמישים איש אשר הכתוב אינו מזהה אותם, אך אם תחקור ותבַקשֵם, הריהם: "נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְריאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם" (ט"ז ב').

רק בהדרגה מתברר לנו כיוון תלונתם של בני עדת קורח – כמו-גם ציר המכנה המשותף האוגד אותם יחד – והבנת 'הבעיה' מתחדדת לבסוף רק בסיפור ה'פתרון' אשר מציע להם משה, 'פתרון' אשר הסכמתם לו היתה להם כחתימה על גזר דינם…

ובכן – על אף הֲטָחָתָם: "ומדוע תתנשאו" כלפי משה ואהרון יחד – נראה שתלונתם התמקדה דווקא באהרון, מדוע זכה דווקא הוא בַּכהונה, והטענה אל משה היא על כך שהוא אשר גרם לעיוות הזה, כדבריהם (בכתב רש"י לפסוק ג'): "אם לקחתָ אתה מלכות – לא היה לךָ לִברור לאחיךָ כהונה". גם בתשובתו של משה מתחזק הרושם הזה, בהשיבו לבני עדת קורח כי על ה' נועדים הם, שהרי הוא שבחר באהרון – "וְאַהֲרון מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו?" (ט"ז י"א).

דורשים הם אפוא עבודת כהונה (ככתוב במפורש בפסוק י'), תוך ערעור על בחירת אהרון ובניו לתפקיד הזה – ודרישה זו מזכירה לנו מיד את אשר כבר ראינו בַּמאמר לפרשת 'נשוא', שמלכתחילה, בטרם נחנך המשכן, היתה עבודת הקודש מסורה ביד כל בכורות ישראל. בעיון נוסף, יכולים אנו להבין אפוא שלפנינו כאן 'קואליציה של בכורים', המבקשים להחזיר את הגלגל את המצב שהיה בַּתחילה.

הנה, קורח, בכור הוא ליצהר אחי עמרם, וטענתו יכולה להיות שכל הבכורות ראויים לעבודה, ולחלופין – אם נקבע שבכור אחד ייבחר ויוריש את הזכות לזרעו – מדוע ייבחר אהרון, בכור עמרם, לאחר שאחיו הקטן, משה, כבר נתמנה למלכות? כלום לא תהא זו חלוקה הוגנת יותר, אם יֵאות אהרון לוותר על הגדוּלה כדי שייזכה בה הבכור העומד אחריו?

תלונתם של שלושת בני ראובן – דתן, אבירם ואון – איננה 'אישית' אלא נטענת על-בסיס 'שבטי'; (ספק אם דתן הוא בכור לאביו, אליאב, או שהיה זה נמואל). שהרי ראובן בכור בית יעקב הוא, והדין נותן אפוא שיוכלו ראשי השבט לברור להם נשיאות וגדולה בישראל, וכנראה דווקא את ההנהגה הכללית. אין ספק שעונש חטא המרגלים – שנגזר דין בוגרי ישראל לא לבוא אל הארץ – החריף מאוד את המרירות, שהרי מעתה הם ידעו שמשה מוליך אותם "לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר", ואולי – אם ידיחוהו – גם תימצא להם דרך להמתיק את הדין.

אך רוב מניינה של 'עדת קורח' הוא מאתיים וחמישים הנכבדים, ורבי אברהם אבן עזרא, בראש פרשתנו, קובע כי "אלה נשיאי העדה היו בכורים, והם היו מקריבים את העולות [במעמד הר סיני], על כן לקחו מחתות". כאן כבר מתברר הדבר לגמרי, ששניים משלושה מרכיביו של משולש-הבכורות טענו טענת כהונה – ובהתאם לכך קבע להם משה את 'מבחן הקטורת', כאומר להם: בבקשה, כדברכם כן יהי: קחו מחתות וקִרבו אל פני ה'; אם ראויים אתם לעבודה – (כולכם, חלקכם או יחיד מכם) – בוודאי יֵאות הוא לגישתכם אל הקודש ותעלה קטורתכם לרצון לו – ואם לאו… – (רק שלוש נקודות כאן, וקו).

[במאמר מוסגר נוכל לשער שמאתיים-וחמישים הבכורים היו כנראה המיוחסים שבכולם. אפשר שהיו הם בכורי בתי-האב בקרב שבעים המשפחות העיקריות בישראל, הנושאות את שמות יורדי מצרים, ואפשר שהיו הם בני כמה דורות – סב, בנו, נכדו ונינו – שושלת הבכורים של שבעים המשפחות.]

זהו המקום להדגיש את צד האמת הגדולה אשר בטענת הבכורות. באומרם "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדושִׁים, וּבְתוֹכָם ה'" – הרי זו קביעה נשגבת, שכל יסודה הוא בקודש. זהו בעצם העיקרון אשר עמד ביסוד בחירת הבכורות – לשייך ולשתף את "כל העדה" במשא העבודה, ולא לייחדה רק למשפחה מצומצמת ול'מעמד' הסגור לכל זר. ואולם, כבר ראינו (במאמר לפרשת 'נשוא') שביטול היתר הבמות, הקמת המשכן – ועל-הכל: חטא העגל – הביאו לבסוף לדחיית הבכורות מן המשכן לגמרי, ולבחירת שבט לוי כנתונים לאהרון ובניו, חלף בכורות כלל עדת ישראל.

עתה, כאשר מנסים ראשי הבכורים למרוד, ולהשיב אליהם את העבודה, הרי מקופלת בכך גם התרסה חמורה ביותר כלפי אהרון (ומשה המחפה עליו) – התרסה שאיננה כתובה אך דומה שניתן להעלותה כהשערה, לפחות מפי בני לוי שאינם מסתפקים ב'לְוִיוּתָם' ומבקשים גם כהונה. כי אם נדחו הבכורות משום שחטאו בָּעֵגֶל, (ואף הובילו את הפולחן בהגישם לו עולות ושלָמים) – ואם נבחרנו אז אנחנו, בני לוי, תחתם, מפני שלא חטאנו – מדוע לא נבחרנו לעבודת הכהונה? מדוע יזכה בה דווקא מי שעשה את העגל במו ידיו, זה אשר פָּרַע את העם לשִמצָה והביא עליו את החֲטָאָה הגדולה??

שאלה זו הולמת כקורנס, ואינני יודע לה תשובה. ספק אם נמצאה לו, למשה, תשובה הולמת – זולת סוד כִּבשונו של א-להי ישראל אשר בחר באהרון ובזרעו עוד קודם החטא – במהלך הציווי על הקמת המשכן – ואשר לא אבה להמיר את בחירתו והותיר על כנם את מגישי המִנחָה, חרף הכישלון הנורא בעֵגֶל המַסֵכָה.

אך גם אם אין אנו מוצאים תשובה, אולי ניתן להקהות במשהו את חוד דקירת התמיהה הנוקבת, אם נביט אל הדורות הבאים – אל 'בני קורח' ואל 'בית אהרון' – תוך עריכת השוואה בין שני אבות-הבנים.

על קורח תמהים חז"ל (ב'במדבר רבה' י"ח): שהרי פיקח היה – ומה ראה לשטות זו? ותשובת המדרש היא כי "עינו הטעתו: ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו – שמואל [הנביא] ששקול כמשה ואהרון … עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוח הקודש [שנאמר בדברי-הימים-א' כ"ה ה']: 'כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן [חוזֵה הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי הָאֱ-לֹהִים'], אמר: אפשר הגדוּלה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אֶדום?" הנה זוהי שושלת קורח עד הימן, אשר העמידו דָוִד לשרת בקודש, (ככתוב שם בפרק ו'): קורח, אֶבְיָסָף, אַסִּיר, תַּחַת, צְפַנְיָה, עֲזַרְיָה, יוֹאֵל, אֶלְקָנָה, עֲמָשָׂי, מַחַת, אֶלְקָנָה, צוּף, תּוֹחַ, אֱלִיאֵל, יְרוחָם, אֶלְקָנָה, שְׁמוּאֵל [הנביא], יוֹאֵל, הֵימָן [המשורר].

הווה אומר כי קורח נִתלָה ביוצאי חלציו. הוא הסיק שראויה לו הגדוּלה בזכות בניו, במעין 'קל וחומר' מופנה לאחור, ולא הקדים ובדק את עצמו, שמא רק על-חינם מתעבר ומתנשא הוא על עַנוֵי-אדמה, האומרים "נַחנו מָה" – ובניו הם שיעשו תשובה, או מלכתחילה לא יתנו יד עמו, ועל כן לא ימותו ויעלו לגדולה; הם יעמדו ויאמרו שירה – "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר" – והוא פול יפול אל הבור.

והיפוך הדברים באהרון הכוהן.

בשעה שהחל הנגף בעם – על-כי הלינו על משה ואהרון: "אַתֶּם הֲמיתֶּם אֶת עַם ה'" (י"ז ו') – דורש משה מאחיו להיחלץ מיד להצלת העם, ולעשות מעשה הכרוך בסכנה הקרובה-לוודאי: "קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשִׂים קְטורֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה', הֵחֵל הַנָּגֶף". אין בכתוב רמז להיסוס של אהרון; הוא נוטל מחתה, שם קטורת, רץ וניצב לעצור בגופו את המגיפה, בין המתים ובין החיים…

ואולם, חז"ל שמים בפיו שאלת-פחד נוראה: "אמר לו אהרון [למשה]: שני בני מתו על שהכניסו [קטורת] מן החוץ לִפנים, ואתה אומר אלי: הוצֵא מן הקודש לַחוץ?? – אמר לו [משה לאהרון]: 'הולך מהרה' ואל תהא מפליג על הדבר, שכך נגזרה גזירה לבוא מעשה הקטרת [הזה] לכפר על מעשה הקטרת [ההוא, של נדב ואביהוא]". מיד התעשת אהרון ורץ היישר אל תוך העם הניגפים ונופלים, במסירות נפש מופלאה: כי אם צודק משה – הרי לא תפגע בו מידת דין בנושאו את הקטורת אל מחוץ לתחומה; אך אם לאו – או אם אין זכותו שלֵמָה – הרי ייתכן שתאכלנו האש כשם שאכלה את 'אנשי השֵם' הללו אשר באו במחתותם, ואולי גם יימָצֵא הוא ראוי לעצור את הנגף – ובכל-זאת ייפגע בלַהֶבֶת-האש שתצא מלפני ה', וכדרך שנשרפו שני בניו כך ימות גם האב…

הרהורים אלה וכאלה צריך היה אהרון לכלוא כאשר רץ להציל. אין זו שעה לחיבוטי נפש. סוף דבר – קול פנימי כך אמר – 'אם אפול בַּנופלים, אם עלי יאבד כֶּלַח, יכהנו כאן בני אחרי, בברית מֶלַח. אותה שעה, ביטל אהרון את עצמו כלפי זרעו שיעמוד ממנו, לפי שידע שנבחר ביתו לברית כהונת עולם, וה' עזרם ומגינם, גם אם – תוך מיתוק עונש חטאו של העם – ייתָבַע אהרון לתת את נפשו בגינם.

ובעצם, במבט חוזר, אולי ניתן לומר שמסירות נפש זו למען הכלל – תפיסתו העצמית של אהרון כמשרתו של העם, עד כְּלות – היא שהיתה בעוכריו ביום עֵגֶל ומחולות. כי גם שם הרי רק נַענָה הוא לאשר דרשו הם, וניגש לעשות רצונם, בתמים, גם כאשר היתה תביעתם: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים"…

בדמים מרובים – כחמישה-עשר אלף נפש – התייצב אפוא לבסוף מעמד הכהונה בישראל, ודוכא מרד הבכורות… תביעת האמת שביסוד תלונתם – "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדושִׁים וּבְתוֹכָם ה'" – נותרה מיותמת, ללא ביטוי בעבודת הקודש. רק מחתות השרופים מצאו את דרכן אל דפנות המזבח, ורק דורשי רשומות מרמזים כי "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" (תהילים צ"ב י"ג) – סופי תיבות: 'קֹרַח'. מדרשי אחריתם הרחוקה של הבלועים בַּשאול מבטיחים (ב'במדבר רבה י"ח) כי סוף-סוף תתגלה ותפרח האמת שבתביעת הבכורות, ואו-אז "לעתיד לבוא הם עתידין לעלות"; שהרי אף-כי נֶאמר עליהם "וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (ט"ז ל"ג) הרי זו "אבידה העתידה להתבקש – וכן חנה מתפללת עליהם (בשמואל-א' ב' ו'): 'ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל'".

חנה אשת אלקנה – דור ט"ו לבני קורח – היא אשר מסרה את בכורה לעבודת ה' כל חייו, והיא הנושאת אז תפילה לַחיבור החוזר בין כוהנים, לוויים ובכורות; ובני קורח (בתהילים פ"ד) מזמרים ומושכים אחריה, פורטֵי גיתיות: "מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ, ה' צְבָאוֹת".

מקץ ארבעים יום, שבו התרים את הארץ אל המחנה, בקדש ברנע. ובשיאו של המעמד הדרמטי, כאשר מוסרים האנשים את דו"ח המסע למשה, לאהרון ולכל העדה, נעוץ הפסוק הבא: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אותָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (י"ג ל'). פירוש מהפכני של הפסוק הזה – פירוש ששמעתי משכֵני, החכם הכולל יואל אליצור – מאיר את הפרשה כולה באור חדש ובהיר, ומאפשר קריאה חדשה והבנה מפולשת של החטא, עונשו ותיקונו. הפירוש מתמקד במילה אחת, "העם", ומסביר כי אין הכוונה כאן לעם ישראל, הניצב במעגל רוגש סביב התרים-הדוברים, אלא לעם היושב בארץ כנען, אשר ממנה שבו אלה זה עתה.

ועל-פי ההבנה הזאת, נעקוב נא אחר מהלך הדברים, (מפסוק י"ז ואילך):

משה שולח את האנשים לַמסע, "לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן", ומדגיש במסלולם את הנגב ואת ההר. הוא מטיל עליהם מטלות-בירור, הנוגעות הן לארץ והן לעם היושב בה: הארץ – מה היא? טובה או רעה? שמנה או רזה? האם יש בה עצים? ועוד זאת: התאמצו נא, והביאו אלינו מפירותיה. והעם – חזק או רפה? המעט הוא אם רב? ואיך בנויות עריו?

ואת תשובת התרים, בשובם (כ"ז ואילך) – תשובה המוגשת בעיקר למשה, שנאמר: "וַיספרו לו" – יש לקרוא כך:

אמנם זבת חלב ודבש היא הארץ, וגם הנה הבאנו הֵנָה מביכורי ענביה, אך "אֶפֶס" – אבוי – כי עז העם היושב בה, עריו בצורות וענקים בו, והנגב אשר ביקשתָנו לעלות בו מושב עמלק הוא, ובהר אשר אמרתָ כי נעלה בו יושבים חִתים ויבוסים ואֱמורים.

וה"אֶפֶס" הנורא ההוא אשר אמרו – שעזותו של העם מאַפֶּסֶת את טובה של הארץ – זהו האֶפֶס הרודף אותנו מאז ועד הנה. ה"אֶפֶס" הזה משכפל דורות של אפסי פרנסים אשר מביטים אל הארץ – אם ועד-כמה זקוקים אנו לה והיא לנו – דרך משקפי "העם" התופס אותה בינתיים, שאם רב הוא מדי, ועריו בצורות, כי-אז אולי נוותר על הארץ ונחסוך כך את כל הצרות…

וכאן קם כָּלֵב, ושאג כארי.

'די!' הוא קורא, חותך את ההמולה בקול גֶבֶר… הס הושלך מכל עבר. "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה" – משמע: 'חידלו לכם מלדבר אל משה על העם, והישארו דבקים רק בארץ!', כי "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אותָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!". זו משמעות דבריו – מאז ולְנצח דורות – כי האמונה, הנאמנות לדבר ה', רק ממנה-ובה נתון המפתח לבקוע כל עם, צר ואויב, החוסם את דרכנו לרשת את ארצנו היעודה. נאמנות מוחלטת, היא המייסדת ביטחון מוחלט כי נצליח, כי נגבר, כפי שהשלים האיש את דבריו אחר-כך (י"ד ז' ואילך), הוא ויהושע בן נון: "וַיֹּאמְרוּ: … הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אותָהּ, טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' – [אם נהא ראויים] – וְהֵבִיא אותָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ … אַךְ בה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ – [בבורחכם מן הארץ מייראת העם] – כִּי לַחְמֵנוּ הֵם [ובמלחמתנו כלחם נאכלם], סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וה' אִתָּנוּ – אַל תִּירָאום!"

אֶפֶס, כי עמדו האנשים במריים. הם ענו ואמרו, במפורש וישירות (י"ג ל"א): "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". חזק הוא העם מאִתנו, לא נוכל לגבור עליו – וממילא אבודה היא הארץ, ומאי-נפקא-מינה זוֹב דבש וחלב?..

מתוך כך – מה הפלא – הם המשיכו והוציאו את "דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אותָהּ", ומהי דיבתה? – בהיות "הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת", עד שנדמו הם לחגבים בעיני עצמם, עצומות כשהן פקוחות…

ובאותה שעה, אלמלא כלב ויהושע – הם ולימודיהם, בני אמונתם – כמעט כבה נרם של ישראל.

אמנם עוד היה ניסיון לתשובת המשקל, אך הוא היה מעושה ונואל. כבר נגזרה הגזירה על בוגרי הדור – מלבד שני אבירייו – לנפול ולפזר במדבר את פגריו. אך ממעשה התשובה הנמהר שוב משתקף עיקרו של דבר:

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה', כִּי חָטָאנוּ" (י"ד מ'). הנה, לא אל העם היושב בארץ עולים הם עתה, כי-אם "אל המקום". כי כביכול, כזה-כאילו, למדו הם עתה את העיקרון, שאם ציוונו ה' לרשת את הארץ "אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ" (י"ד ל'), כי אז נעשה לנו "העם" היושב בה 'שקוף' – כמו איננו – לפי שסר צילם ואַיֵהו מַצילם…

אלא שאבוי, מה חבל, שהיתה התשובה כה ריקה ומאוחרת, והיה כבר הכל מקולקל, וכבר התהפך הגלגל… העיקרון הוא נכון, מדוייק ומזוקק, אך זאת הפעם – "וְהיא לֹא תִצְלָח" (י"ד מ"א). סרה מעליכם השכינה, אומר להם משה, "כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה', ו[ממילא, מיניה-וביה], לֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם" (מ"ג). כבלעג מר ונמהר, כשחוק בתוך בכי, הוא מוסיף ומסביר-כמצליף שכבר התהפכו היוצרות: לא אל הארץ אתם עולים עתה, את זאת כבר החמצתם, כי אם אל העם, אל האויב: "אַל תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם, וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם – [כפי שהפחידוכם התרים (י"ג כ"ט), ובכיתם כי נָמַס לבבכם] – וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב", כאשר הטחתם כלפי מעלה (י"ד ג'): "וְלָמָה ה' מֵבִיא אותָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפּול בַּחֶרֶב"…

סופה של העליה ההיא, ברור היה אפוא מראש: עודם מעפילים לעלות, ירד עליהם עמלקי וכנעני, ועד החורמה הם הוכו – בחטא חילוף העיקר-המוביל בין "ארץ ל"עם" – למלא דבר ה' ביד בניהם הנאמנים, חניכיו של כָּלֵב וחיילי יהושע, אשר ללא חַת מן העם הם יעלו ויבואו בארץ, ורק הם יירַשוהָ.

נותר לנו אפוא להתבונן אל מופת שני מאורות-המורים הללו, בדור הבא, בכבוש בני ישראל את ארצם.

מכָּלֵב לומדים אנו את הדַווקָאוּת הנועזת. באה עת פִּרְעון השבועה שנשבע לו משה לאמור: "אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם, כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהָי" (יהושע י"ד ט'). לא בעמקי האדמה השמנה מחפש הוא נחלת מנוחה, לעת זקנתו. דווקא את מדרגותיו של ההר מבקש הוא. ולא 'ארץ ללא עם' מחפש הוא, אלא דווקא את החבל בו אוחזים האויבים הקשים מכולם, אלה שהילכו אימים על עשרת מרעיו, כדברו אל יהושע: "וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה – [הר חברון] – אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם, וְעָרִים גְּדולוֹת בְּצורוֹת, אוּלַי [= הלוואי יהא] ה' אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'"; (י"ד י"ב).

ומיהושע בן נון – כסיכומם של חז"ל בתלמוד הירושלמי (מסכת שביעית פרק ו' הלכה א') – לומדים אנו את העיקרון בו נהג עם שבעת עמי כנען. מעטים הם צירופי-דברים קדומים אשר יכולים אנו להעתיקם אל מציאות ימינו, כאילו לא חלפו אלפי שנים, וכָזו היא המדיניות אשר נראה כאן מיד. כי בתהפוכות כיבוש ונחלה וחורבן, וחוזר חלילה , עד אשר שבנו ממדבר העמים – כרותי גוף, חבולי רוח, אך אוחזים ברובים – עדיין מתעקש ומקשה כאן בן-נין המרגלים: "נו, אבל מה עושים עם הערבים?"…

אף אתה ענה ואמור לו בדברי כיבושין, בזיכרון החי כי כה עשה יהושע: "שלוש פרסטיגיות [= איגרות, ובעצם: אופציות] שילח יהושע לארץ ישראל [בזו אחר זו] עד שלא ייכנסו לארץ: מי שהוא רוצה להיפנות – ייפָּנה, [והרוצה] להשלים – ישלים, [והרוצה] לעשות מלחמה – יעשה".

גם התפלגות היענותם של עמי כנען מובאת שם לפנינו, וגם ממנה יתד אקטואלית: "גרגשי פינה [והיגר מן הארץ לאפריקה] … גבעונים השלימו [וקיבלו את מרות ישראל כאן] … שלושים ואחד מלכים עשו מלחמה – ונפלו [לפנינו לחרב]".

ובידינו אפוא הבחירה – בכי-טוב ובכי-רע – אם בניהם של השניים נהיה, או כבני עֲשָׂרָה. או הרוב – או הטוב. או כי נמלא אחרי ה', ואִתו – אנו לו והוא לנו – נעלה ארץ לרשת, נשקנו דרוך ושִׂכלֵנו מאיר, או כי נשוב מאחריו – ואֵפֶר שריפת גָלויות עוד על לוח ימינו משחיר.

~~~~~  מסגרת נפרדת (בוקסה) ~~~~~~

אַיֶכָּה, כָּלֵב?!

(קטע)

מאת זלמן שז"ר

…

לכן קם כה נזעם וכעס וכעס
עד הושלך הס…
עד כל עם המלינים, הנבוך, המפורָר
נדהם מחרדת זה הקול שגער
נדהם, ונדם.

ומאז, בכל עת בכי עִועים ומדָנים,
ריב אחים בַּמחנה והסתר הפָּנים
צופה ותוהה וזועק בי הלב:
אַיֶכָּה, כָּלֵב?!

בליבה של פרשתנו נטועים שני פסוקים, המובדלים מרצף הדברים – אחור וָקֶדֶם – בשתי 'סימניות' כצורת האות נון המביטה לאחוריה. שני הפסוקים הם תפילותיו של משה: האחת, בעת שעקר הארון ממקומו, לקראת המסע, והשנייה – כאשר נח הארון במקומו החדש, בחניה שבין המסעות. הנה אלה הדברים: "וַיְהִי בִּנְסועַ הָאָרון וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפוצוּ אויְבֶיךָ וְיָנוסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ!  וּבְנוֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"; (י' ל"ה-ל"ו).

חכמים התלבטו מה פתרון חידתן של ה'סימניות' היחידָאיות הללו, ויש שהפליגו לומר שקובעות הן את שני הפסוקים דנן כ'ספר בפני עצמו' – ואף אנו נתרום בזה השערה משלנו, כי דומה שאכן נרמז לנו כאן עיקרון חשוב בהשראת השכינה, ולא סיפור דברים גרידא.

נפתח בדברי הגמרא במסכת שבת (דף קט"ו עמוד ב') האומרת כי "פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, [כדי] לומר שאין זה מקומה". אם באנו לשער היכן הוא אפוא מקומם המקורי של שני הפסוקים, הרינו שמים לב כי קול מלחמה בַּמחנה, ומרוח הדברים מנשבת אווירת קרב מובהקת. לפנינו, בעצם, תפילה למפלת האויב מכוח הופעת עוז שכינה במחנה ישראל – בצאתם למלחמה וארון ה' בידם – ותפילה לשובם של כל הלוחמים בשלום, כתום הקרב. המלחמות ה"מתאימות" לתפילה כזו של משה הן מלחמות שנת הארבעים, אלה המתוארות בסִפרֵנו בפרק כ"א, או מלחמת מִדיָן שבפרק ל"א.

שני רמזים מכוונים אותנו להבנה שמשה התפלל את תפילותיו אלה דווקא במלחמת מִדיָן. ראשית, נאמר שם (בפסוק ו') כי פינחס נשא בידו לשדה הקרב את "כלי הקודש" ופירשו חז"ל (במסכת סוטה, מ"ג א') שהיה זה הארון ולוחות שבו, ותפילת משה מתבקשת אפוא בנסוע הארון מן המחנה. שנית, יחידות הצבא שיצאו לתת נקמת ה' במִדיָן היו "האלפים" – אלף לכל אחד משבטי ישראל – ומשה מבקש מן הקב"ה "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" – תפילה שנענתה במלואה: "וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקודִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא … וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ – וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ [= מאיתנו] אִישׁ"; (פסוקים מ"ח-מ"ט).

ומכיוון שפסוקי "ויהי בנסוע" הועתקו מחלקו השני של הספר – משנת הארבעים – אל חלקו הראשון, לתחילת מסעות-וחניות ישראל במדבר, ניתנו שתי ה'סימניות' כדי לציין את דבר ה'עקירה' וה'שתילה' במקום החדש. ומדוע נעשתה ההעתקה הזאת? – כדי להשלים את אשר כבר למדנו בסוף פרק ט', לאמור: "וּלְפִי הֵעָלות הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן – שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. … בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכּון עָלָיו – יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ, וּבְהֵעָלותוֹ – יִסָּעוּ". הווה אומר כי לכל מסע ומסע נחוצה היתה "קימה" – התרוממות ו'הסתלקות' – של ענן השכינה השורֶה על הארון, כדי שיותר לַכוהנים להיכנס ולכסותו, לַלוויים לשאתו, ולכל העם ללוותו, ובכל חניה וחניה, כתום המסע, 'שב' הענן ו'נח' על גבי הארון מחדש. עתה – בין ה'סימניות' – לומדים אנו כי לכל 'קימה' ו'מנוחה' של ענן השכינה קדמה תפילתו של משה, איש הא-להים. כך מתגלה לפנינו שיתוף מופלא במעשה השראת השכינה בין העם (באמצעות דַבָּרו) לבין א-להיו, שמאהבה שאוהבים הם זה את זה אין הם פועלים זה בלא זה – ואינם נפרדים, ושוב נפגשים, אלא על דעת שניהם.  הנה כך תיארו זאת חז"ל ב'ספרֵי' (במדבר פ"ד): "מגיד הכתוב: כשהיו ישראל נוסעים היה עמוד הענן מקופל ועומד, ולא היה מהלך עד שמשה אמר לו: 'קומה ה'!' וכשהם חונין היה עמוד ענן מקופל ועומד, ולא היה פורס עד שהיה [משה] אומר: 'שובה ה".

מעתה יתפרשו הפסוקים בהרחבת יתר, לעומת תפילות המלחמה: "קומה" יתפרש כקריאה להֵעָלותו (בארמית: הסתלקותו) של עמוד ענן השכינה, "וְיָפוצוּ אויְבֶיךָ, וְיָנוסוּ מְשַׂנְאֶיךָ" יתפרש כתפילה להרתעתם של כל שוסי המדבר השורצים בשטח, ולהדברתו של כל מזיק אפשרי במהלך הדרך, כַּתיאור המדרשי ב'ילקוט שמעוני' לפרשתנו (תשכ"ט), שבנסוע ישראל במדבר "היה הארון מקדים לפניהם, והיו שני ניצוצות של אש יוצאות מתוך בדי ארון, והיו שורפין לפניהן את הנחשים ואת העקרבים והורג שונאיהם של ישראל". "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", יתפרש כקריאה לשובו של ענן השכינה משמים ארצה, אל לב מחנה ישראל הנערך לחניה, כתפילה בקיצור לשון אשר מילואה יהא כך: 'שובה ה' אל רבבות אלפי ישראל – איש על מחנהו ואיש על דגלו לצִבאותם – ושכון בתוכם'. פירוש קרוב ומשלים לזה נמצא ב'פסיקתא זוטרתא' לפרשתנו: "ויש אומרים: 'שובה' מלשון ישיבה" – כהיפוך-כיוונה של קריאת "קומה" אשר בתפילת המסע.

*

ואולם, בַּדיון על טעמן של ה'סימניות' בפסוקים דנן, בולטת הבנתו המפתיעה של רבן שמעון בן גמליאל, האומר: "עתידה פרשה זו שתיעקר ממקומה ותיכתב במקום אחר"; ('אבות דרבי נתן' נוסחא א' פרק ל"ד, והובאו דבריו גם בסוגיית הגמרא בה פתחנו, במסכת שבת קט"ז א'). כאן אין אנו תרים אפוא אחר מקומן ה'מקורי' של תפילות משה, אלא אחר מקומן הראוי – לעתיד לבוא – מקום אשר בינתיים עדיין כמוס הוא ונסתר מן העין.

אך טבעי הוא הדבר, שנבקש את את 'המקום האחר' – את מקום 'עגינתם' של הפסוקים הללו – 'בַּמקום אשר יבחר ה' לשַכֵּן שמו שם', זה המקום שהוא מחוז החפץ, תכלית כל מסעות הארון והשכינה, זה הבית אשר ייבנה כאשר תימלא תפילת "ויפוצו אויביךָ" ותבוא עת "וּבנֻחֹה" – "וְהֵנִיחַ [ה'] לָכֶם מִכָּל אויְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" (דברים י"ב י'-י"א).

הנה, שמעו וראו איך מהדהדת תפילת משה בתפילת שלמה, בפורשו את כפיו השמיימה בגמר הבניין, בבקשו את השראת השכינה בו: "וְעַתָּה קוּמָה ה' אֱ-לֹהִים לְנוּחֶךָ, אַתָּה וַאֲרוֹן עוּזֶּךָ!" (דברי הימים-ב' ו' מ"א). שלמה מבקש כאן את 'קימת' השכינה מחניית הארעי הקודמת – (כמטבע שטבע משה בפסוק הראשון מן השניים) – על-מנת ש'תנוח' עתה במקום הקבע, בנוח הארון בבית עולמים, (כלשונו של משה בפסוק השני).

תפילתו של שלמה נענֵית. ענן ה' האופף את האש – זה "כבוד ה'" – ממלא את הבית לבלי יכולת הכוהנים לכנוס בו (שם בראש פרק ז'), כשם שמילא הכבוד את המשכן בהיבָּנותו (כאמור בסוף 'שמות'), עד שנתכנס הענן בקודש-הקודשים, על גבי הכפורת. אפוף בענן נח כאן אפוא הארון לאחר כל טלטוליו, ואשר-על-כן נקרא המקדש "בית מנוחה לארון ברית ה'", וראוי היה להיבנות בידי "איש מנוחה" כשלמה, (וראה זאת בדברי הימים-א': כ"ב ט' וכ"ח ב').

ואלם, מנוחה 'סופית' שכזאת עלולה לסבך אותנו באובדן התנופה, בסיפוק הממיס כל אתגר, שכביכול נדַמֶה בנפשנו שכבר אין אנו חסרים דבר. אין לךָ סכנה חמורה מזו – איבּון כל חיי ישראל – אשר כל עצמם אמורים הם להיות דינמיים, שואפים וכוספים, ועולים כל העת מִנִי חַיל אל חָיל. על-כן הובא אל הקודש פנימה – אל הדביר – גם משהו מחוויית המדבר. כי מן המדבר הזה, אשר בו מדבירים ומוליכים את הצאן לַמרעה, אל המים, עלינו ובאנו עד פסגת מור-ירושלים. וכאן ישכון הארון וינוח מִפּנים לַפרוכת, ולוחות העדות בו, לא כאבן דוּמָם. כאן הוא יהא כרוטט לצאת – רָצוא וָשוב – נוגע-לא-נוגע, כדברי רבי לוי שאמר כי "דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המידה", שבנס היה עומד, כי טבעו הוא לצאת ולהשפיע ברכת-הוראה על כל סביבותיו; (ראה ב'מגילה' דף י' עמוד ב').

אין פלא אפוא כי הצמידו מסדרי התפילה ל"וַיהי בנסוע" של הוצאת הספר מן ההיכל את נבואת ישעיהו "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָים" (ב' ג'), החוזה כי נורֶה את דרך ה' לכל הגויים שינהרו אל ההר. ברוח קודשם, הם עמדו והצמידו ל'פְסוק המנוחה' של החזרת הספר – לאחר תפילת שלמה בחנוכת הבית (בגירסת 'תהילים', קל"ב ח'-י') – גם את תחינת 'אֵיכה' (ה' כ"א) בה מבקשים אנו "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם", כתום מסע סילוק השכינה של הילוך-גָלויות. פְּשָט "כקֶדֶם" הוא שיבה למקדש שחרב, אך ממנו ובו נעלֶה, מִפְּנים חדריו אל אופקי המרחב – ואין ישיבה בחצרותיו. כי מקֶדֶם-לקֶדֶם היה המדבר, ועודנו, ובו צועדים אנו גם בימי הבניין – נושָבים ושָבים – אל תפארת מילוי ייעודנו.

פרשתנו ממשיכה ומושכת מקודמתה את 'נשיאת ראשם' של הלוויים לתפקידיהם במשא המשכן במסעו, משפחה-משפחה ומשמרתה – כל אחת מנויה בבניה הבאים לצבא העבודת – עד אשר מסתכם מפקד הלוויים בעשרים שנות עבודתם, משלושים לחמישים, אלה שנות שירותם בקודש.

סיכום זה ניצב בתווך, בין פרק ג' בפרשת 'במדבר' אשר הונח בו כל יסוד 'לקיחתם' של הלוויים מתוך בני ישראל, לבין פרק ח' בפרשת 'בהעלותך' בו נלקחו הלוויים והוצבו לעבודתם, בפועל. זהו אפוא המקום לעמוד על עניינו של שבט הלוי – שורש, גזע וענף – מלבד מה שכבר ראינו (בפרשת בהר) באשר לתפקידו החברתי.

הכל מתחיל מן הבכורות.

כאשר שם ה' פדות בין בכורי ישראל לבכורי מצרים, אדם כבהמה – שלאלה נכתב תָו חיים ואלה הוכו למוות – נצטווה משה: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ג ב'). דווקא משום שלָערב עוד היתה מידת דין מתוחה כנגדם, להשוותם חלילה לבכורי מצרים – עד שניצלו מן הדין כַּחצות הלילה – נקבעה אז מעלת קדושתם ביחס לכלל בני ישראל, כעין 'תרומת מבחר' מן הגוי כולו – "בְּנִי בְכורִי יִשְׂרָאֵל" (ד' כ"ב) – אשר ניצל ויצא מתוך מצרים. לכאורה, יכול שתהא קדושה זו שווה בין אדם לבהמה, שגם זה וגם זו "לי הוא", לאמור: יוקדשו לה' ויועלו על מזבחו לריח ניחוח; אלא שכאן ניתנה מצוות-מתנה לבכור האדם בישראל. כשם שניתנו לו חייו בחצות אותו לילה, כך שוב ייפדה הוא ממוות לחיים – "וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה" (י"ג ט"ו), כהגדת האב לבנו התם – והוא לא יוקרב לה' אלא יקריב לפניו את זבח העם, ובזה תהא קדושתו: בעבודתו, להביא עליהם ברכתם.

אך עם זאת, נבחרו הבכורות לעבודת המזבח רק בעת שהותרו הבמות. כל עוד לא נקבע מרכז אחד, בלב המחנה, שאליו יביא כל איש את קרבנו, יכול היה בית-האב לבנות לו במה, והיה בכור המשפחה עובד ומקריב בה. בפועל, שרר מצב זה בתקופה שמיציאת מצרים עד הקמת המשכן – והנה כך שנינו (ב'זבחים' י"ד ד'), כי "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות. משהוקם המשכן – נאסרו הבמות, ועבודה בכוהנים". אשר על כן, במעמד הר סיני עצמו עדיין כיהנו לה' בכורי-המשפחות – "נערי בני ישראל" המעלים לו עולות (שמות כ"ד ה') – כדברי חז"ל ב'שמות רבה' ל"א ח', כתרגום אונקלוס, וכפירושי רוב המפרשים.

אמנם, בעיון נוסף, רואים אנו שבאותו פרק-זמן כבר הולכת ומתכוננת גם הקדשתם של 'בית אהרון' ככוהני עולם לה', במקדשו העתיד להיבנות. בהבנת הכתוב בתחילת מעמד הר סיני: "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ" (י"ט כ"ב), נחלקו תנאים במסכת זבחים (קט"ו עמ' ב'); יש שפירשוהו כמכוּוָן לַבכורות, ויש שקראוהו כמכוּוָן לנדב ואביהוא, שעלו גם הם עם משה ואהרון להשתחוות לה' מרחוק. ובהמשך הדברים – בארבעים הימים בהם שהה משה בראש ההר – הרי נצטווה על כל מעשה המשכן, ויותר מעשר פעמים (בפרשיות 'תצווה' ותחילת 'כי תשא') נאמר לו לקדש את אהרון ובניו ככוהנים משוחים לה'.

עלינו להבין אפוא שהכהונה במקדש אמורה היתה להיבנות משני מעמדות, ששניהם 'קודש לה", המשלימים זה את זה: משפחה נבחרת אחת אשר הכהונה עוברת בה מדור לדור, ומבחר בני משפחות האומה, הבכורות, אשר כבר לא יורשו אמנם לעבוד על-גבי המזבח, אך ישוררו לה' עם הזבח, ישרתו לפניו וישמרו את משמרתו. שילוב זה אמור היה לבטא בייפעתו את ההדדיות שבהשראת השכינה, שהרי בית אהרון קדושתם מגבוה, והבכורות העובדים עִמם הינם לוז האומה עצמה, וקדושתם מקדושתה – ויד ביד, בידידות, עובדים הם לה' גם-יחדיו, כבחירָיו ובכורָיו.

אבל אז הסתבכנו בחטא העגל.

להרמוניה המופלאה שתוארה כאן לא ניתן אפילו יום אחד להתנגן ולהופיע, שהרי הנפילה בַּחטא היתה כאשר נשלם ציווי הקמת המשכן – בדבר ה' למשה – אך עוד טרם הוחל בַּביצוע, ואף לא היה סיפק בידו של משה למסור לעם את כל אשר היה הוא מוראֶה בהר… וַי לה לאותה שעה, וּדוַי לנו – לדורותינו – על כי נדחו אז בכורי ישראל, סולת האומה ושמנה. כי לא די להם שהשתתפו עם הכלל בחטא, אלא אף הובילוהו, שהרי הם שהיו המקריבים לפני העגל. הנה כך תיארו חז"ל את הנפילה ותוצאותיה, (ב'במדבר רבה' ד' ח'):

"וכיוון שעשו ישראל אותו המעשה [בחטא העגל], אמרו: יבואו הבכורות ויקריבו קרבנות לפניו שנֶאמר: 'וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עולות וַיַּגּישׁוּ שְׁלָמִים'. אמר להם הא-להים: אני נתתי פרוקפי [= מתנת מעלה] לבכורות ועשיתי אותן גדולים בעולם וכפרו בי, ועמדו והקריבו לפני העגל – הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס את בני לוי [שלא חטאו]. … אמרו רבותינו: למה הדבר דומה? לטרפסיטים [= שולחני] של מדינה שנמצא אחריו דבר של זיטמא [= זיוף], ידע המלך ואמר לאיפרכוס [= שר] שלו: הוצא אותו והכנס אחר תחתיו. אף-על-פי-כן, נמצא אותו השולחני חייב קטבלטון [= פירעון], אמר המלך: מי שיורש מקומו – יפרע עליו מה שהוא חייב. כך הבכורות היו גדולים בעולם, ועמדו והקריבו לפני העגל. אמר הא-להים: ייצאו הבכורות וייכנסו בני לוי; אף-על-פי-כן, היו הבכורות חייבין כליה! – אמר הא-להים: יבואו בני לוי ויפדו אותן. לפיכך אתה מוצא [שהיו] הלוויים פודין את הבכורות, הדא-הוא-דכתיב [בבמדבר ג' מ"ה]: 'קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל'".

שוב נפדים אפוא הבכורות ממוות לחיים, אך זאת הפעם זהו פדיון ודחייה הבאים כאחד. מעתה, דחויים הם – ודחויים אנו כולנו, למשפחותינו – מן ההשתתפות הבלתי-אמצעית בעבודת ה' במקדשו. מעתה יבואו הלוויים, תחת הבכורות ולמטה מהם, להילוות על הכוהנים ולשרתם. כך גז ונפוג המימד הספונטני, האינטימי, שבקרבת כל העם לא-להיו. העבודה התמסדה, ונושאיה הצטמצמו למשפחה מורחבת אחת. מידת דין חמורה מתוחה מעתה על איש ישראל אשר יקרב אל הקודש, ולא אחת מזהירה ומזכירה התורה כי עבודת הלוויים באה למנוע "נגף" או "קצף" אשר יהא על ישראל – או על בכוריהם – אם יהינו לגשת אל המשכן ועבודתו, לאחר שהתגאלו באותו חטא שגרם לדחייתם, החטא שהוא 'ההיפך המושלם' ממקדש ושכינה. אפילו חניית הלוויים סביב המשכן נועדה לאותה הרחקה – כחגורת חציצה בין שבטי ישראל למחנה השכינה – כי כביכול אמר הקב"ה שאין הוא דר בקירוב-מקום עם בניו שסרחו באותו מעשה… (ראה במדבר א' נ"ג, ח' י"ט, י"ח ה', ועוד).

אמנם, גם עתה נותרת על כנה ההבחנה, שהכוהנים 'קדושי עליון' הם – 'שלוחי דרחמנא'  – והלוויים נמסרים מאיתנו, כ'שלוחי דידן': "כִּי נְתונִים נְתונִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אותָם לִי" (במדבר ח' ט"ז). אך עם זאת, פיחות כואב כאן, וירידת מעלה; כי בעוד שהיו הבכורות קדושים לה', לא נֶאמר על הלוויים ולו-פעם-אחת בתורה שקדושים הם.

דרך תיקון ארוכה וקשה עוד עלינו לחצוב אפוא, עד ששוב נעמיד מקרבנו בני לוי – "נתונים" ומקדישים חייהם לשרת בקודש, בשליחות האומה. והלואי, לוּ נזכה ונימָצֵא ראויים, גם ישובו בכורות לכַהֵן, בין אם בכורות מבטן המה, ובין אם יידעו 'לרכוש' את בכורתם, כיעקב מעֵשָׂו – כאשר נחדש את ימינו כקדם עד שתהא תפארת העם על מעשיו, וישמח ישראל בעושָׂיו.

#######################

במסגרת נפרדת (בוקסה):

כשיעור חזון אי"ש

פרשנים ולמדנים, קדמונים כחדשים, ניתחו ופיענחו בדרכים שונות את סוגיית הבכורות והלוויים. אחזתי כאן בשולי גלימתו של הרב אברהם ישעיה קרליץ – החזון אי"ש – אשר כתב במילים ספורות את כל אשר נֶאמר כאן. הנה אלה דבריו:

"אף דְהבכורים נתקדשו לעבודה, ולא הוסרו מדבר העבודה [אלא] רק בחטא העגל, כדכתיב: "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר" וגו' (במדבר ג' י"ב), וכמו שפירש רש"י שם, מכל-מקום לא נבחרו לעבודת הקרבנות אלא עד הקמת המשכן, שהרי בארבעים יום הראשונים כבר ציווה ה' על קדושתו של אהרון ובניו, ואחר-כך היה ראוי שיהיו הבכורים על השיר ועל המשא כמשמרת הלוויים, והוסרו על-ידי חטא העגל".  (חזון איש 'אורח חיים', מועד סדור מתן תורה, סימן קכ"ה אות ז').

אם יותר לנו לרגע לסקור ב'מבט על' את חמשת חומשי התורה – כממעוף הציפור, בסקירה אחת, ובהתעלמות מפרטים – הרי נוכל לאפיין אותם כך: 'בראשית' הוא ספר שורשי האומה (ובו נכרתת הברית עם אבינו הראשון); 'שמות' הוא ספר התגבשות האומה והתהוותה, ביציאת מצרים ובקבלת התורה (ובו נכרתת ברית חורב); 'ויקרא' הוא הספר בו נמלאים אנו בתוכן הקודש של השראת השכינה, בו מתעצבת דמותו הערכית של איש-ישראל כמו-גם קומתו המוסרית של הכלל, (ובו נשלמת ברית חורב); 'במדבר' הוא הספר המתאר את הדרך מסיני עד ערבות מואב, על נפתוליה שבחומר וברוח; ו'דברים' הוא ספר ההכנה לקראת חיי ההוויה (שלאחר ההתהוות), על סף הכניסה אל הארץ היעודה, (ובו נכרתת ברית ערבות מואב).

קל אפוא לראות שהחומש שהננו עומדים בפתחו הינו בבחינת 'יוצא דופן'. שהרי השורשים – ההתהוות – התוכן – וחיי ההוויה והייעוד – הריהם ארבעה עמודי משען הכרחיים ומחויבים במגילת חיי-עולם אשר ניטעה בתוכֵנו, ואילו הדרך – כל תלאות המדבר – איננה עומדת באותה רמת חשיבות. ואם את ההבחנה הזאת ניתן עוד לפטור בְּ"נו, ניחא, ומה בכך?", הרי כשזוכרים אנו מנַין, על מה ולמה נגזרו עלינו ארבעים שנות מדבר – ושלא סתם 'דרך' היתה זו אלא מסלול מוות של כל הדור הבוגר – מיד נעשה בשרנו חידודין מאימת הדין, ומיד שואלים אנו על עצמנו, תמול כְּהיום ומחר – כלום כבר יצאנו ועלינו מן המדבר?..

נקדים ונאמר כי בעיון הזה הולכים אנו אחר גאון וגדול-רוח, הרב מרדכי ברויאר (שהשיב נשמתו לבוראו זה לא-כבר), בספרו 'פרקי מועדות' כרך ב', בדבריו על חטא המרגלים וחטא משה רבנו, עמ' 435 ואילך.

תפר סמוי, כמעט לא מורגש, "מאחה" את שני חלקיו של ספרנו, בין פרק י"ט לבין כ'. שתי שנות הילוך מכאן, שנת הארבעים מכאן, ושלשוים-ושמונה שניים בתווך, בהן היתה מידת דין מתוחה, מִדבָּר-לא-דיבור בין ה' למשה, ולא נוספה אות על מגילת התורה. וה'תפר' הזה הינו קֶרַע פעוּר בדברי ימי ישראל, קֶרַע מדמם שלא התאחה עד היום, וניתן אף לחזות שצלקתו תהא ניכרת, וצולעים נהיה על ירכֵנו, גם כאשר תזרח לנו שמש המַרפֵּא של הגאולה השלמה.

כי מקובלים אנו שכל אשר אירע ועוד יארע בדברי ימינו, נעוצים שורשיו בתקופת ההתהוות – לטב ולמוטב, לַנמוך ולַנשגב. את העוז, את הדבקות, הכיסופים, ותבונת המעשה יונקים אנו מאבותינו – אך גם את החולשה והמורך, את הטרוניה ואת אבדן האמונה. וכשם שהראשונים הינם 'נכָסֵינו' בתנופת הגאולה ובאנך הבניין, כך מהווים האחרונים עילות לכל הנפילות, ומהם צמחו ניוון-הדעת ורפיון המעשה, והמאֵרה שהיא כמו שֵם-אוגד לכל התלישות והדלות, הלוא-היא הגלות.

ועתה, ביתר מיקוד: חטא המרגלים – וכמובן, חטאו של העם אשר נענה להם כזרימת הפּלוּס אל המינוּס – קָרַע קֶרע נורא בדברי ימינו המוקדמים, ועיצב לרע, באִבחה אחת, את דברי ימינו המאוחרים. חטא המאיסה בארץ חמדה – הוא אשר יצר את המדבר, את ארץ-הגזירה של מות כל האבות עד חילוף הדורות. כי אלמלא חטאנו, היו יציאת מצרים וביאת הארץ כה סמוכות זו לזו, עד שתופסים היינו אותן בתודעת האומה כרצף אחד. הדרך מהתם להכא יכולה היתה להיות רק עניין גיאוגרפי; היא לא היתה מותירה כל משקע בַּנפש, ויוצאי מצרים היו באי הארץ – הם-עצמם, וטפם בחֵיקם. עתה, כשהחטא גרם, נוצרה לפתע מציאות מהותית חדשה: עם ישראל התגבש ונהיה, אוחז הוא בידו את לוחות התורה, ומהלך עמהם במדבר; משכן השֵם בלב המחנה – ארצו היעודה "ממתינה" לו מנגד – והדרך נמשכת, נמשכת…

המדבר נהיה אפוא מין תווך, אשר הפריד בין יציאת מצרים (וקבלת התורה הסמוכה לה) לבין ביאת הארץ – הפרדה כה עמוקה עד שכניסת ישראל אל לב ארצו נדחקה החוצה מן התורה, ו"הועברה" אל ספר יהושע!

הנה כך אמר רב אדא ברבי חנינא במסכת נדרים דף כ"ב עמ' ב': "אלמלא חטאו ישראל – לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, [מפני] שערכה של ארץ ישראל הוא". מאמר זה מכוּוָן אל מכלול החטא המאוחר, אשר הצריך את תוכחות הנביאים, וכך גרם שהלך התנ"ך ותפח. אך לפי דברינו, העניין הוא עמוק ומהותי לאין שיעור, ועלינו לומר כי אלמלא חטאו ישראל היתה תורתנו מחזקת ארבעה 'רובעים': חומש 'במדבר' כבר היה מיותר, דברי משה בספר 'דברים' היו נאמרים בתוך-תוכה של הארץ – כי הוא, שהוציאם ממצרים, היה גם מביאם עד פני ירושלים – וספר יהושע, שאולי היה נקרא 'ספר הארץ הטובה', מתמזג היה עם 'דברים' ויכול היה להיכלל בתורה.

תדע שכן הוא, שהרי משה מלין ומספר במפורש – פעם, פעמיים ושלוש – שנידון הוא שלא לחצות את הירדן ושלא לבוא ארצה בגלל חטא המרגלים והעם, על-אף שכמובן לא היה שותף עִמהם בחטאם: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמור: גַּם אַתָּה לֹא תָבוא שָׁם" (דברים א' ל"ז, וראה גם ג' כ"ו, ד' כ"א.  הרב ברויאר מסביר שדינו זה של משה בא במסגרת דין כלל ישראל – אשר יכול היחיד לסבול בעטיו גם כשלא חטא בעצמו – ואילו דינו "האישי" של משה על חטא מי מריבה הושת עליו במסגרת ההשגחה הפרטית. ייתכן להוסיף ולומר שקולר החטא "האישי" הזה תלוי גם בצואר העם, כי קצרה רוחו בשל הדרך הארוכה שהביא על עצמו עקב חטא המרגלים – וראה גם בתהילים ק"ו ל"ב-ל"ג).

ומכל מקום – בחטא נולדה לנו אותה מציאות 'מדברית'. מאז, הושרש בתודעתנו הסילוף הזה שיכול, כביכול, שיהא עם לשבטיו, למקהלותיו – או, נֹאמר: "יהודי כשר" – נושא את תורתו בידו, נע ונד במחוזות רחוקים וזרים, ואף על פי כן שכינה בתוכו, גם כשאין הוא דר בָּארץ שהיא בית השכינה. ככל שנצווח באוזניו של "היהודי הכשר" הזה שאין לךָ פירכה גדולה מזו, שאך חטא הוא זה – וגם עונש, מיניה וביה, ובוודאי שלא נורמה – תמיד יצביע לנו על חומש במדבר שמִגופה של תורה הוא, ואף ימשיך לעקוץ בפלפולי דאורייתא: "זכר ליציאת מצרים" שמענו, "זכר לירושת הארץ" לא שמענו…

הווה אומר שלא רק את ארבעים השנים ההן צָרו לנו המרגלים – יום לשנה, בתמורת משך מסעם – אלא אלפיים שנות נדודי גוף ונפש הם הרו לנו, אלפיים שנים שאנו מחוצה לארץ והיא חוצה לנו, יום לחמישים שנה, יום לשמונה-עשר אלף ימים ועוד קורֶט… לא רק "המדבר הגדול והנורא" ההוא נולד אז בחטא – כתווך חוצץ בין מוצָא לַייעוד, המדחיק את זה-האחרון אל מעבר לָאופק – אלא צץ ועלה, כשִׂרטון מן הים, מדבר נורא ומסוכן אף יותר, עד אין חקר. זהו מדבר העמים – שייבש ואיבֵּן את חִיות נשמתנו, שכישף את רוחנו במַשׂאות שָוא ומַדוחים – המדבר אשר לא חצינוהו באפס דמים, ואשר לאחר כל "מתי המדבר" אשר-מי-יָמוד זוב דמם אל דוּמָה, עוד היו לבז בלהבי צלב הקרס – על סף נִדגלות עם-בָּארץ – שליש בני האומה.

אכן, אין לכחד כי חמושים הננו, כיום הזה, גם בקנייני רוח אשר רכשנו ויצרנו במדבר הגלות – דווקא מתוכו ומכוחה – כאשר "מקדש הספר" היה לנו תחליף למקדש ירושלים. אך עינינו הרואות כי אין בכוח הקניינים הללו – ושוב: דווקא בשל היותם קנייני הגלות – לגבור על אותם מַשׂאות שָוא ומַדוחים אשר גם אותם רכשנו שמה. אם במדבר סיני נחוץ היה חילוף דורות – דרוש עתה חילוף אורות, שהרי דווקא בניהם של מַשׂאות השָוא, בני המַדוחים, הם שהתמלכו בינתיים במדינה דהאידנא על כל הבמות, ועוד טרם הבכירו ענבי תורת-גאולה ונושאיה בַּמוט.  הִנֵה, ראו נא אחים ותנו אל לבכם, לקראת שחר חילוף משמרות; כי עלו בני מרגלים מן המדבר אל הארץ פנימה וירָשוּהָ  –  ואייכה כָּלֵב?  מי כאן יהושע?..

בתפנית חדה מוחזרים אנו לפתע אל הר סיני, כדי לקבל "שם" דיני שמיטה ויובל וברכות וקללות, לאחר שכבר הפלגנו – מסיני והלאה כביכול – אל הקמת אוהל מועד, ואל כל אשר נֶאמר לנו מתוכו, מאז פרשת 'תרומה' באמצע 'שמות' ולכל אורך חומש 'ויקרא'. אין זאת, אלא שכאן נשלם "ספר הברית" – ברית חורב – אשר באנו בה מיד עם סיום מעמד מתן התורה, בסוף פרשת 'משפטים', והתורה העבירה את סיומה לכאן כדי לכלול בתוכה את כל תוכן הקודש – קדושת המשכן ועבודתו, קדושת כוהנים ותפקידם, וקדושת כל איש ישראל – אשר ניתן לנו בינתיים. (יפה האיר ופיתח זאת הרב תמיר גרנות בשיעוריו לפרשת 'משפטים' ולפרשיותינו, באתר האינטרנט של ישיבת הר עציון).

ומכל מקום, עתה (כסדר הסיפור), וכבר מראשית דרכנו (כסדר ההתרחשות), נפתחים לפנינו מרחבי הארץ היעודה, שדותיה וכרמיה, בתיה וקרפיפיה, והמצוות הקשורות בכל אלה – כמו-גם בכל סדרי החברה והכלכלה. עתה מתבררים היטב "שני צידי המטבע" – מגילת ספר הברית מכאן, והסַיף הכרוך בה מכאן – ואין הדבר תלוי אלא בנו:

מן הצד האחד: קיום שמיטין ויובלות, נדבות שמים וברכת יבול, ישיבת-בטח, שלום ורדיפת אויב לפי-חרב – ובלב כל הטוב, גילוי פנים הדדי בהשראת השכינה, כשני רֵעים אהובים: "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם … וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם … וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (כ"ו ט'-י"ב). ומן הצד השני – אבוי כי יבוא וכי בא – היפך כל אלה: "וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם … וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נוקֶמֶת נְקַם בְּרִית"; 'נתינת פנים' תחת הארת פנים, נְקם קרע הברית במפלה ובגועל-גלות, בשִממת קִללת ארץ, אשר "תנוח" עתה, מבלי בניה, "כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבּות אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתותֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (י"ז-ל"ה). ובלב כל הרוע: "וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם" (י"ט) – זה חורבן וסילוק שכינה – כפי שממלא הנביא יחזקאל את הכתוב: "הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם" (כ"ד כ"א), וכפי שמפרשת פרשתנו: "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם – [משכן שילה ושני בתים] – וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחוחֲכֶם" (ל"א).

מובן מאליו אפוא שבגאולת ישראל – כי תבוא, והננו כבר בתוך מִשבָּרֶיהָ – חייבים כל השברים הללו להשתקם, להתאחות, עד אשר יעבור בכל ארצנו, שוב כקדם, שופר התרועה של יובל. הנה כך מנסח זאת הרמב"ם בהלכות מלכים י"א א': "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דָוִד ליושנהּ הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם. מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מִצוָתה האמורה בַּתורה". את 'נחשוני השמיטה' – (כשם ספרו החשוב של אחיעזר ארקין) – כבר פגשנו ב'עקרון', היא מזכרת בתיה, בשנת השמיטה תרמ"ט, כאשר שבתו המתיישבים מעמלם, בחירוף נפש ובחרפת רעב; אך עניין חידוש עקרון היובל בגאולתנו זאת, דומה שנותר עדיין עלום וסתום.

זהו אפוא המקום וזו העת להביא מדבריו המאירים של שבתי בן-דב על 'משטר היובל', מתוך ספרו 'גאולת ישראל במשבר המדינה', (כרך ב' בכתביו אשר ראו אור לאחרונה, תחת השם: 'סולם למלכות ישראל היעודה'). יחד עם התוויית המשטר הכלכלי הראוי, מניף כאן שב"ד בחזונו גם בשורה ראשונה לחידושו של שבט הלוי (הנזכר אף הוא בפרשתנו), כעילית חברתית של הנהגה רוחנית, נושאת תודעה של 'שירות-בַּקודש' והוראת דרך לָעם. הנה, הטו נא אוזניכם, (ואל תתיראו ממילים ארוכות):

"בדומה מאוד למציאות העולמית שאנו שרויים בה כיום, המביאה את האדם לידי תעייה מוסרית מטורפת בין שתי השיטות המַשבריות שראינו – [הקפיטלזים והסוציאליזם] – גם עצם תחילתה של תרבותנו העברית היתה בפרישתו של עמנו מאותן שתי התרבויות היריבות השליטות בעולם, תרבות של עושר מסחרי בממלכות ארם נהריים מזה, ותרבות של עבדות כל-לאומית במצרים מזה, כדי למצוא לו בין שבילי האבדן הללו את דרכו המקורית לחיי-עולם. …

תורתנו בחרה לפתור את הבעיה בדרך העקיפין המסובכת של הקמת חירות כלכלית אינדיבידואלית, שבה יהיה, מצד אחד, כל איש עברי אדון לעצמו ולפרנסתו ובלתי-תלוי בחסד זולתו … אך את החירות הזאת, מצד שני, קיימה התורה רק במידה שיש בה באמת כדי לשמש את הדבֵקות בהוויה הלאומית מתוך חירות של רצון ואהבה: היא הִגבּילָתהּ במצוות שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום, כדי למנוע את החירות האינדיבידואלית מלהיות אינדיבידואליסטית, וכדי להחזיקה ברמה של שורשיות טרנסצנדנטלית. וגם את הסכנה שהחירות תחזור למעשה להיות עבדות, על-ידי הצטברות של כוח כלכלי עדיף ביד שכבות מִתעלות, באה התורה למנוע – ולצורך זה צוּוֵינו על מצוַת-הציר של כל ההרצאה הזאת: להחזיר על כנה משנת יובל אחת לרעותה את חלוקת-ההון המקורית, שנבנתה על-פי קנה-המידה של צורכי כל משפחה ומשפחה לפי גודלה.

וכך נמצא בסופו של דבר מוחזר על כנו העיקרון "מכל-אחד לפי יכולתו, לכל-אחד לפי צרכיו", כי כל אדם נמצא עובד, ודווקא באופן חופשי, לפי יכולתו וכמלוא מידת מִרצו, בהינתן לו ליהנות בעצמו מפרי עמלו … ומצד שני לא ניתן לפרי העמל הזה להצטבר להון פרטי, החוזר ויוצר פֵּרות ללא עמל, אלא הוטל עליו, בהפכו מִפֵּרות להון, להיות הון לאומי, המוחזר שוב לכל בני האומה בשווה.

אך בדברים אלה כשלעצמם לא יצא עדיין כל ההסדר מושלם; עדיין נשארו בו שתי נקודות עיקריות שלא הזכרנו את פתרונן: מכל-מקום נשאר ההסדר מושתת לכאורה על בקשת הרווח הפרטי, כלומר על מניע מפורֵר, המייחד את הפרט בִּפרטיותו, ומכל-מקום נשאלת השאלה, כיצד-זה לא ישחית המניע האינדיבידואליסטי את הפרטים בני-החורין וכיצד יוציאו אלה מידם את הרכוש אשר השיגו, ולוּ גם צֻווּ על הדבר מסינַי; מי יכפה אותם לכך, ומי יהיה בעל כוח מספיק כדי לכפותם, בלי שכוחו ישחית אותו עצמו?

וכדי לפתור את הבעיות האלו צוּוֵינו על מצווה נוספת משלימה, מצוַת מעמד הלוִיה. … הופקדה אפוא על עם ישראל עילית של נושאי התורה ומורים לָרבים המטוהרת מכל החשבונות האינדיבידואליסטיים והמחנכת וממשטרת ברוחה זו את העם ומקיימת בה את מלכותו – את מלכות השם. … מעמד העילית הזה אמור להוציא בחינוכו את העוקץ מן המניע המפורֵר של החיים הכלכליים, והוא עצמו מנוּע מלנצל את עמדתו לרעה, שהרי כל קיומו וכוחו אינם כלכליים אלא הם עולים רק מכוח הרוח הלאומית, כרפלקס המוחזר מן המוסר שמעמד-הלוִיה הזה מצליח להשריש בעם בן-החורין – בעוד שמצד שני, בעקב השורשיות העממית הזאת וחוסר האינטרס הכלכלי, ניתן למעמד הלוִיה הכוח והעוז להשגיח על קיום מצוַת שנת היובל, בלי להשתעבד לבעלי העדיפות הכלכלית הזמנית; וכך נמְנע שוב מן העדיפות הכלכלית הזאת להתמיד עד שתשחית את בעליה ותשעבד את העם ותחזיר את משטר התורה לתוהו-ובוהו דיאלקטי".

שבתי בן דב ממשיך את הרצאתו ומסביר שעקרון השירות, ההיחלצות לפני המחנה, ומסירות הנפש להוראת הדרך לַכלל תוך ענווה וביטול כל אינטרס אישי, אלה הם 'סודותיו' של שבט לוי המתחדש, האמור להוות את היסוד והליבה לתנועת הגאולה העתידה להנהיג את העם.

את האפשרות וההשראה לכך שה"לוִיָה" בישראל איננה רק השתייכות משפחתית נטל שב"ד מן הרמב"ם, אשר בתנופת חידוש נועזת הוא כתב בסוף הלכות שמיטה ויובל כַּדברים האלה: "ולא שבט לוי בלבד [הוא חֵיל השם, והקב"ה זוכה לו], אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינוֹ מַדָעו להיבדל לעמוד לפני ה" לשרתו ולעובדו … הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם-הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לַכוהנים לַלוויים".

שב"ד ראה בארגון הלח"י – אשר בו הוא גדל ובגר – את ראשית ההתעוררות החלוצית-"הלוויית". ומה בהמשך? איך יקום הדבר ויתחדש? – הנה כך הוא כותב (בשנות החמישים!): "כאשר אמנם נצח ישראל לא ישקר, ותקום אצלנו התעוררות לאומית עילאית כדרוש, … [כי-אז] – מן המהפכה הטוטלית העומדת לפנינו, משחרור הר הבית מזאבֵי הטרף של כל העולם כולו, מן הבנייה המפרכת של מלכות ישראל מתוך עם קשה-עורף שוגה ומתנכר – בוודאי יקום לנו גם שבט לוי". אמן; לוּ-יהי.

עשרות פעמים, בפרשת 'קדושים' ובפרשתנו שלנו, חוזרים פעלים ושמות ותארים הגזורים מן השרש ק-ד-ש. ואף כי פרשת 'קדושים' מכוונת לכלל ישראל ופרשתנו מופנית בייחוד אל הכוהנים, הרי את מצוות קידוש השם למדו מוני המצוות דווקא מפרשתנו (סוף פרק כ"ב), מן הפסוקים החותמים את העיסוק בקודשים ומורים לנו: "וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוותַי וַעֲשִׂיתֶם אותָם, אֲנִי ה'. וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים, אֲנִי ה'".

הבה נעיין תחילה במושג הקדושה לגווניה ולהופעותיה השונות – (וראה גם את אשר הבאנו במסגרת) – ומתוך כך גם ניגש אל מצוות קידוש השם.

אילו באנו להשקיף על מכלול ההוויה כעל תבליט 'טופוגרפי', אומרים היינו כי קדושה היא התבלטות, התייחדות הדבר מסביבתו, אשר ביחס אליו הריהי 'סתמית', שפָלה, ערכה זול, טיבה 'חול'.

הקודש, תמיד הוא נבחר, נבדל ויוצא מן הכלל – ולכן הוא מובחר, מזדקר.

הזמנים המקודשים נבדלים ומתעלים מימי החול שלפניהם ואחריהם, וכך מקרינים הם עליהם ממעלתם, ו'מגביהים' גם את 'יום הקטַנות'. והמקום המקודש – נישא ונשגב הוא על כל סביבותיו. למן היום בו נאסרו הבמות ונבחרה ירושלים, אין עוד בישראל מקומות מקודשים הפזורים פה ושם, אלא מקום אחד יש, אשר בחר ה' לשום את שמו שם. ומן המקום ההוא שופעת הקדושה ויורדת, עשר מעלות – במעגלים-מעגלים שמרכזם משותף – ושורה על ההר, על העיר, ועל הארץ כולה. במבט הפוך, ובלא כל סתירה, ניתן גם לומר שארץ ישראל גבוהה ומקודשת מכל הארצות, אשר מהן רק עולים אליה ו'חול' הן לעומתה, ירושלים מקודשת ממנה – מיוחדת ונישאת לעומתה – וכן הלאה במעלות הקדושה, גבוה מעל גבוה, עד קודש-הקודשים – כַּמובא בַּמסגרת אשר בצידֵי הדברים.

ואולם, עיקר ענייננו בַּיחס אשר בין הקב"ה לעמו. עם ישראל נבחר לקדוש-ישראל לסגולה לו, מתוך כל העמים, ועל כן הוא קדוש: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגולָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"  (דברים ז' ו').

אף הקב"ה, כביכול, נעלֶה ונשגב הוא על כל הכוחות – "מִי כָמוךָ בָּאֵלים ה'" (שמות ט"ו י"א) – אך בניגוד לצד-השוויון הקיים בין ישראל לעמים, שכולם הם ברואיו-יתברך, כאן קדושת הקב"ה ונבדלותו היא מוחלטת. אין כל צד שוויון בינו לבין כוחות הבריאה, שכולם מכוחו הם והוא שבראם, כאשר שורר אסף בהודייתו: "כִּי גָדוֹל ה' … וְנוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים, כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים – וה' שָׁמַיִם עָשָׂה" (דברי הימים א' ט"ז כ"ה-כ"ו).

וכאן מאיר לנו הגָוֶן המשלים של מושג הקדושה, הלוא-הוא הייחוד. כשם שבחר בנו הקב"ה וייחד אותנו להיות לו לעם קדוש, כך גם בחרנו אנו בו, כביכול, בבואנו בברית. ומשעה שייחדנו לנו את ה' א-להינו, הריהו מתקרא בפינו גם קדוש-ישראל. 'מטבע' זה של קדושת-גבוה טבע ישעיהו בנבואותיו, פעמים הרבה, (ומלבדו עוד רק חמישה איזכורים במקרא). קדושת ישראל וקדושת השם הריהן מופנות זו אל זו, אנו לו לעם והוא לנו לא-להים, בסוד מבט שני הכרובים אשר בפסגת קדושת-המקום, וכך מצטרף ועולה שילוש הקדושה אשר בקודש הקודשים – אחד ועוד שניים: בסיס סלע-תשתית, שני פורשי הכנפיים.

עתה נעבור אל מצוות קודוש השם.

אילו קראנו, תלוש מהקשרו, את הכתוב דלעיל – "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ" וכו' – עדיין יכולים היינו להסיק כי קדושתנו מוחלטת ו'צרובה' היא בגוף ישראל, ואין היא תלויה במעשינו. אין לך שיבוש חמור מזה. אמנם בחירת ה' בנו נטועה כבר מקדם – והיא הבסיס לַקדושה – אך עדיין קדושתנו על תנאי היא עומדת, שנאמר: "יְקִימְךָ יְקֹוָק ה' לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ, כִּי [= אם וכאשר] תִשְׁמור אֶת מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כ"ח ט'). גם מן הפסוקים שהובאו בראש דברינו מתקבלת אותה הבנה: אם אין אנו שומרים ועושים את מצוות ה' – אם מפירים ופורמים אנו את קשר הברית – הרינו מחללים בכך לא רק את קדושתנו שלנו כי-אם גם את שם קודשו יתברך, (ואף את קדושת המקדש – גם אם נקרע קרע-החטא מחוצה לו – ככתוב בפרשת 'קדושים' כ' ג').

אין עלינו אפוא תָו של 'קדושת חינם' בלתי מותנית – בחיינו כאן, על-פני אדמה – וכך מתבררת פירכתו של מושג "קדושת החיים" המכהן כיום בָּראש, בשוק בלבול הערכים שאנו מהלכים בו. החיים כשלעצמם אינם קדושים – הם בסיס ומסד לַקדושה, האמורה לשרות בהם ולעצבם. וכאשר מתנגשים השניים – החיים והקדושה – תעמוד הקדושה, ויימסרו החיים. זוהי מצוות קידוש השם אשר דרשוה חז"ל ב'ספרא' מן הפסוקים שהבאנו, (ונוסח-הדברים נשתמר ב'ילקוט שמעוני' לפרשתנו, רמז תרמ"ג):

"ממשמע שנֶאמר: 'לא תחללו [את שם קודשי', הרי כבר] 'קודש' אמור, אם-כן למה נֶאמר 'ונקדשתי [בתוך בני ישראל'? – אלא, בא הדבר ללמד]: מסור עצמך על-מנת לקדש את שמי. … [ובפסוק הבא נֶאמר]: 'המוציא אתכם מארץ מצרים' – על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על-מנת שתמסרו עצמכם לקדש שמי". (ראה גם בספר המצוות להרמב"ם, מצוות עשה ט').

כך, כאשר מוכנים בני ישראל עם-קדושים אף למסור את נפשם כדי להיות ראויים לבוחרם, שיתגדל ויתקדש – לבל יתחלל שמו בירידתם, בכפירתם ובמִריים – באים הם ושוטחים תפילתם: "קַדֵש את שִמךָ על מקדישי שמֶךָ", כל שחר. עֵדים כל העולים על מוקד ב"אחד" על שפתיים, כל באים עד גרדום למען יקום ישראל בשחרית ירושלים, וכל מחרפי נפשם מול אויב, להכותו בכפליים – עד ישקיף ויברכנו ה' ממעון קודשו, מן השמים.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~  מסגרת ראשונה  ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ענפי השורש ק-ד-ש בחומשי התורה

בשלוש וחצי מאות הופעות צר שורש הקודש את צורותיו בתורה, ונראה כאן על מה הוא מוסב. (יצויין כי המובאות בין מרכאות הן 'דוגמאות-עזר' בלבד. אילו צירפנו את הציטוטים ההולמים לכל סוגי ההופעות – היתה 'קדושת' הגליון הזה גדושה על כל גדותיו).

הקדוש ברוך הוא:

בקדושת שמו וכמדבר בעצמו ("כי קדוש אני"), בתואר ("נאדר בַּקודש"), כפועֵל-ומקַדֵש וכנפעל-מתקדש ("בקרובַי אֶקָדֵש"), בהקרנת קודשו אל השמים ("מעון קודשך" ואולי גם "רבבות קודש").

מעגלי הקדושה בישראל:

העם כולו – הקדוש בעצמו ("עם קדוש לה'"), המכיל את קדושת ה' בתוכו והמקודש על-ידו ("וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"); כל בכור בבני ישראל; אהרון וכל הכוהנים; הנזיר בימי נזירותו.

קדושת הזמן:

שבת ומועדים ("מקראי קודש"), שנת היובל.

קדושת מקום וחפצים:

מקומו של הסנה הבוער ואיננו אוכל בהר חורב; המקדש העתיד ("נווה קודשך", "מקדש הקודש"); הר סיני בעת מעמד מתן התורה; המשכן במדבר לתחומיו השונים וכל חלקיו, אביזריו וכליו (בדרך כלל – בהקרנת הקודש ממנו-עצמו: "כלי הקודש" = כלי המשכן); כלי שרת לה' (גם מחוץ למשכן, כמחתות קורח ועדתו); מחנה ישראל במלחמה; בגדי הכוהנים; הקטורת; שמן המשחה; כסף השייך למשכן או נועד לו ("שקל הקודש"); המים להשקאת האשה הסוטה.

קודשי בני ישראל:

כל אשר מביאים בני ישראל אל הקודש – אל המשכן והמקדש ואל הכוהנים והלוויים – קרבנות וחלקיהם, מתנות כהונה, תרומות ומעשרות (זרע, פרי ובהמה), יבול נטע רבעי, הֶקדֵש של רכוש לגבוה.

מעשי קודש:

מלאכת הקמת המשכן ועבודת נשיאתו (בהקרנת הקודש ממנו-עצמו: "עבודת הקודש" = עבודת המשכן); פעולות של טיהור מטומאה (במובן מושאל: "וַיְקַדֵּשׁ [משה] אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלותָם").

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~  מסגרת שנייה  ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עשר מעלות קדושת המקום בישראל

על-פי משנת מסכת כלים, פרק א'

הנותנת 'סימני' עילוי-קדושה בכל מעלה, לעמות זו שלמטה ממנה

[פתיחה]:  ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? – שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות.  /  1.  עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה, שמשלחים מתוכן את המצורעים. …  /  2.  [תחום ירושלים אשר] לפנים מן החומה מקודש מהם, שאוכלים שם קודשים קלים ומעשר שני.  /  3.  הר הבית מקודש ממנו, שאין זבים וזבות נידות ויולדות נכנסים לשם.  /  4.  החיל מקודש ממנו, שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם.  /  5.  עזרת נשים מקודשת ממנו, שאין טבול יום נכנס לשם. …  /  6.  עזרת ישראל מקודשת ממנה, שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם. …  /  7.  עזרת הכוהנים מקודשת ממנה, שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צורכיהם: לסמיכה, לשחיטה, לתנופה.  /  8.  בין האולם ולַמזבח מקודש ממנה, שאין [כוהנים] בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם.  /  9.  ההיכל מקודש ממנו, שאין נכנס לשם [כוהן] שלא רחוץ ידיים ורגליים.  /  10.  קודש הקודשים מקודש מהם, שאין נכנס לשם אלא כוהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה.

~~~~~~~~~~~~~~~~  מסגרת שנייה  – נוסח קצר  ~~~~~~~~~~~~~~~~

עשר מעלות קדושת המקום בישראל

על-פי משנת מסכת כלים, פרק א'

(הנותנת 'סימני' עילוי-קדושה בכל מעלה, לעמות זו שלמטה ממנה)

[פתיחה]:  ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות.  /  1.  עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה.  /  2.  [תחום ירושלים אשר] לפנים מן החומה מקודש מהם.  /  3.  הר הבית מקודש ממנו.  /  4.  החיל מקודש ממנו.  /  5.  עזרת נשים מקודשת ממנו, שאין טבול יום נכנס לשם.  /  6.  עזרת ישראל מקודשת ממנה.  /  7.  עזרת הכוהנים מקודשת ממנה.  /  8.  בין האולם ולַמזבח מקודש ממנה.  /  9.  ההיכל מקודש ממנו.  /  10.  קודש הקודשים מקודש מהם, שאין נכנס לשם אלא כוהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה.

אחרי מות נדב ואביהוא, מצטווה משה להורות לאהרון הוראה כפולה – מעין צו לא-תעשה וצו-עשה שזורים יחד וזקוקים האחד למשנהו. הצו השלילי נאמר בפסוק בודד – פסוק ב' – ואילו הצו החיובי משתרע על עשרים-ושישה פסוקים, עד פסוק כ"ח. ששת הפסוקים החותמים את הפרק, הקובעים את יום הכיפורים וחיוביו כחוקת עולם, מהווים גם תפנית וגם המשך לסדר העבודה המצֻווה כאן – ובכל אשר אמרנו כרגע, עלינו להעמיק ולהרחיב.

את פסוק א', המגלה כי הפרשה נאמרת אחרי מות שני הבנים "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'", ואת פסוק ב' – שהוא ציווי מנומק לאהרון שלא לבוא בכל עת אל הקודש – יש לקרוא ברצף אחד. בקריאה כזו מתברר מיד פשט הציווי וטעמו, כפי שמאיר לנו רש"י: "'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרון אָחִיךָ וְאַל יָבוא' – שלא ימות כדרך שמתו בניו; 'וְלֹא יָמוּת' – שאם בא [כדרך שבאו הם], הוא מת; 'כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה' – כי תמיד אני נראֶה שם עם עמוד ענני, ולפי שגילוי שכינתי שם, ייזהר שלא ירגיל לבוא".

ובכן, כפי שכבר אמרנו בפרשת שמיני, נחשף כאן באחת המחסום שאותו ניסו נדב ואביהוא לפרוץ – מחסום ענן השכינה השרוי בקודש-הקודשים, "לפני ה'", במקום בו נראה הוא אלינו פנים בפנים, בחביון המבט אשר בין פני הכרובים. אהרון מוזהר אפוא שלא להתקרב אל תוך הענן כדרך שקרבו בניו, היינו: מבלי הזמנה וקריאה מפורשת (כפי שאמנם נקרא משה, הן בהר סיני והן במשכן, בתחילת החומש דנן).

ואולם, רש"י לא התעכב על שתי מילים בַּהוראה השלילית – "וְאַל יָבוא בְכָל עֵת אֶל הַקּודֶשׁ" – ובשתי מילים אלה מקופלת הבנה אחת, כואבת, וגם שאלה קשה, שאינני יודע פתרון לה.

ההבנה היא שבַּהוראה הזאת מוצמתת עתה, באִבחה אחת, כל אפשרות של ביאה ספונטנית אל הקודש, בהתלהבות להבת אש – בנפשו של כוהן ובמחתת ידו – למען גילוי הקירבה והאחווה (כאחוות הכרובים) בין הבוחר-בישראל לבין סגולתו. מכאן ואילך, יידרש הליך מורכב ביותר כדי שיורשה הכהן לבוא אל לפנַי-ולפנים, ככל פרטיו ודקדוקיו של ה'צו החיובי' התוכף והולך. המסכת המוקפדת הזאת תחייב מיניה-וביה את מיסוד סדר העבודה, וממילא לא יוכל הדבר להיעשות בתכיפות, וגילויי האהבה-בשיאה יהיו אפוא יקרים ונדירים…

והשאלה היא: מדוע – בהשוואה הניגודית למעשה נדב ואביהוא – נֶאמר כאן "בכל עת"? וכי בסתם עת מן העתים היתה ביאתם של אלה? והלוא נדב ואביהוא נחלצו חושים לבוא פנימה כדי לרַצות בקטורתם את הקב"ה, שייגלה באישו לעיני כל העם על המזבח החיצון, כאשר עמדו הכל נכלמים, מצפים לאש שתבוא ולא באה. היתה זו אפוא עת אחת ומיוחדת – ממש עת אין שנייה לה – ובהמשך לדברינו בפרשת 'שמיני', שקטורתם של השניים נרצתה אמנם לפני המקום, ויצאה אש כבוד ה' בזכותם, שוב מנסרת אפוא השאלה מדוע לא הוכרה אישם כטהורה, ומדוע נשרפו הם בפגוש אש-באש, ומדוע לא נקראו לבוא אל המלך אגב מעשה ביאתם בבחינת 'זה וזה באין כאחד'?

כאמור, אינני יודע תשובות מספקות לצרור השאלות הזה, ואם לא באנו 'לחפש חטאים' לנדב ואביהוא אשר הקב"ה בכבודו מעיד עליהם (מפי משה) כי "קרובַי" הם – בפרק י' פסוק ג' – ייתכן שעלינו לתלות את מותם לא בפגם שנמצא בהם, אלא דווקא בעודף מעלה. עודף מעלתם – דרגתם העליונה בקודש, שמתוכה ואליה הם ניסו להעלות את הכלל – לא יכולה היתה להתקבל אותה שעה, כי אי-אפשר להניף אל-על את העם באחת. על כן שילב הקב"ה את רחמיו ודינו כך שהופיע על העם בכבודו, בזכותם, אך לא נתנם לראות בבוא זו-זכותם – ולקחם…

כיוון מחשבה זה – שדן הקב"ה את נדב ואביהוא על-פי דרגת הכלל ולא לפי מעלתם – הוא האמור בדבריו המופלאים של בעל 'שפת אמת', שלימד בשנת תרמ"ח, לאמור:

"ייתכן לומר כי בני ישראל הקדימו 'נעשה' ל'נשמע' [בהר סיני] כמלאכי השרת; אחר כך נפלו ממדרגה זו, ונֶאמר 'כאדם תמותון'. ונדב ואביהוא היו מחזיקים בדרגא הראשונה [כלפני החטא], כמלאכים, שנֶאמר [בהם קודם-כל] 'עושי דברו', הדר [= ורק אחר-כך] 'לשמוע'. והטעם, כי המלאך מרגיש בעצמו רצונו יתברך, ונקרא עושי רצונו כידוע. אך על ידי [=משום] שכלל ישראל לא היו במדרגה זו – נענשו נדב ואביהוא. … אבל באמת לא היה כן רצונו יתברך כי הכל בסדר מוכן לפניו. כל דור ודור הנהגה המיוחדת לו. הגם שהחטא גרם [לירידת המדרגה] – מכל מקום הכל אמת. (ואפשר זה הרמז [שהכתוב] 'בקרובַי אֶקָדֵש' [הוא] מטעם 'ועל פני כל העם אֶכָּבֵד', שגובר כוח כללוּת פשוטי בני ישראל מכוח היחידים הקרובים אליו כנ"ל) – ולכן בית ישראל יבכו השריפה [של השניים], שהם גרמו מיתתם כנ"ל".

ומכל מקום, עתה, לאחר מות, כבר יכול אהרון לבוא פנימה כאשר במחתתו אש השכינה ממש – שהרי זו כבר ירדה על-גבי המזבח, וממנה הוא נוטל – דבר שנמנע היה בהכרח מנדב ואביהוא, שהרי אותה שעה טרם ירדה האש. עתה – כאשר בא הכוהן באש קודש – הריהו כקרוא, כמוזמן אל תוך הענן האופף את האש הפנימית, וזו בזו מכירות האישים שתאומות הן, וסומכות את הכוהן כאשישות, בבואו ובצאתו בשלום מן הקודש.

זוהי הליבה של 'הצו החיובי', בו ניתן לאהרון 'המתכון' – מפתֵחַ האש – לבוא אל מבית לפרוכת. והיאך יתפרש אפוא הכתוב "ואל יבוא בכל עת אל הקודש"? – דומה שאף משה עצמו נתקשה בכך, "התחיל מצטער, אמר: כמדומה אני שאין אחי יכול להכנס לפנים מן המחיצה? אמר לו הקב"ה: לא כשאתה סבור, אלא – בכל עת שרוצה ליכנס ייכנס, אלא ייכנס כסדר הזה". ('ילקוט שמעוני' תהילים תרנ"ב, וכן 'ויקרא רבה' כ"א ז', וראה גם 'ספרא' אחרי-מות א').

כך הוא אפוא פשוטו של 'הצו החיובי', המאפשר את כניסת אהרון פנימה כל-אימת שיירצה – ובלבד "שיעשה כסדר הזה". הגר"א (ב'קול אליהו' לפרשתנו) אמנם דייק והורה כי רק לאהרון הותרה כניסה שכזאת, ורק הוא "אישית" נזכר בכל הפרק, עד שמגיעים אנו לפסוקי יום הכיפורים המדברים על "הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אותוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו" (ל"ב). הווה אומר כי צמצום אחר צמצום ישנו כאן: במות נדב ואביהוא הובן שנאסרת כניסה מיידית אל הקודש, ואחר-כך 'הוסדרה' הכניסה בתנאי שתיעשה כל העבודה האמורה, ואחר-כך – לדורות – נקבע כי רק "אחת בשנה", ביום הכיפורים, יבוא הכוהן הגדול, בענן קטורתו, עד נוכח פני הכפורת.

והאם נדחה ונמחה לחלוטין זכרם של נדב ואביהוא, הניגשים אל ה' בביאה ראשונה, בעבודת יום הכיפורים?

בוודאי שלא, כי הן חיה לנצח רוחם בקרב ישראל… ביום הזה, כל שנה מחדש, שוב כקדם נחנך המקדש, כשם שנחנך באש כבוד ה' לעיני כל העם ביום השמיני ההוא. הנה, באותו היום נצטוו ישראל (בין היתר) לקחת שעיר עזים אחד לחטאת (ט' ג'), ואילו עתה מצטווה אהרון לקחת מאת בני ישראל שני שעירים (ט"ז ה'). השעיר האחד מוקרב לה', ודמו אף מובא אל מבית לפרוכת – ואילו השני משולח חוצה, אל ארץ גזירה, כשם שנישאו נדב ואביהוא מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה…

שוב חוזים אנו בשילוב של קרבה ודחייה. אך היטב יודעים אנו, שגם זה הדחוי 'שעיר חי' הוא, ובנושאו את חטאי ישראל על ראשו המדברה, מנקה ומטהר הוא את כל הנותרים במחנה, סביב המקדש – "וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר". כך חיים בקרבנו לדורות עולם גם פורצי הדרכים, הנִדְחים, הללו אשר באש שריפתם הם כיבדו את ה' בָּאוּרים – וייסדו את עבודת יום הכיפורים.

לאחר שצֻווינו בסוף הפרשה הקודמת על האיסור להכניס אל גופנו כל טמא, עוברת פרשתנו שלנו אל מכלול הציוויים באשר לטומאות החורגות חוצה מן הגוף, ובכללן גם הנגעים אשר על-פי דרכם יוצאים גם הם מן הגוף. בטומאות אלה מתבלט גם העניין הלאומי-הציבורי, בפועל ממש; כי מלבד חובת האיש והאשה להיטהר מטומאתם, הריהם גם משולחים מן המחנה עד אשר יטהרו. הווה אומר כי טומאה זו איננה סתם "בעיית יחיד" אלא סכנתה כללית היא, באשר הטמא מאחיז את הטומאה על סביביו, במחנה, ופוגם כך בקדושת הכלל.

וחובת 'שילוח טמאים' מוצאים אנו לא רק בטומאות החורגות מן הגוף אלא גם בטומאת מת – ומעניין זה עשויים אנו ללמוד את מהותו של פגם הטומאה בישראל, כמו-גם את ההכרח המתמיד לתקנו, בטהרה. כדי למצות את ההסבר הזה, עלינו 'לעשות קצת סדר' ולהקדים כמה יסודות.

עיקר עניינה של טומאת מת נאמר בספר במדבר בפרשת חוקת, המורָה את אופן ההיטהרות בהזאת מים חיים עם אפר הפרה האדומה (במדבר י"ט), וחובת השילוח נאמרת בפרשת נשוא (בראש פרק ה') – שם נכרכים הטמאים שבפרשתנו יחד עם מי שנטמא למת, בהוראת הקב"ה למשה לאמור: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. … וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שׁוכֵן בְּתוֹכָם".

למדנו אפוא שלא ממחנה אחד משולחים הטמאים אלא מכמה, שנאמר: "מַחֲנֵיהֶם". רש"י בפירושו לַפסוק מסכם את סוגיית הגמרא במסכת פסחים (ס"ז א') הקובעת כי שלושה מחנות היו במדבר, זה לפנים מזה, והטמאים שולחו מהם על-פי חומרת טומאתם, כלהלן: "שלוש מחנות היו שם בשעת חנייתן: תוך הקלעים [= חצר המשכן] היא מחנה שכינה, חניית הלוויים סביב [למשכן] … היא מחנה לוִיה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח חוץ לכולן, הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא מִשֶל שכינה".

במסכת זבחים (קט"ז ב') המשיכו חז"ל וקבעו כי "כשם שמחנה בַּמדבר [שלוש מעלות בו], כך מחנה בירושלים: מ[חומת] ירושלים להר הבית מחנה ישראל, מהר הבית לשער ניקנור [= שער עזָרת ישראל] מחנה לויה, מכאן ואילך – [תחום העזרה והמקדש] – מחנה שכינה". ובהתאם לכך נקבע, לדורות עולם, כי את המצורעים יש לשלח אל מחוץ לחומות ירושלים עד שייטהרו, את הטמאים בטומאה היוצאת מן הגוף יש לשלח מהר הבית עד שייטבלו במים, ואת מי שנטמא לנפש אדם יש לשלח ממחנה השכינה, עד שיזו עליו כדין את מי אפר הפרה האדומה. (ראה את סיכומו של הרמב"ם על כך בפרק ג' מהלכות ביאת המקדש).

עתה נוכל לגשת אפוא להבנת הכתוב בפרשתנו (ט"ו ל"א) בסיכום ההוראות באשר לטומאות היוצאות מן הגוף, לאמור: "וְהִזַּרְתֶּם [= והפרשתם] אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטּומְאָתָם, וְלֹא יָמותוּ בְּטומְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם", וכמוהו גם האמור בבמדבר (י"ט י"ג) כי "כָּל הַנּוגֵעַ בְּמֵת … וְלֹא יִתְחַטָּא [באפר הפרה] – אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל".

כי מצד אחד – כל הטומאות שנדונו כאן, משהו מן המוות אחוז בהן. אין צורך להסביר זאת באשר לנוגע במת, או הבא עמו באוהל; אך גם האשה הנידה הן פולטת היא חוצה את ראשית החיים שהחלו להבשיל בקרבה, ומגוף היולדת יוצאים מי שפיר ודם ושִליה אשר נועדו להזנת העובר ושמירתו, ועתה נותרים הם כפסולת. כך גם הזבים ואשר יצאה מהם שכבת זרע, אשר משא החיים הגנוז בה אובד ומושחת ארצה; וגם הנגעים למיניהם – מעין 'מוות לאיבר אחד' המה, או סכנת אובדנו אם לא יירפאו.

ומצד שני – המקדש הריהו ליבת כור חיי ישראל. השכינה השרויה בו, היא כַּנשמה המחַיה את גוף כלל-ישראל, וברור אפוא שכניסת איש או אשה נושאי-מוות אל תוכו – ולו יהא זה רק משא אגב – הריהי סתירה בלתי נסבלת בין שלמות וקיטוע, בין שפיעה אינסופית לבין סכר עוצר ומצמית.

וכך, כאמור, לא רק באשר למקדש עצמו. כי המקדש – המוקד – קורן ומאיר מן המרכז חוצה, במעגלים קונצנטריים, אל הר-הבית סביבו, ואל ירושלים סביב ההר, ואל מלוא רוחב הארץ סביבות ירושלים; כי שוכן ה' בישראל לא רק במקדשו, כי אם ממנו וחוצה, בהר ועיר ומדינה, ובתוך כל הקהל הקדוש.  הטמאים השונים – על-פי סולם חומרת טמאתם – מנועים אפוא כולם מלבוא אל בית חיי-החיים, אך מורחקים הם ממנו איש כדרגתו: יש אשר יורשו לבוא אל ההר, עד מבוא שער עזָרת ישראל, יש שיורחקו הלאה, משני מחנות או משלושה – ועליהם נאמר: "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שׁוכֵן בְּתוֹכָם" – ויש אשר ייאמר אף כי נטמאת בחטאנו הארץ כולה. (דבר זה אמור כאשר רוצח-הנפש מורשה לחיות בארץ כדרכו, וכך מאחיז הוא בה את טומאת המוות, ככתוב ב'במדבר' (ל"ה ל"ג-ל"ד) לאמור: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ … כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ … וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יושְׁבִים בָּהּ, אֲשֶׁר אֲנִי שׁוכֵן בְּתוֹכָהּ, כִּי אֲנִי ה' שׁוכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל").

אשר על-כן, כדי לשוב ולבוא אל המקדש מבלי לפגום בו בטומאה, נדרשת היטהרות – שיבה אל החיים השלמים – שתהא הנשמה מאירה בגוף בכל כוחה, ויהא הגוף נפעל ממנה בכל איבריו, עד שורשי שערותיו, שלא יידח ממנו נידח. לשם כך עלינו להגביר בתוכנו את כוח החיים, בקדושה ובטהרה, ולהתגבר על כל מכשול ומחסום לכך, בחומר ורוח.

נוכל לסכם אפוא, ולומר כי טומאה הריהי תמונת הראי המהופכת של שכינה: טומאת היחיד וביתו, וטומאת הכלל ונחלתו, אינן רק משל זו לזו, אלא לפותות הן זו בזו, עד שממש טומאה אחת הֵנָה. וכאשר נביע זאת בלשון החיוב, הרינו יודעים אל-נכון כי שכינת א-להים בכנסת-ישראל, ונשמת כל יחיד מאיתנו הקורנת בגופו השלם, החי ופועל מכוחה, אחת הֵנָה ממש – שהרי נשמת היחיד ביחס לַשכינה הריהי כטיפה בנהר היוצא מעֵדֶן להשקות את הגן – וכל אשר בזו יש בזה, ולהיפך.

בקראנו עתה, בסיום דברינו, במדרש חז"ל הממשיל את הצרוע אל בית המקדש, אשר נגע הטילו בו בני ישראל בעבודתם הזרה, עד שנסתלקה השכינה – שוב לא ייפלא הדבר. הנה זו הדרשה: "[נאמר בוַיקרא י"ג מ"ה]: 'וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרומִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא'. 'והצרוע' – זה בית המקדש, 'אשר בו הנגע' – זו עבודת כוכבים שהיא מטמאה כנגע … 'בגדיו יהיו פרומים' – אלו בגדי כהונה, 'וראשו יהיה פרוע' – הוא שנאמר (ישעיהו כ"ב ח') 'וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה', גלי דכסיא [= גילה את המוצנע], 'ועל שפם יעטה' – כיוון שגלו ישראל לבין אומות העולם לא היה אחד מהן יכול להוציא דבר תורה מפיו, 'וטמא טמא יקרא' – [זה] חורבן ראשון וחורבן שני". (איכה רבה פתיחתא כ"א וילקוט שמעוני לפרשתנו, רמז תקנ"א).

הוא הדבר אשר אמרנו: גוף ונשמה, שכינה וישראל, אינם נפרדים זה מזו. הננו מהות אחת של חיים, זורמים, תוססים ובריאים – או חלילה להיפך, כי חטאנו. הטומאה – אבדן כוח הנשמה בגוף – הריהי כחורבן המקדש וסילוק השכינה, וכאשר יְטַמֵא הכוהן את בית-איש כן יאמר הנביא – בדבר ה' – כי אין העם ראוי לַמקדש ודינו להינתץ, כבית המנוגע.

אך גם זאת ידוע ידענו, כי תשובה וטהרה תאומות הֵנָה, ומעלות הן זו את זו בעיגול: כאשר ישוב העם מחטאו – ולבבנו יבין, ושב ורפא לו – או-אז תפוג טומאתנו, ונֵרָצֶה. בימים ההם יותן לנו לב בשר תחת לב האבן, ורוח חדשה בקרבנו תושב, ואת אבני המקדש נישא ונניף זו לעומת זו, נדבכים ופתחים, למען יערה ה' את רוחו ממרום להשרות שכינתו בגופנו, בארץ הטובה הזאת, לחַיותנו כַּיום הזה.

זה בזה באו שני הבתים, בית העשוי לכהונה, ובית העתיד למלכות. אהרון בן עמרם בן קהת בן לוי, לקח לו לאשה את אלישבע בת עמינדב בן רם בן חצרון בן פרץ בן יהודה.

אולי בירכו הקרואים את אהרון – כאשר בירכו לימים את בועז בשער בית לחם – "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה, מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת". אולי. וגם אם בירכוהו בנוסח אחר, הרי יודעים אנו – ממה שהיה וממה שיהיה – שבית של ראשונים ונועזים בא כאן בברית עם בית אהרון: מתמר המוסרת נפשה על בית יהודה, מפרץ הפורץ ובוקע עוד לפני הזריחה, מנחשון – אח הכלה – הבא במים ראשון, מבועז הפורש כנפו על אלמנת מחלון, ומדוד הבא בשם ה', בַּקֶלַע ובאבן, מול חרב חנית וכידון.

לא ייפלא אפוא שמענבי הגפן הזאת – מזרעי פרץ ועמינדב – יעלו ויבואו פורצי דרכים, נודבי נפשם למען עמם; כפינחס נוטל רומח בקנאתו, בקומו מתוך העדה, כנדב ואביהוא אוחזי אש הדיוט לקראת אש הכבוד היעודה.

נניח כאן אפוא ארבע אבני פינה לבנייננו:

ראשית, אבקש בעניי לשלול דרך פירוש שנקטו בה גדולים ורבים וטובים, אף-על פי שיתברר לנו כאן כי צודקים הם – אבל לא בדיוק מטעמם. כוונתי היא להבנה המורגלת כי סופו של פסוק א' בפרק י' – "וַיקריבו לפני ה' אש זרה, אשר לא ציווה אותם" – מתפרש כמשוואה מאוזנת, לאמור: זרותה של האש היתה בעצם הדבר שהם עשו מה שלא צֻוו. פרשנות זו סותמת את פתחי הנדבה והיוזמה בקודש; אם מבטאת היא אמת מוחלטת, הריהי הופכת את איש ישראל למעין מכונה, אשר תפעל רק אם ילחץ הקב"ה – בל אחטא בשפתי – על "כפתור הציווי" בלוח הפיקוד, ותושבת כליל מבלעדי כן. לא לכך בחר ה' בנו, ונתן לנו את תורתו, ודי אם נזכיר שבין שלושת הדברים ש"עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו" מצינו גם שהשליך מידיו ושיבר ארצה את "מעשה א-להים"; (שמות ל"ב ט"ז-י"ט, ומסכת שבת פ"ז א').

שנית, יש לשים לב לראשו של אותו פסוק. נדב ואביהוא באו בשניים שהם אחד: הם נתנו אש במחתותיהם, ועליה שמו את הקטורת, אשר היא-היא הבאה לרצות לפני ה', למען יחון את עמו וייגלה עלינו בכבודו. אף-על-פי-כן, לא מצינו שתהא קטורתם "קטורת זרה" (וצירוף זה קיים בהקשר אחר בשמות ל' ט'), אלא דווקא אִשָם היא שהיתה "אש זרה" – ועוד פעמיים שב הכתוב ותולה בכך את מיתתם (בבמדבר ג' ד', וכ"ו ס"א). מכאן מתאפשרת ההבנה שכל הפגם באש היה, ואילו קטורתם נתקבלה לרצון לפני השכינה.

שלישית, בעקבות הרב תמיר גרנות, (בשיעורו לפרשת תצווה השתא, באתר האינטרנט של ישיבת הר עציון), מבינים אנו כי בשתי הופעות – שני זמנים ומקומות – נגלה כבוד ה', באש ובענן: לראשונה הוא נגלה באוהל המשכן, ושנייה על מזבח העולה. עם סיום העמדת המשכן נח בו כבוד ה' ומילא אותו הענן, אשר מנע ממשה לבוא פנימה (ככתוב בסוף ספר שמות), אלמלא קרא אליו ה' וקרע לו מבוא בתוך הענן, כמצמצם שכינתו ומפנה לו מקום, (ככתוב בתחילת ספר ויקרא) – בדיוק כפי שרק קריאת הקב"ה איפשרה למשה לבוא בתוך ענן הר סיני האופף את האש, אל מקום הכבוד (ככתוב בסוף פרשת יתרו). הופעת הכבוד על מזבח העולה, לעיני כל העם, היא הופעה שניה: היא העומדת כאן במוקד דברינו, היא שהיתה "ביום השמיני" כאשר שלמו ימי המילואים, ובה – באש הכבוד אשר יצאה מענן המשכן – נשרפו נדב ואביהוא.

רביעית, רואים אנו כראייתו של רשב"ם, כי אותה אש עצמה שיצאה מן הקודש, מלפני ה', ואכלה את נדב ואביהוא (בתחילת פרק י') – היא אשר המשיכה אל החצר, ויצאה ואכלה על המזבח את נתחי העולה, ואז "וַירא כל העם וַירונו וַייפלו על פניהם" (בסוף פרק ט'), עוד בטרם נודע להם דבר האסון.

חמושים בארבע הבנות אלה, נוכל לגשת אל ראש פרשת 'אחרי מות', ולהתקרב להבנת המעשה. פרשת 'אחרי מות' היא מעין הוראת 'נגטיב' למעשה נדב ואביהוא: לא "בכל עת" – באופן ספונטני – ניתן לגשת אל קודש-הקודשים, כפי שעשו הם, "בקָרבתם לפני ה' וַימותו". ומדוע לא ניתן? – אף זה נאמר שם: "כי בענן אראה על הכפורת". הווה אומר: מפני שענן ה' מלא את בית קודשי הקודשים, אסור – ואי-אפשר – לבוא בו ללא הזמנת-קריאה מאת השוכן בבית הזה, כפי שעשו נדב ואביהוא.

כל המשך הפרשה הוא הוראת הכניסה המוסדרת אל הקודש פנימה, בעבודת הכוהן אחת בשנה, ביום הכיפורים. ביום הזה כביכול מעלה (=מסלק) הקב"ה מן הקודש את עננו החופֶה את האש, ובכך הוא מזמין את הכוהן בַּיתה – חותר לו חתירה עד כסא הכבוד – ומאפשר את כניסתו, "ולא ימות". ואולם, עדיין, הרי "לא יראַני האדם וָחָי" (בלשון תורה), ואסור לו לאדם שיהא "זן עיניו מן השכינה" (בלשון חז"ל), ועל-כן בא הכוהן אל מבית לפרוכת בענן אחר שיסתיר את מרכבת השכינה, הוא ענן הקטורת, כי רק כך הוא יוכל גם לצאת בשלום: "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטורֶת אֶת הַכַּפּורֶת אֲשֶׁר עַל [ארון] הָעֵדוּת, וְלֹא יָמוּת" (ט"ז י"ג).

עתה נשוב אל האש. זו אשר מצווה הכוהן להביא, הריהי לקוחה "גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה'" (פסוק י"ב). ומשעה שירדה אש ה' על-גבי המזבח, ביום השמיני דנן, הרי שוב – תמיד – אש-שמים היא, אף אם מתקיימת היא מאכילת בשר קרבנות, ואף אם מוסיף עליה ההדיוט גזרי עץ. אש אשר שכזו, ראויה כמובן לבוא אל הקודש פנימה, אל מקום אש השכינה השרויה שם, שהרי תאומות הן, מעורות זו בזו כאשישות, ומכירות כל אחת ברעותה שהיא ממינה. ואולם, ביום השמיני עצמו – בטרם יצאה אש מלפני ה' – הרי לא היה הדבר אפשרי! נדב ואביהוא לא יכלו לשים את קטורתם על גבי אש-שמים, ועל-כן נתנוה על אש ההדיוט, כקוראים אל ה' באִשָם שיענה באִשו וייגלה על העם בכבודו.

בכך הם שמו נפשם בכפם וחשפו את עצמם לַדין:

אם ירצה ה' את מעשם ויסכים עם תנופת יוזמתם, (כשם שהסכים לימים עם פינחס "בקנאו את קנאתי בתוכם"), הרי – אף שנודבים הם, ולא מצֻווים – הם יוכרו בדיעבד כשלוחי עליון, העושים למען שמו הגדול, ותוכר אשם כראויה לבוא פנימה כאילו ירדה משמים, ולו-גם באמצעותם. ואילו אם לא יירצה מעשם כשלם וטהור בכולו – ותהא הסיבה לכך אשר תהיה – בו-ברגע תידון אִשָם להיות אש זרה לַשכינה, לפי שאינה ממינה. או-אז, כאשר כך נגמר הדין, לא יְפַנֶה להם הקב"ה דרך-מבוא בתוך הענן בו נראה הוא על-גבי הכפורת, שהרי כמתפרצים הם אל תוכו בלא שנקראו, והאש הפנימית תצא חוצה, אוכלת את זו הזרה לה – אותה ואת מקריביה, אשר נידונו להיות לקרבן בעצמם…

ואולם, חי ה' כי לא היה קרבנם על-חינם – וכביכול, נדחו הם עם אִשָם אך קטורתם התקבלה לרצון.

כי עובדה היא שעשו הכוהנים והעם את אשר צֻוו, והרי הבטיחם משה "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (ט' ו') – ועדיין לא נגלה הכבוד, והיו הכל נכלמים – כי הנה השה והעצים ואיה האש לעולה?..  וכאן באה יוזמת קודש של מטה ועוררה אתערותא דלעילא, כי האש שיצאה ואכלה את שני בני אהרון היא גם שאכלה את עולת העם שראה וַיָרון, וכביכול אש נדב ואביהוא שנדחתה, טהרה בתוך סער אש כבוד השכינה אשר נגלתה ברבים בזכותם.

היה זה אפוא מין שילוב נורא-הוד, דין מוות וישועה גדולה, אשר שניהם ניתנים כאחד, באש-קודש אוכלת על-גבי המזבח. "קרובַי", מעיד הכתוב מפי ה' על נדב ואביהוא, "בִּקְרובַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (י' ג') היינו: אֶגָלֶה בכבודי, ודווקא בזכות קריבתם אל הקודש, מבעד לפגם הטבוע בה. ולְמה היו משולים השניים באותה שעה? – למפתח נתון בתוך שער נעול. הם זכו ונהיו למפתח גילוי כבוד ה', אך לא נמצאו ראויים לעמוד במאמץ הפיתול כנגד כף המנעול. המפתח נשבר, לא יוסיף לעבוד; אך השער נפתח – ונגלה הכבוד.

מסורת היתה בישראל, שכאשר החל ה'מלמד' (במלעיל, כמובן) ללמד תורה לילדים ב'חדר', פתח וקרא להם בספר וַיקרא. ואתה עומד ותמה על "חוסר הרגישות" שבהכנסת ילדים רכים היישר אל מקום השחיטה, וזריקת דמים, וניתוח איברים למאכולת האש.

ובשניים נסנגר על המנהג ההוא, עד שיהיו השניים לאחד.

ראשית, אילו התחיל ה'מלמד' מבראשית, מוטל היה על טלאיו הרכים להכיל בנפשם את התוהו ובוהו, והיו הם תוהים ובוהים במופשט – באי הסדר הבלתי נתפס שבטרם כל יציר נברא – ומי לידינו יתקע, איך היו "יוצאים מזה" אל הסדר המופתי של יקום בנוי ועומד ומשוכלל, המחזיק מעמד רק פחות מפרשה אחת בטרם מחליט הבורא למחותו ולהטביעו במי המבול…

ומשראה ה'מלמד' כי כך הוא, עמד ודילג בדפדוף מהיר – לא רק על בריאת העולם, כי-אם גם על הופעת אברהם, ועל הריון העם, ועל הירידה מצריימה והעלייה מן הים, ואף על מתן התורה ובניין המשכן. וכאן הוא עצר באצבעותיו שמוללו בדפים, ואמר: מכאן נתחיל. חכם-לב היה הוא, ה'מלמד' דנן, כי ידוע ידע שכל המסע הגדול שמבריאת האדם (בראשית, א') עד "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א') – ודווקא מכם, שאתם בחירי האדם – אינו אלא המסע להעמדת המובן-מאליו על מכונו.

כי מובן מאליו שאדון העולם אשר בראו, גם ימלוך בו בתפארה, ומובן גם שיישתחוו לפניו כל הברואים, וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם… כל-כך מובן מאליו עד שאי-אפשר כלל אחרת, אלא שבכל-זאת – משבר אחר משבר נשברה השלמות הזאת, ושוב ושוב נכשלה, מבראשית ועד הנה. רק עתה – ברגע זה – אמנם כבר שרויה השכינה כאן למטה, בתחתונים, ורק כאן כבר קורא הקב"ה למשה, באופן כה טבעי ופשוט, מתוך תוכו של אוהל מועד.

אמנם, הותירו כל המשברים פצעים וצלקות, כי לא כל האדם הוכשר לחנות בדגליו סביב כבוד השכינה השרויה בקרבו, ובמספר הגופים רבים עד מאוד הדחויים על בחירי הסגולה – כי אנחנו המעט – אך גם זאת לא ילמד ה'מלמד' בינתיים. הוא ילמד רק מכאן ואילך, באופן ש"פשיטא" גדול, ענקי וזוהר, יעמוד מעתה בבסיס כל התורה, כאבן שתיה: פשוט שיש מקדש. פשוט ששוכן בתוכנו מי אשר בחר בנו מכל העמים ואת תורתו נטע בנו לחיי נצחים. וכשם שקרוב הוא אלינו עד שהוא בתוכנו ממש, כך קרובים אנו אליו – וליתר דיוק: מתקרבים ועולים, עוד ועוד, בסולמות הרבה: אם עולה קרבננו, אם מנחה את נפשנו, ואם בזבח שלמים קרבים הננו אל אבינו-מלכנו.

עד כאן הסינגור האחד. עד כאן הסברנו את הצבת המקדש כנתון, הקיים ועומד בעולם – (ו"עולם" במקרא הוא תמיד נצח הזמן). עד כאן היה ה'מלמד' כאותו זקן אשר כבר בילה בחייו אלף צרות וצרה, בחינת "כל משבריך וגליך עלי עברו", ולכל גל וגל היה הוא מנענע בראשו וממשיך, עד שדרך על חוף מחוז-חפץ; ועתה – את בנו הגמול, על ספסל שב'חדר', הוא מרכיב על כתפו במעלות המקדש, אל שערי "העולם החדש", ומה לו לספר לרך את סיפור צרותיו הישנות…

ומכאן – בסינגור השני על המנהג הישן – נפנה אל נפשו של הילד עצמו.

המנהג דנן החל כנראה בגלות, או אחר החורבן, וכבר אמרו חכמים: "כיוון שגלו ישראל ממקומן – אין לך ביטול תורה גדול מזה" ('חגיגה' דף ה' עמוד ב'). צא וראה על איזה פער פעור בנפשו של הילד נדרש ה'מלמד' לגשר: עליו ללמד שלמות בתוך מציאות שסועה, קודשי-קודשים בתוך חולי-חולין, ועליו לבנות בנפש בית-עולמים בין עיי חורבות מסביב. זה מזמן היה המקדש למאכולת אש, ורק עפר ואפר נותר ממנו, ואיך יזרע וישריש הרב בתלמידו אמונה ובטחון כי עוד נשוב, ניבָּנה ונבנה?

כאן מתגלה הגאונות שבפשטות הפתרון: עוד בטרם יפנים הילד את תלאות הגלות, עוד בטרם "יגַדֵל" את מומי הנפש החונקים את תודעת השלמות ובטרם יתרגל לפרדוקסים של חורבן ופזורה כאילו היו הם "נתון" – הבה נגיש לו את ה"נתון" האמיתי, האחד אין בלתו, של מקדש א-להים הבנוי למשגב בראש הר, עם ריבון בארצו, ותורה נטועה בו לחיי עולם. וכדי שהנתון הזה ייתיישב בנפשו הרכה כמובן מאליו, יש לקרוא אליו – בראשית – מאוהל מועד הגמור, ממש כפי שקרא הקב"ה למשה. כך גמר ה'מלמד' בנפשו להתחיל, וכן עשה, ולא סיפר בינתיים (כי חזון למועד) איך התחיל הכל, ושבראשית היו אבותינו דווקא בתוהו ובוהו, בגלות (בין נהריים, ושוב במצרים) בטרם שבנו ארצה, כשעוד לא היתה ירושלים.

כך בונים חלום. וחלום טוב – כחלום יעקב – סופו לייסד מציאות. ואמנם דרשו חז"ל על חלום יעקב, דווקא בצאתו מן הארץ לדרך רחוקה, שקודם-כל וככלות הכל הראהו הקב"ה מקדש בנוי, ורק באמצע – כהרף רוע בתוך שטף הטוב – הראהו גם חורבן: "ראה [יעקב] בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. בנוי, שנאמר: 'מה נורא המקום הזה'; וחרב, שנאמר: 'אין זה'; ובנוי, שנאמר: 'כי אם בית א-להים'. (מדרש אגדה לבראשית כ"ח י"ז, מהדורת בובר, וינה תרע"ד).

עוד נעמוד – בהמשך דברינו ובעזרת הנותן ליעף כוח – על משמעות סוד ה"פשיטא" הזה לעניין הקרבנות מן החי; אך עתה כבר עלינו לחתום, כנחתום המעיד על התום, בשירת אורי צבי גרינברג המספר על עצמו ואביו, כתינוק ו'מלמד' שלו, ההולכים יד ביד במקדש:

"תמול נכנסנו, ידי בידו של אבי / בצעדֵי המלך ושריו לַהיכל: / כמו לַשמים נכנסנו … האי האי! / מלך, שרים, יוגבי הר, חורשי גַי; / … כולנו בבית הזה: מהולל  / שֵם אֲ-דֹנָי בתוכֵנו שוכן, אמן ואמן – – //". וחזון תום-השלמות הזה, אשר הושרש בלבו של הנער, הוא אשר איפשר את תגובתו מול השבר: "ופעם בִּזמַן.. כנפקח מחלום הֵלֶך, / שַבתי ציונה – ואין בה עוד מלך! / על גבעת המור בנוי דביר לאום-מר. / נס ודגל נכרי במצודת דוד; / … בנחלת אבי משפחה ערבית. / … אל יראֵני אויב מאֱדום וַעֲרָב / בִבכותי חסר חרב באמצע עירי! / וַתהי רעידת אדמה בלבי – – //". ('מעשה בירושלמי קדמון מימי ינאי המלך', 'רחובות הנהר', כרך ו' במהדורת כל כתביו, עמ' 123-129).

אשרי ה'מלמד' אשר יקרא אל נפש תלמידיו את "וַיקרא ה' אל משה מאוהל מועד" כיסוד לכל, כבניין החזק מכל חורבן; ואשרי תלמידים שייקוד בם ה"פשיטא" הזה בעוצמה שכזו, עד שתהא רעידת אדמה בליבם בנפול נדבכים, בסילוק השכינה, בסילוף ירושלים. זה וגם אלה – הרועה וצאנו – הם יבקיעו שמים.

וידבר ה' אל משה לאמר… בין הערביים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם…ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה. ותעל שכבת הטל, והנה על פני המדבר דק מחוספס דק ככפור על הארץ… ויקראו בני ישראל את שמו מן, והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש. ויאמר משה זה הדבר אשר ציוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם, למען וראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים. ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלוא העומר מן, והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם. כאשר ציוה ה' אל משה, ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען.

כיצד נראתה צנצנת המן, וממה היתה עשויה?

רש"י אומר: "צנצנת – צלוחית של חרס, כתרגומו". אונקלוס תרגם כאן "צלוחי", וב"תרגום יונתן" כאן נאמר במפורש: "צלוחית דפחר" (צלוחית חרס).

ובמכילתא:

כשהוא אומר 'צנצנת' איני יודע צנצנת של מה [אם שלזהב אם שלכסף אם שלנחושת אם שלברזל אם שלבדיל אם שלעופרת], כשהוא אומר צנצנת אתה למד – דבר שהוא מציץ, ואי אתה מוצא כזו אלא כלי זכוכית / חרס.

כיצד נראתה הצנצנת – אין אנו יודעים.

היכן נשמרה אותה "צנצנת" ובתוכה "מלוא העומר מן"?

מפשט הכתוב נראה שצנצנת זו נשמרה בקודש הקודשים, "לפני ה' / לפני העדות". אולם, מלבד העובדה שבעת ירידת המן טרם נצטווינו על עשיית הארון ועל הקמת המשכן, גם סיכומה של הפרשה מלמד שהיא נכתבה בידי משה בסופה של השנה הארבעים, ב"קצה ארץ כנען". וכבר במכילתא דרשב"י מצאנו: "ולא הניחו אהרן אלא בשנת הארבעים".

האבן עזרא מסביר את העניין. בפירושו הארוך (שמות טז, ל"ב) הוא מביא:

זאת הפרשה ראויה היתה להכתב אחר שנעשה המשכן, רק נכתבה במקום הזה לספר זה הנס שעמד המן לדורות. והנה משה אמר כן לישראל [מאוחר לשנה השנייה ליציאתם ממצרים], על כן אמר 'אשר האכלתי אתכם'….

ובפירושו הקצר:

וזה הדבר ציוה השם אחר שנעשה המשכן, כי כן כתוב "לפני ה'", גם "לפני העדות" שהם הלוחות [אבל] הזכיר זה הדבר [כאן] להזכיר במקום אחד נסי המן.

בשונה מאתנו, כשמתארים השומרונים את המשכן ואת כליו, הם מתארים את 'צנצנת המן' כחלק מעיטורי קודש הקודשים (כך בפרוכת ('מסך') עתיקה, משנת 1518 בהר גריזים).

צנצנת המן ע"ג מטבעות

הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, מספר סיפור מרתק מימי שהותו בעכו:

ברכני השם עד כה, שזכיתי ובאתי לעכה (=עכו), ומצאתי שם ביד זקני הארץ [היהודים] מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב, והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים כמו שמוזכר בסנהדרין [כ"א ע"ב] וקראו מן הצד האחד שקל השקלים, ומן הצד השני ירושלים הקדושה, ואומרים כי הצורות מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, והצורה השני צנצנת המן….

הרמב"ן ראה מטבע שמצדו האחד מקל, המזוהה כ'מטה אהרן שפרח' (גם הוא, כצנצנת המן, נשמר בקודש הקודשים), ובצדו השני כעין צלוחית, המזוהה כ'צנצנת המן'. הכתב סביב היה כתב עברי קדום, ולכן היהודים 'זקני הארץ' לא הצליחו לקראו אך הכותים, השומרונים שבעכו, קראוהו מיד. בצד אחד היה כתוב 'שקל השקלים' (וזו, ככל הנראה, טעות, כי במטבעות כתוב 'שקל ישראל'), ובצד השני – 'ירושלים הקדושה'.

מטבעות כְּאלו שראה הרמב"ן בעכו מוכרים לנו: אלו הם מטבעות מימי מרד החורבן, המרד ברומאים (70-66 לספה"נ).

למען ההגינות נציין כי זיהוי ציורים אלה כ'מטה אהרן' וכ'צנצנת המן' אינו הכרחי. הקוראים שאינם צעירים מדי מכירים את הציורים, שכן הם שימשו כהטבעה האחורית בסדרת המטבעות שהנפיקה מדינת ישראל בימי השקל ה"ישן", במטבע ה-10 אגורות ובמטבע השקל: האחד הוא של גבעול שממנו שלושה גבעולי-משנה ובקצותיהם שלושה רימונים קטנים, והשני הוא של גביע בעל איורים עגולים בשפתו.

צנצנת המן ב'שקלי גרליץ'

תחילתם של 'שקלי גרליץ', הוא, ככל הנראה, בשנת 1465, בה ביקר בארץ ישראל ראש העיר גרליץ שבפרוסיה, גיאורג אמריך (1507-1422), כצליין נוצרי. בחזרתו הביא עמו שקל עתיק, וסיפר שהשקל הוא אחד משלושים השקלים שקיבל יהודה איש קריות מהרומאים עבור הסגרתו של 'אותו האיש'. מאותה שנה, כנראה, החלו טובעים מטבעות כאלו, בשינויים קלים, והם נפוצו ברחבי אירופה בין נוצרים ואף בין יהודים. המטבע המתועד הקדום ביותר, מסוג המטבעות המזויפים הנקראים 'שקלי גרליץ', נשלח על ידי הרפורמטור הנוצרי מלנכטון אל גיאורג השלישי נסיך אנהאלט, ביום 21 במאי 1532, אם כי קרוב לוודאי שכבר בשנת 1480 הם היו בשוק. מטבעות אלו נטבעו בזהב, כסף, ארד, נחושת, בדיל ועופרת. הם נטבעו בעיר גרליץ וכן בהמבורג, הולשטיין, פראג, יואכימסטאל, לונדון וניו-יורק. בין הנוצרים היה מקובל כי חברי 'הבונים החופשיים' משלמים במטבע כזה עבור כניסתם ללשכה. הם משמשים גם כבולים, כמטבעות-זיכרון וכקמיעות. בין יהודי אירופה היו שהשתמשו במטבעות כאלו דווקא לשם זכר ל'מחצית השקל', או שהחליפו מטבעות כאלו לשם צדקה או לקיום מצוות 'מתנות לאביונים'. היו שהשתמשו במטבעות הללו כ"חמישה סלעים" לפדיון הבן, או ל'דמי-חנוכה'. כיום ידועים כ-100 סוגים שונים של 'שקלי גרליץ' שעליהם האיורים הללו, והם מצויים ב'מוזיאון ישראל' בירושלים, ב'מוזיאון ארץ ישראל' בתל-אביב, במוזיאון היהודי בלונדון ועוד.

כאמור, הפרשנות המקובלת לציורים אלה היא 'מטה אהרן שפרח' מצד אחד ו'צנצנת המן' בצד שני. כנהוג באמנות, קיימות באיורים הללו שתי מגמות מנוגדות: האחת – נאמנות למקורות, כלומר 'מטה אהרן' מצויר כענף של עץ, בעל עלים רבים ואף פרחים ופירות (המטה 'פורח'), ו'צנצנת המן' מתוארת כמכל, גביע, שבו היה המן. המגמה השנייה – חופש אמנותי מלא, כלומר האמן יכול לתאר את החפץ בכל צורה שהוא מוצא לנכון, ללא כל מחויבות למקור כלשהו או לידע הקיים בכל תקופה ותקופה לגבי צורתו של החפץ.

כמובן, עם כל הכבוד לשקלי ימי המרד הגדול ולשקלי גרליץ – אין הדבר נותן לנו תשובה לשאלה שפתחנו בה – כיצד נראתה אותה 'צנצנת המן'…

zerlich@bezeqint.net

לעיון והרחבה:

ארליך זאב ח', 'האזוב והקלל', חלמיש 7, תשנ"ט, 50-46.

ברנד יהושע, 'פרק קח: קלל', כלי החרס בספרות התלמוד, ירושלים תשי"ג, תצו-תצח.

משורר יעקב, 'שקלים דמיוניים באוסף פויכטונגר', בתוך: אוסף פויכטונגר – מסורת ואומנות יהודית, ירושלים תשל"א, 214 ושני לוחות צילום.

נרקיס מרדכי, 'מטבעות עבריות דמיוניות', מזרח ומערב, כרך שני חוב' ב', תרפ"ח, 114-103 ולוח צילום.

נרקיס מרדכי, 'מטבעות דמיוניות', מטבעות ארץ ישראל ב', ירושלים תרצ"ו, 87-86 ולוח צילום.