קטגוריה: ארץ מקרא / זאב ח' ארליך

מותו וקבורתו של עוזיהו המלך / זאב ח. ארליך (לפרשת יתרו)

 

 בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא, ושוליו מלאים את ההיכל… וינועו אמות הסיפים מקול הקורא והבית יימלא עשן… ויעף אליו אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים לקח מעל המזבח. ויגע על פי… (ישעיהו ו',א-ז).

המשך הרשומה

מודעות פרסומת

ביכנ"ס 'משכן-שילה' בשילה / זאב ח' ארליך

 

"ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו…" (שמות כ"ה,ט).

"ועשו ארון עצי שיטים…" (שם י).

"ואת המשכן תעשה…" (שם כ"ו,א).

"ועשית את הקרשים למשכן…" (שם טו).

"ועשית פרוכת…" (שם לא).

"ועשית את המזבח…" (שם כ"ז,א).

  המשך הרשומה

תרומת הכלל: "מאת כל איש" / זאב ח' ארליך

 

"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי…" (שמות כ"ה,א-ב).

  המשך הרשומה

משה ויהושע – בין מזרח ומערב / זאב ח' ארליך

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש הא-להים את בני ישראל, לפני מותו… ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני יריחו, ויראהו ה' את כל הארץ… וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'. ויקבור אותו בגי [=בגיא] בארץ מואב מול בית פעור, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, לא כהתה עינו ולא נס ליחה [=ליחו]. ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום, ויתמו ימי בכי אבל משה. ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר ציוה ה' את משה…" (דברים ל"ג,א-ל"ד,ט).

משה מת במזרח הירדן, ולא זוכה להכנס לארץ. יהושע, אשר משה סמך את ידיו עליו, הוא המנהיג את העם אל תוך ארץ כנען, כובש אותה, מחלק לשבטים את נחלותיהם, מת ונקבר בארץ – "ויהי אחרי הדברים האלה וימת יהושע בן נון עבד ה', בן מאה ועשר שנים. ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים, מצפון להר געש" (יהושע כ"ד,כט-ל, ובשינויים קלים בשופטים ב',ח-ט).

 'נבי מוסא' במערב ו'נבי יושע' במזרח ?

והנה, מבט במפה מגלה לנו כי את 'קברו' של משה מציינים המוסלמים במערב הירדן – באתר הנמצא ק"מ ספורים מדרום-מערב ליריחו, הנקרא בפי הערבים לא פחות מאשר 'נבי מוסא', ואילו את 'קברו' של יהושע בן נון מראים דווקא ממזרח לירדן – באתר הנמצא ק"מ ספורים מצפון-מזרח לעיירה א-סאלט על הרכס שממזרח לבקעת הירדן, והנקרא בפי הערבים לא פחות מאשר 'א-נבי יושע',או 'נבי הושע'.

נכון הוא שקיימים כמה אתרים בשם 'נבי יושע' ממערב לירדן (אם כי חלקם איננו מצוי כלל ב'גבול נחלתו', נחלת שבט אפרים), ונכון הוא ש'מה כבר ניתן לצפות ממסורות עממיות בין שבטי נוודים נבערים מדעת' ואמירות כיו"ב, אך, בכל זאת, גם ה'נבערים מדעת', היודעים על דמויותיהם של משה ושל יהושע, יודעים, אל נכון, כי הללו נקברו איש במקומו: זה ממזרח לירדן וזה ממערב לו…

היאך, אם כן, מצוינים 'קבריהם' באתרים הפוכים ומנוגדים ? 

'ציונים' ולא קברים

נראה שאת ההסבר המניח את הדעת נתן כבר יוסף ברסלבסקי-ברסלבי.

תחת כותרת מאמרו 'מצבות ענק על קברים קדושים ואבותינו ה"ענקים" ', הוא עורך מערכה גדולה בעניין קברי קדמונים הגדולים ממידת-אדם, 'קברי ענקים'. שם הוא מציין, כי: "בעומדי על יד המקאם הזה (נבי הושע הסמוך לא-סלט במזרח הירדן, זח"א), בגובה של 1086 מ' מעפה"י, נוכחתי לדעת כי 'המסורת' אשר בידי השומר הממונה על 'נבי הושע' יש לה על מה 'שתסמוך': לפני העולה מן העיר סלט אל המקום הזה מתגלים פתאום יריחו וכל עמק הירדן הדרומי, כשהם נשקפים מעומק של 1460 מ' ויותר, על כן בחרו תושבי הסביבה בזמן מן הזמנים מקום-מצפה נפלא זה כדי לציינו ב'מקאם' לזכר נצחונו של יהושע על יריחו.  במקומות אחרים כבר עמדתי על התופעה של צמיחת 'מקאמים' בנקודות-מצפה נישאות, מהן יראה הצופה לראשונה מקומות מקודשים למרחוק. כאן עלינו להוסיף ולומר כי נבי הושע נכלל בסוגי ה'מקאמים' האלה".

בהערה 20 שם הוא מפנה את הקורא למאמרו "צידון וקברו של אהליאב בן אחיסמך בנבי סוג'וד" (ברסלבסקי תשי"ד 327-326) וכוונתו לדבריו שם:

"בדרך השערה יש לומר, כי לקביעת מקומם של אהליאב בן אחיסמך ובצלאל בן אורי בהרי הלבנון הדרומיים, הנשקפים על פני עמק החולה, סייעו גם הנימוקים דלקמן: מקברו של אהליאב בן אחיסמך רואים יפה את הים התיכון… ואת הערים צור וצידון… ואת החרמון, עמק החולה, הרי הגליל העליון… אצל הערבים מקובל לקבוע 'מקאם' (מקום תפילה) גם בנקודה נישאה, שממנה רואים מקום קדוש מרחוק. לדוגמא אזכיר גל אבנים בשם 'מקאם נבי חליל' בדרך מקיר מואב לים-המלח. כפי שהסבירו לנו מלווינו הבדווים בשנת 1942 באותה דרך נקבע המקום הזה על שום שממנו רואים לראשונה את העיר חברון (ח'ליל) מרחוק. גם צמיחת המסורת על 'נבי מוסא' אינה ניתנת להתבאר, אלא משום שממקום זה נראה מרחוק הר נבו, שעליו נקבר משה… מנבי סוג'וד נראה, כאמור, עמק החולה, שהוא נחלת שבט דן ואולי משום כך נתעוררו יהודי הלבנון הדרומי לקבוע באותה פסגה את קברו של אהליאב בן אחיסמך למטה דן, כדי שיהיה נשקף על פני נחלת השבט דן…".

נמצאנו למדים, כי קיימת תופעה של ציון מקום קדוש, על שמו של פלוני. לא שמקום קברו מזוהה או מצוין בה, אלא מפני שמאותה הנקודה נשקף, ואף מרחוק אתר אחר הקשור בשמו של האיש.

כך נראה לברסלבסקי, ואנו מסכימים איתו, כי אתר 'נבי מוסא' אינו בא לציין את מקום קברו של משה רבנו, אשר גם לדעת המוסלמים לא עבר את הירדן מערבה, ונקבר ממזרח לו. כך גם 'נבי הושע' שבימינו שמענוהו כ'נבי יושע' (ואין כאן כל שינוי) נקבע במקומו, לא מפני שיהושע נקבר במקום, גם לדעת המוסלמים, ובוודאי ובוודאי לפי המסורת היהודית, יהושע עבר את הירדן מערבה ונקבר "בתמנת סרח/חרס אשר בהר אפרים מצפון להר געש" (לעיל. על זיהויו של הקבור באתר 'נבי יושע' הסמוך לסלט, ראה בספרי 'מזרח הירדן במבט יהודי').

 'נבי מוסא' – "אבן בוהן בן ראובן" ?

ואולי, אם נחפש הצעת זיהוי לאותו אתר מערבית לירדן הנקרא 'נבי מוסא', אפשר להציע אתר המופיע כנקודת-ציון בגבול יהודה ובנימין: "ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם… מקצה ים המלח… ועלה הגבול אבן בהן בן ראובן" (יהו' ט"ו,א-ו, ומקבילתו בציון הגבול הדרומי של שבט בנימין ביהושע י"ח,יז).

מהו אתר זה, ומה פירוש שמו ?

ראשית נאמר כי אין בידנו להציע פירוש סביר. עם זאת נציין כי אין כאן עיר או ישוב, אלא אתר נקודתי, "אבן" בלבד, כיאה לציון גבולות במדבר, בשטח פתוח ללא מקום ישוב.

נוסיף עוד כי השם עצמו מוקשה הוא מכל כיווניו:

ראשית – מצד עצמו: מהו, או מיהו, אותו "בוהן בן ראובן", שאיננו יודעים עליו דבר ?

שנית – נראה שיש כאן איזה משחק באותיות השם: כל המילים מסתיימות בנו"ן סופית, כפילות האותיות א', ו', ריבוע האותיות ב', ן'),

ושלישית – מצד הגדרת 'בן ראובן' ממערב לירדן.

 כבר אמרנו כי אין בידינו משהו ברור, אולם ברור הוא כי "ראובן" (אם, אכן, הכוונה לשמו של השבט ולא לאדם פרטי) המתנחל ממזרח לים המלח ולירדן, נזכר כאן, במסורת היהודית, ממערב לירדן, כמו, שבמסורת המוסלמית-ערבית, להבדיל, נזכר כאן, ממערב לירדן, 'ציונו-קברו' של משה/מוסא, שמת ונקבר דווקא ממזרח.

 'בדמע' – בעירוב

ואולי, יש בערוב תחומין זה, בין מזרח למערב, השתקפות גיאוגרפית של המעבר בין הנהגת העם בידי משה לבין הנהגתו בידי יהושע. על שמונת הפסוקים האחרונים בתורה אומרים חכמים: "…דתניא: 'וימת שם משה' – אפשר משה מת וכתב 'וימת שם משה' ? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר' יהודה ואמרי לה ר' נחמיה. אמר לו ר' שמעון: אפשר ספר תורה חסר אות אחת… אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך – הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע" (בבלי בבא בתרא ט"ו ע"א). על אמירתו זו של ר' שמעון אמרו כי 'בדמע' פירושו 'בדמעות, בצער'. ואולם הגאון מוילנא ב'קול אליהו', מציע הסבר אחר האומר כי 'בדמע' פירושו 'מדומע וערבוב', 'בעירוב, באי-בהירות, בתחומים לא מוגדרים', כמו המילה 'דמעך' בפסוק "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמ' כ"ב,כח. וראה המפרשים במקום מול רש"י האומר בפשטות: "ואיני יודע מהו לשון דמע").

עירוב זה בין ההנהגות השונות, בין נדודים מבית-עבדים אל הארץ המובטחת בהנהגה נסית גלויה, להנהגה של כיבוש וירושה, של נחלת שדה וכרם, של קיום מדינה על שלל בעיותיה, של הנהגה ארצית-גשמית של עם היושב בארצו, עירוב זה בא,אולי, לידי ביטוי גם בציון מקומו של משה ממערב לירדן, וציון מקומו של יהושע דווקא ממזרח לו.

עירוב וערבוב, אי בהירות והיפוך-דברים, מצוי גם באמירתו של ריש לקיש לפסוק האחרון בתורה: "ולכל היד החזקה… לעיני כל ישראל"  (דב' ל"ד,יב) – "יישר כוחך ששיברת" (בבלי שבת פ"ז ע"א). דווקא שבירת הלוחות בידי משה, היא הנותנת כח לתורה מחודשת, לתורה שבעל-פה על גבי התורה שבכתב, הכתובה, הברורה, הבלתי-שבירה. דווקא באי-הבהירות, בערבוב, יש כח לחדש לאורך הדורות.

 לעיון והרחבה:

ארליך זאב ח., 'נובח – בחר' נבי יושע', א.ב. חדשות השומרונים 647-648 תשנ"ו, 38-32; ארליך זאב ח., 'נובח – בחר' נבי יושע', מזרח הירדן במבט יהודי, עפרה תשנ"ו, 131-114;ארליך זאב ח., 'נחלתו של בנימין כנחלת שכינה, מקור ראשון עש"ק וזאת הברכה תשס"ז;ברסלבסקי יוסף, 'מצבות ענק על קברים קדושים ואבותינו ה"ענקים" ', 'צידון וקברו של אהליאב בן אחיסמך בנבי סוג'וד'  לחקר ארצנו – עבר ושרידים, תל-אביב תשי"ד, 332-331, 327-326.

 

'צנצנת המן' ב'שקלי גרליץ' / זאב ח' ארליך

וידבר ה' אל משה לאמר… בין הערביים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם…ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה. ותעל שכבת הטל, והנה על פני המדבר דק מחוספס דק ככפור על הארץ… ויקראו בני ישראל את שמו מן, והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש. ויאמר משה זה הדבר אשר ציוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם, למען וראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים. ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלוא העומר מן, והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם. כאשר ציוה ה' אל משה, ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען.

כיצד נראתה צנצנת המן, וממה היתה עשויה?

רש"י אומר: "צנצנת – צלוחית של חרס, כתרגומו". אונקלוס תרגם כאן "צלוחי", וב"תרגום יונתן" כאן נאמר במפורש: "צלוחית דפחר" (צלוחית חרס).

ובמכילתא:

כשהוא אומר 'צנצנת' איני יודע צנצנת של מה [אם שלזהב אם שלכסף אם שלנחושת אם שלברזל אם שלבדיל אם שלעופרת], כשהוא אומר צנצנת אתה למד – דבר שהוא מציץ, ואי אתה מוצא כזו אלא כלי זכוכית / חרס.

כיצד נראתה הצנצנת – אין אנו יודעים.

היכן נשמרה אותה "צנצנת" ובתוכה "מלוא העומר מן"?

מפשט הכתוב נראה שצנצנת זו נשמרה בקודש הקודשים, "לפני ה' / לפני העדות". אולם, מלבד העובדה שבעת ירידת המן טרם נצטווינו על עשיית הארון ועל הקמת המשכן, גם סיכומה של הפרשה מלמד שהיא נכתבה בידי משה בסופה של השנה הארבעים, ב"קצה ארץ כנען". וכבר במכילתא דרשב"י מצאנו: "ולא הניחו אהרן אלא בשנת הארבעים".

האבן עזרא מסביר את העניין. בפירושו הארוך (שמות טז, ל"ב) הוא מביא:

זאת הפרשה ראויה היתה להכתב אחר שנעשה המשכן, רק נכתבה במקום הזה לספר זה הנס שעמד המן לדורות. והנה משה אמר כן לישראל [מאוחר לשנה השנייה ליציאתם ממצרים], על כן אמר 'אשר האכלתי אתכם'….

ובפירושו הקצר:

וזה הדבר ציוה השם אחר שנעשה המשכן, כי כן כתוב "לפני ה'", גם "לפני העדות" שהם הלוחות [אבל] הזכיר זה הדבר [כאן] להזכיר במקום אחד נסי המן.

בשונה מאתנו, כשמתארים השומרונים את המשכן ואת כליו, הם מתארים את 'צנצנת המן' כחלק מעיטורי קודש הקודשים (כך בפרוכת ('מסך') עתיקה, משנת 1518 בהר גריזים).

צנצנת המן ע"ג מטבעות

הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, מספר סיפור מרתק מימי שהותו בעכו:

ברכני השם עד כה, שזכיתי ובאתי לעכה (=עכו), ומצאתי שם ביד זקני הארץ [היהודים] מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב, והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים כמו שמוזכר בסנהדרין [כ"א ע"ב] וקראו מן הצד האחד שקל השקלים, ומן הצד השני ירושלים הקדושה, ואומרים כי הצורות מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, והצורה השני צנצנת המן….

הרמב"ן ראה מטבע שמצדו האחד מקל, המזוהה כ'מטה אהרן שפרח' (גם הוא, כצנצנת המן, נשמר בקודש הקודשים), ובצדו השני כעין צלוחית, המזוהה כ'צנצנת המן'. הכתב סביב היה כתב עברי קדום, ולכן היהודים 'זקני הארץ' לא הצליחו לקראו אך הכותים, השומרונים שבעכו, קראוהו מיד. בצד אחד היה כתוב 'שקל השקלים' (וזו, ככל הנראה, טעות, כי במטבעות כתוב 'שקל ישראל'), ובצד השני – 'ירושלים הקדושה'.

מטבעות כְּאלו שראה הרמב"ן בעכו מוכרים לנו: אלו הם מטבעות מימי מרד החורבן, המרד ברומאים (70-66 לספה"נ).

למען ההגינות נציין כי זיהוי ציורים אלה כ'מטה אהרן' וכ'צנצנת המן' אינו הכרחי. הקוראים שאינם צעירים מדי מכירים את הציורים, שכן הם שימשו כהטבעה האחורית בסדרת המטבעות שהנפיקה מדינת ישראל בימי השקל ה"ישן", במטבע ה-10 אגורות ובמטבע השקל: האחד הוא של גבעול שממנו שלושה גבעולי-משנה ובקצותיהם שלושה רימונים קטנים, והשני הוא של גביע בעל איורים עגולים בשפתו.

צנצנת המן ב'שקלי גרליץ'

תחילתם של 'שקלי גרליץ', הוא, ככל הנראה, בשנת 1465, בה ביקר בארץ ישראל ראש העיר גרליץ שבפרוסיה, גיאורג אמריך (1507-1422), כצליין נוצרי. בחזרתו הביא עמו שקל עתיק, וסיפר שהשקל הוא אחד משלושים השקלים שקיבל יהודה איש קריות מהרומאים עבור הסגרתו של 'אותו האיש'. מאותה שנה, כנראה, החלו טובעים מטבעות כאלו, בשינויים קלים, והם נפוצו ברחבי אירופה בין נוצרים ואף בין יהודים. המטבע המתועד הקדום ביותר, מסוג המטבעות המזויפים הנקראים 'שקלי גרליץ', נשלח על ידי הרפורמטור הנוצרי מלנכטון אל גיאורג השלישי נסיך אנהאלט, ביום 21 במאי 1532, אם כי קרוב לוודאי שכבר בשנת 1480 הם היו בשוק. מטבעות אלו נטבעו בזהב, כסף, ארד, נחושת, בדיל ועופרת. הם נטבעו בעיר גרליץ וכן בהמבורג, הולשטיין, פראג, יואכימסטאל, לונדון וניו-יורק. בין הנוצרים היה מקובל כי חברי 'הבונים החופשיים' משלמים במטבע כזה עבור כניסתם ללשכה. הם משמשים גם כבולים, כמטבעות-זיכרון וכקמיעות. בין יהודי אירופה היו שהשתמשו במטבעות כאלו דווקא לשם זכר ל'מחצית השקל', או שהחליפו מטבעות כאלו לשם צדקה או לקיום מצוות 'מתנות לאביונים'. היו שהשתמשו במטבעות הללו כ"חמישה סלעים" לפדיון הבן, או ל'דמי-חנוכה'. כיום ידועים כ-100 סוגים שונים של 'שקלי גרליץ' שעליהם האיורים הללו, והם מצויים ב'מוזיאון ישראל' בירושלים, ב'מוזיאון ארץ ישראל' בתל-אביב, במוזיאון היהודי בלונדון ועוד.

כאמור, הפרשנות המקובלת לציורים אלה היא 'מטה אהרן שפרח' מצד אחד ו'צנצנת המן' בצד שני. כנהוג באמנות, קיימות באיורים הללו שתי מגמות מנוגדות: האחת – נאמנות למקורות, כלומר 'מטה אהרן' מצויר כענף של עץ, בעל עלים רבים ואף פרחים ופירות (המטה 'פורח'), ו'צנצנת המן' מתוארת כמכל, גביע, שבו היה המן. המגמה השנייה – חופש אמנותי מלא, כלומר האמן יכול לתאר את החפץ בכל צורה שהוא מוצא לנכון, ללא כל מחויבות למקור כלשהו או לידע הקיים בכל תקופה ותקופה לגבי צורתו של החפץ.

כמובן, עם כל הכבוד לשקלי ימי המרד הגדול ולשקלי גרליץ – אין הדבר נותן לנו תשובה לשאלה שפתחנו בה – כיצד נראתה אותה 'צנצנת המן'…

zerlich@bezeqint.net

לעיון והרחבה:

ארליך זאב ח', 'האזוב והקלל', חלמיש 7, תשנ"ט, 50-46.

ברנד יהושע, 'פרק קח: קלל', כלי החרס בספרות התלמוד, ירושלים תשי"ג, תצו-תצח.

משורר יעקב, 'שקלים דמיוניים באוסף פויכטונגר', בתוך: אוסף פויכטונגר – מסורת ואומנות יהודית, ירושלים תשל"א, 214 ושני לוחות צילום.

נרקיס מרדכי, 'מטבעות עבריות דמיוניות', מזרח ומערב, כרך שני חוב' ב', תרפ"ח, 114-103 ולוח צילום.

נרקיס מרדכי, 'מטבעות דמיוניות', מטבעות ארץ ישראל ב', ירושלים תרצ"ו, 87-86 ולוח צילום.