אין קיום ליצירה האישית ללא אחיזה במסורת העבר; שירה גדולה חייבת לינוק מן הקרקע התרבותית שעליה צמחה. תובנות מעין אלה, שפרסם המשורר המודרניסט, הנועז והחדשן בתחילת דרכו, עתידות לסמן את התפתחותו הרוחנית והשירית בהמשכה. גל אורן מציג ומפרש את פניני אליוט בציר כרונולוגי, מראשיתם ועד שיאם הדתי-רוחני

המשך הרשומה ←

האזהרה ההלכתית הפרדוקסלית לדיינים להימנע מדין תורה נבעה מיראת הדין. עם הקמת המדינה, נבעה ההתחמקות מהממד הדתי של ההלכה ממדיניות 'כור ההיתוך', וגם הייתה לחלק מהנדנדה בין הדת ללאום בקרב תנועת 'המזרחי'. בימים שבהם התרבות הישראלית מעצבת את זהותה מחדש, שוב תופסת הדת מקום מרכזי גם בחדרי הפקולטות למשפטים

המשך הרשומה ←

על:  מצרפי המקרים, מאת: יואב בלום; טינגו, ועוד מילים מיוחדות במינן מרחבי העולם כולו, מאת: אדם ז'אקו דה בואנו

  המשך הרשומה ←

"וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" (שמות כו, כח)

  המשך הרשומה ←

שחזור אחר של מבנה המשכן חושף יחידה נוספת, שנועדה להתוועדות של העם לפני הא-ל ולשותפות בעבודתו. הן המשכן והן המקדש לא נבנו כמעונו של א-ל מסתורי מרוחק מבני אדם, אלא כמקום מפגש והתעלות

המשך הרשומה ←

סיפורה של סילביה פלאת הוא בעיקרו סיפורה של נפש שסועה ואינטנסיבית, שהיטיבה לבטא את הדיכאון. הדרמה של חייה וחיי הקשורים בה חזקה מן הספרות שיצרה

המשך הרשומה ←

תל אביב ידעה לחגוג כבר מראשיתה. יריד המזרח הוותיק כלל תצוגות, מופעים, נשפים ולונה פארק. ספר חדש מציף נוסטלגיה ומלמד פרק בחשיבותה של תשתית מסחרית להתפתחות היישוב המשך הרשומה ←

בין החברה החרדית לחברה הכללית נוצר קו תפר שבו מתמקמים חרדים מזרחים והוא מאפשר להם להציע הנהגה דתית לקהל שמחוץ למובלעת. המחקר יורד אל השטח

חרדיות רכה – התחדשות דתית ביהדות המזרחית, ניסים ליאון, יד יצחק בן צבי, 2010, 216 עמ'

מעשה בבחורים חרדים ממוצא ספרדי שבאו להיבחן לישיבה אשכנזית. כשנשאלו הבחורים מדוע הם רוצים ללמוד דווקא בישיבה זו הם ענו שהם לא רוצים ישיבה ספרדית. גם אנחנו לא, השיב המראיין והודיע להם שהם לא התקבלו.

הלצה זו, שאותה מביא ניסים ליאון בספר "חרדיות רכה", ממחישה את הפרדוקס של הקיום החרדי-מזרחי. החרדים המזרחים שואפים בכל מאודם להתקבל על ידי חברה, שבאופן ממוסד, שיטתי ומתמשך מרחיקה אותם. הרחקת המזרחים ואפלייתם (והכוונה כאן ליוצאי ארצות האסלאם וצאצאיהם החיים בישראל) בחברה החרדית הינה תופעה ידועה ומוכרת. רק לפני חודשים מספר רעשה הארץ על פרשת בית הספר 'בית יעקב' בעמנואל, ומדי פעם שבים ועולים לכותרות סיפורים על אפליה ועל קיפוח.

אברכים חרדים ספרדים חשים 'מוקצים מחמת מוצא' בחברה החרדית (עמ' 62). הם טובים לענייני חול, כמו תמיכה פוליטית וארגון כנסים, אך מוקצים לענייני קודש – שידוך, שיטת לימוד, ועוד. הזרוע הפוליטית של המגזר החרדי-מזרחי, תנועת ש"ס, קמה על רקע אפליה זו, אולם למעשה נמנעת המפלגה מלהציף את המאבק הפנים-חרדי אל השדה החילוני שמא תיפגע אצטלת חרדיותם.

לא תמיד היו אלה פני הדברים. כמו התנועה הציונית, גם החרדים פנו, לאחר השואה, ליהודי ארצות האסלאם וצירפו אותם לשורותיהם. בשני המקרים נבעה הפנייה מאובדן עתודות בעקבות השמדת יהודי אירופה. בעשור הראשון לאחר השואה הייתה השתלבותם של המזרחים בעולם החרדי שוויונית יותר. אולם עם הזמן, כשפרויקט 'שיקום' החברה החרדית תפס תאוצה, גבהו החומות. החרדים המזרחים מצאו עצמם, לעתים קרובות, מחוץ לאותן חומות. הם הפכו מפתרון עבור החברה החרדית לבעיה. לקבוצה שזקוקה לפטרונות אשכנזית על מנת להיות חרדית באמת.

אפליית המזרחים בחברה החרדית איננה מוקד ספרו של ליאון, אולם זהו הטריגר לתהליך המרתק שאותו הוא מביא – היווצרותו של קו תפר בין החרדיות לחברה הכללית. קו תפר, או בלשונו של ליאון – חרדיות רכה – שבו מתחרדים וחרדים מזרחים מוצאים את מקומם ומהווים בו קבוצת הובלה.

החרדיות המזרחית הפכה לנושא פופולרי במחקר בעשר השנים האחרונות. מדף הספרים על תנועת ש"ס, על הרב עובדיה יוסף ועל הפוליטיקה הפנים-חרדית כבר גדוש. עיקר הספרים והמאמרים עסק בשאלות של הגות פילוסופית, חוק, שלטון ופוליטיקה. מחקרים קודמים עסקו בהשפעת החרדיות המזרחית על כלל החברה הישראלית, אולם מיעטו לנתח את התהליכים הפנימיים בתוך החברה המזרחית הדתית.

ליאון מפנה את המבט פנימה. אין הוא דן בזרוע הפוליטית ש"ס, ודיוניו בעניין הגותו של הרב עובדיה או המתחים שבין אשכנזים למזרחים בחברה החרדית תופסים מקום שולי בספר. עיקר ההתרחשות הוא יחסי הגומלין בתוך בתי הכנסת המזרחיים בין חרדים, חוזרים בתשובה, דתיים ואלה המכונים מסורתיים. בכלים של אנתרופולוג מעלה ליאון קונפליקטים, מתחים, השפעות הדדיות ותהליכי שינוי המתרחשים במקום שבו יהודי דתי מבלה חלק לא מבוטל מזמנו.

מהו אותו קו תפר שליאון מכנה חרדיות רכה? לידתו בדחיקתם של חרדים מזרחים מעולמה המסוגר של החברה החרדית, עולם שהזמין אותם להצטרף אליהם אך מיקם אותם בשוליים. בשל כך פנו בני תורה מזרחים אל קהל שנמצא מחוץ למובלעת החרדית ותפסו שם עמדות הנהגה דתיות. ליאון מתאר דוגמאות רבות של חרדים מזרחים שעברו להתגורר בשכונות חילוניות, השתלבו בבית הכנסת השכונתי, והחלו להנהיג בו תהליך של שינוי. במקום הזה, בפנייה לציבור לא חרדי, נמצאים חרדים מזרחים בעמדת יתרון על פני החרדים האשכנזים הסגורים בד' אמותיה של חברת הלומדים.

השיח הפופולרי, ובמידה פחותה גם חלקים מהשיח האקדמי, התייחסו להתפשטות החרדיות המזרחית בעזרת מסגרות חשיבה מקובעות. על פיהן התפשטותה של החרדיות המזרחית נובעת מתוכנית מובנית של תמנון רב-זרועות ושמו ש"ס. תמנון זה שולח את השפעתו לריכוזי עוני ומצוקה, ובשל היעדר התקווה של המזרחים העניים בפריפריה הם נענים לקריאה ונכנסים תחת השפעתה של המפלגה. כך, במחיר כמה דרשנים בבתי הכנסת והחזקת רשת חינוך, קונה תנועת ש"ס את קולותיהם של ההמונים. ניתוח זה מאפשר לאנשי 'שמאל' חברתי להכריז שבעזרת הרחבת השירותים החברתיים אפשר לייבש את הביצה שממנה ש"ס ניזונה.

ליאון מחלץ את הסיפור הזה מהמסגרת הפוליטית והמטריאלית שבה הוא מתנהל. הוא אינו מתמקד במה שנראה כפריפריה הקלאסית – עיירות פיתוח מרוחקות. מחקרו נערך בעיקר בבתי כנסת באזור המרכז (גם אם חלקם מרוכזים בפריפריה של המרכז – דרום תל אביב). מעבר לכך, העניין הכלכלי כמעט אינו מופיע. לא המצוקה החומרית היא המביאה את המזרחים הלא חרדים אל קו התפר המכונה חרדיות רכה. ליאון גם מראה שלא תמנון רב זרועות הוא השולח חרדים מזרחים אל השכונות. הם אינם שליחיה של אף מפלגה ורבים רואים בפוליטיקה מילה גסה. הם מגיעים על דעת עצמם, כתופעה הצומחת מלמטה ולא מאורגנת מלמעלה. ש"ס היא הגורם שלעתים קוטף את הפירות משינוי עומק רחב שמתרחש בעשרות מקומות במקביל. היא אומנם יוצאת נשכרת מפעילותם, אך היא איננה הגורם המפעיל והמשלח.

ברבים מהמקרים, החרדים המזרחים מוזמנים לכהן בתפקידי רבנות בבתי הכנסת של משפחתם או של הוריהם – בתי כנסת שהמוביליות החברתית ומעבר הדירה המתלווה אליה, כמו גם תהליך החילון, מכרסמים במספר המשתתפים בהם בתפילה. הרבנים החרדים-מזרחים מצליחים למלא שוב את הכיסאות הריקים בבית הכנסת, אם בזכות דרשות כריזמטיות ואם בעזרת הקמתו של כולל עבור צעירים חרדים ממוצא מזרחי. השינוי שמתבצע בבית הכנסת הוא איטי. יש בו השלטת תפיסת העולם החרדית על גבי בית הכנסת הוותיק. יש בו מעבר מדתיות שמסתמכת על מסורת אבות ונוהגים לדתיות שמסתמכת על פסקי הלכה כתובים.

ליאון גם מחדש שהמזרחים הלא חרדים אינם גורמים פאסיביים שמתבצעת עליהם מניפולציה. במקרים רבים החלחול של החרדיות אל בתי הכנסת הללו נתקל בהתנגדות. רבים מהמזרחים הלא חרדים רואים את החיוב שבמגמה זו, אולם לא מעט מבין המתפללים הוותיקים עומדים על שלהם. בשם שימור המסורת הם מתנגדים להקפדה יתרה, לריקודים החסידיים המיובאים ועוד (עמ' 136). המציאות איננה של חדירה חרדית הולכת וגוברת, אלא מורכבת מכיפופי ידיים בין החרדים לבין משמרי המסורת. בניגוד לתיאור הפופולרי, הדתיות המזרחית איננה תמיד דתיות נינוחה ויש לא מעט דתיות מתוחה.

אחד האמצעים לפרק את המתח הזה הוא הדגשת מושג התשובה ותרבות התשובה. החרדיות האשכנזית – 'החרדיות הקשיחה' בלשונו של ליאון – מזהה את עצמה כמחנה מוגדר וברור. אדם הוא חרדי או איננו חרדי. אדם לא חרדי יכול לגלות את האור ולעבור תהליך של המרה שבו הוא משיל מעל עצמו את העולם הישן, מנתק את קשריו עם הוריו וחבריו ומצטרף אל חברת הלומדים. במעשה הזה מושלם תהליך התשובה והמצטרף עבר מצד אחד של המתרס אל צידו השני (אם כי, כמו שמציין ליאון, בחברה החרדית האשכנזית הוא יישא איתו את גיבנת היותו חוזר בתשובה כל ימיו).

בחרדיות הרכה התשובה איננה מעשה המרה חד-פעמי אלא תהליך מתמשך. החרדיות המזרחית איננה מסגרת המגדירה מי בחוץ ומי בפנים. ישנו ספקטרום רחב של התנהגויות שנמצאות במרחק שונה מנקודת היעד. אם החרדיות הקשיחה היא גדר שצריך לעבור אותה, החרדיות הרכה היא רכבת. זו רכבת ארוכה שכולם נמצאים על קרונותיה, אך המרחק שלהם מהקטר משתנה. כולם נמצאים כל הזמן בתהליך של נסיעה, של התקדמות, של חזרה בתשובה. התשובה מלווה את החרדי המזרחי בכל יום ובכל שעה. הוא חוזר בתשובה ומחזיר בתשובה כל הזמן. המזרחי שאינו חרדי אינו עובר תהליך של המרה לחרדיות אלא תהליך של 'התחזקות'. הוא תמיד היה שם, הוא רק נע קדימה מקרון לקרון בתוך הרכבת. מקומה המרכזי של התשובה הופך אותה, בלשונו של ליאון, 'מעיקרון גיוס לדרך פרשנות' (עמ' 163).

חרדיות רכה הוא ספר חשוב ומחדש לא רק בנושא הנסקר אלא במתן הגישה אל שורשיו בשטח. חלק מהפרדוקסים שעולים מהקיום החרדי-מזרחי נותרו עדיין בלתי פתורים. העיקרי שבהם הוא סיבת תחושת הנחיתות של החרדים המזרחים כלפי החרדים האשכנזים והרצון שלהם להתדפק שוב ושוב על דלתותיהם של מוסדות שאינם מקבלים אותם. עיקרון ההכלה, שמעמיד את התשובה במרכז, לא רק מאפיין את הקיום בחרדיות המזרחית אלא יש בו גם פוטנציאל למקם אותה בעמדה עליונה על החרדיות האשכנזית. אם החרדי המזרחי החי בחברה חרדית אשכנזית מרגיש עצמו 'מוקצה מחמת מוצא', הרי העמָדה של התשובה כעיקר (ולא של לימוד התורה, כפי שעושים האשכנזים) מעמידה אותו במקום שצדיקים גמורים אינם עומדים. התשובה (כמובן בצירוף תפילה וצדקה) יכולה אפוא להעביר את רוע המוצא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט בכסלו התשע"א, 26.11.2010

בספרו האחרון חולק קונדרה עם קוראיו את הגיגיו והערותיו על מבחר סופרים ואמנים בתרבות האירופית, שדומה שעיקר חשיבותם בא מהשתייכותם זאת. בין הנדיר לסתמי המשך הרשומה ←