אי אפשר לדמיין את הספרות הרוסית בלי מי שנגע בכל הז'אנרים שלה, כשהוא משרטט את דיוקנה של רוסיה באופן שהותיר חותם אצל כל מי שבא אחריו. זהו פושקין

המשך הרשומה ←

 פרישת אירועי העשורים הראשונים לחייו של מגד, במקביל לבחינת יצירתו המוקדמת, מסייעת לפתרון חידות ולגישור על הפער בין הביוגרפיה הפרטית לעלילות הבדויות. ספר חדש שכולו חידוש

המשך הרשומה ←

התחבולה העיקרית של השקר והרע היא ההטעיה המעמידה אותו כחלק בלתי נפרד ממחנה ה'טובים'. על רציונליות ורציונליזציה

המשך הרשומה ←

 לעיתונות החרדית-ליטאית יש כללים נפתלים באשר לתואר המתאים לכל אישיות תורנית, החל מאחרון העסקנים ועד למרן גדול הדור. במערכת נטולת שוטרים ממלכת התארים היא מנגנון אכיפה רב עוצמה

המשך הרשומה ←

 הקשר בין נדב, חייל סובל, לבין דודו מיכאל שיוצא למסע נפשי ומיסטי מפיק רומן מכתבים נגיש וכיפי, אך לא מאוזן ומעמיק דיו

המשך הרשומה ←

התפיסה השלטת במערכת החינוך כאן היא שהפרט קודם לחברה. הגות דמוקרטית חלופית מצביעה על הסכנות המוסריות שבתפיסה זו ומעמידה את האדם כחלק מתרבות וקהילה המעניקות משמעות לקיומו

המשך הרשומה ←

 בחינת השירה העברית על פי זיקתה למקורות חושפת את עוצמתה ומגלה פנים חדשות בטקסטים הקדומים. חוקרים ומשוררים המתעלמים היום מרבדים אלה מבטלים את ייחודה

המשך הרשומה ←

 משבר המשכנתאות האמריקני הוא הרקע לסיפור על חבורת צעירים שפלשה לבית נטוש בניו יורק. כתיבה קרה, שטוחה וקלישאתית ודמויות סכמטיות מונעות ממנו כל סיכוי להתרומם

המשך הרשומה ←

לא לעצור בעמדת השתיקה / אהוד נהיר

 צדקו המגיבים למאמרי, מאיר קליינר וישעיהו קרונמן, בדבריהם. לא היה בדברי משום ניסיון להקיף את סוגיית השואה והצדק הא-לוהי, לא היה בו גם ניסיון להאיר, ולו במעט, את השנים האפלות בתולדות המין האנושי. אין זה ביכולתי ואיני מתיימר להבין את כוונות הא-ל ואת הדרך שבה התרחשה השואה.

מאמרי התייחס לשאלת הדו-שיח בין הא-ל ובין האדם. כידוע, מאז חורבן הבית פסקה הנבואה, כבר לא מתהלכים בינינו נביאים ואיננו שומעים את דבר ה'. השאלה שביקשתי להציב היא – מדוע איננו שומעים את דברו? האם משום שהוא פסק מלדבר או שמא משום שאנחנו פסקנו מלהקשיב?

כעת, יבחר איש איש את תשובתו. לחז"ל הייתה תשובה משלהם. במקומות רבים הם מציינים: "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב". ריבוי המקורות המשתמשים במשפט זה מצביע במפורש על כך שהקב"ה ממשיך לדבר, מעמד הר סיני לא פסק. אם רק נטה אוזן נוכל לשמוע את קולו של הא-ל מתבטא במגוון רחב של נושאים, מענייני חורבן וגאולה ועד עניינים של זיווג בין איש ואישה.

קולו של הא-ל נישא לא מעל במות ולא על גלי הרדיו. קולו של הא-ל נמצא בלבו של האדם המקשיב למשק כנפי ההיסטוריה. הרב צבי יהודה קוק כינה מדע זה בשם 'הסתורי-ה', ולא חסך מילים חריפות מאלו שסירבו להקשיב או מיאנו להבין את רצונו של הא-ל המובע בהתרחשויות ההיסטוריות. כמי שכיתת רגליו בין רבני אירופה ואדמו"ריה בין שתי מלחמות העולם, ידע הרצי"ה על מי הוא מדבר. מילותיו יצאו מתוך כאב האובדן על אותם האנשים ואותן הקהילות שהוא הכיר מקרוב.

בנוגע לשואה האיומה הייתה המלצתו הראשונית של הרצי"ה שתיקה. אלא שבשתיקה קיימות שתי בחינות. האחת, שתיקה כהודאה. שתיקה כזו מבטאת הפנמה, חיבור, קבלה עמוקה של הדין, בבחינת 'וידם אהרן'. אך שתיקה עלולה להיות גם היבט מסוים של אילמות, אילמות כסוג של אלימות. לעתים אלימות פנימית – השתקה מכוונת של הקול הפנימי, ולעתים אלימות חיצונית – כמו בני זוג שלא מוכנים לדבר זה עם זה. אהרן הכהן קיבל עליו את הדין אך הוא הפנים גם את המסר. אחרי מותם הטראגי של בניו הוא למד כיצד עליו להכין את עצמו כראוי כדי להיכנס פנימה לקודש הקודשים, וכך זכינו לסדר עבודת יום הכיפורים.

השתיקה, שעליה ממליץ מאיר קליינר, ראויה כל עוד היא נעשית מעמדה של הפנמה וחיבור. אסור לעמדה זו להפוך לעמדה של השתקה, עמדה אלימה שלא מאפשרת לחדש את השיח בין הא-ל והאדם.

הרב צבי יהודה לא נעצר בעמדת השתיקה. בשיחותיו הוא מציג עמדה חריפה וברורה בנוגע לצורך ההיסטורי בחוויה כה נוראית ורווית סבל. נצטט מספר מילים משיחה שהעביר בנושא זה:

כשמגיע זמן הגאולה, קורה שיש סיבוכים, וחלק גדול מעם ישראל נדבק 'בזפת הגלות'. כך היא העובדה: הרבה יהודים התרגלו לטומאת הגלות, ומסרבים לעזוב אותה. ואפילו צדיקים גדולים לפעמים קשורים לגלות וטומאתה. אז מתחיל טיפול א‑להי פנימי עמוק ונסתר של היטהרות מטומאה זו, ניתוח וריפוי… יש צורך בניתוח א‑להי אכזרי. 

אלו מילים חריפות, נוקבות עד התהום וכואבות עד למאוד. צריך להבין אותן בהקשר הנכון, ואין זה המקום להאריך בכך. השאלה שעולה אצלי למקרא הדברים היא היכן הדו-שיח? מדוע ננקט כאן ניתוח כה אכזרי? האם לא ניתן היה להגיד, לרמוז, להסביר? האם אין דרך לרפא בלא צורך בכריתה כה אכזרית של שישה מיליונים של יהודים, זקנים נשים וטף?!

לא לי לענות על שאלות אלו. כאן אני בהחלט מאמץ את גישתו של ר' נחמן – יש קושיות שתשובתן היא למעלה מדעת אנוש. יחד עם זאת, במבט היסטורי, ברור לי שהיו רמזים ברורים ואפילו אמירות מפורשות שקראו ליהודים לצאת מאירופה ולעלות לארץ ישראל. הרב צבי יהודה הסתובב בין הרבנים, זאב ז'בוטינסקי כתב על כך מאמרים ונשא נאומים. עוד רבים וטובים הבינו את מה שעומד להתרחש גם בלא שהיו נביאים. אך רובו הגדול של העם היהודי, על כל שדרותיו וגווניו, העדיף להתעלם. נאטמו האוזניים, נסתרה הדעה, ניטמטם הלב. 

המסר שאני מבקש להעביר הוא הצורך בדו-שיח. זיכרון השואה אסור לו שיהיה אבן הגולל על הקשר בין הא-ל ועמו. הוא צריך להיות נקודת התפנית ביחסים מורכבים אלו. הזיקה הברורה בין השואה והתקומה מעידה בבירור – לא עזב ה' את עמו, השיח ממשיך.

השאלה 'היכן היה א-לוהים בשואה?' אסור לה שתישאר לעד ללא מענה. לא למענה של תשובה אנו זקוקים, אלא לשאגה שתמשיך את השיח. אחד המגיבים למאמר באתר האינטרנט של המוסף ניסח את כותרת דבריו במילים – 'היכן היה א-לוהים? בשואה!'. אולי ניתן להחליף את הסיומת ולבחור במקום המילה 'שואה' את המילה 'תקומה', אך למעשה אלו שני צדדים של אותה שיחה.

כאנשים מאמינים אנו נושאים בכל יום את קולנו לבורא ומדברים עמו – כדאי שלעתים נעצור מעט ונלמד גם להקשיב. גם אם כל אחד מאיתנו ישמע משהו אחר, עניין שממנו חושש קליינר, לא נורא. הרי "אחת דיבר א-לוהים, שתיים זו שמענו". 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

רבני פוע"ה כלואים בשיח הגברי / אילת וידר כהן

 את המושג "מערכת ממכרת" ככינוי לשלטון גברי פגשתי לראשונה בספרה של נורתרופ "גופה של אישה, תבונתה של אישה". נורתרופ עבדה כרופאת נשים מצליחה מאוד בסביבה גברית והישגית. לאחר שסבלה בעצמה מבעיות רפואיות היא הגיעה לתובנות משמעותיות לגבי בריאותן של נשים. היא הקימה מרפאה שבה נשים מטפלות בנשים ויחד עם זאת קיימה קשר פורה עם עמיתיה הגברים. בספרה היא סוקרת אינסוף תובנות, מחקרים ואסטרטגיות טיפוליות מתחום בריאות האישה תוך התייחסות לשלבים השונים במעגל החיים הנשי. לדבריה, כאשר שיף טבעה את המושג "המערכת הממכרת" ב-1987 היא קידמה את הבנתנו בנוגע לבעיות החברה באורח דרמטי, ואפשרה לנו לזהות את נטיית ההתמכרות שלנו למערכות הגבריות השולטות בחיינו, שאינן פועלות אלא כשיכוך זמני של כאב אמיתי הנובע מקונפליקט במקום התמודדות איתו. מערכת ממכרת זו אינה מיטיבה לא עם הנשים ולא עם הגברים. זו התמכרות למוכר שכבר אינו משרת אותנו.

היא מסבירה: "הבנת הקשר בין התמכרות לבין שלטון אב היתה מפתח להבנתי את הדפוסים העומדים מאחורי בעיות הבריאות העיקריות של נשים". להבנתה ההתייחסות לבעיות רפואיות שמהן סובלות נשים צריכה להיעשות מתוך מבט הוליסטי הרואה את גוף האישה כמכלול של גוף, נפש ונשמה, ולא כמכונה שצריך לתקן ולתפעל באופן מיטבי. לשם כך יש ליצור שיח שנשים מובילות וקיימות בו כנוכחות משמעותית.

דבריה של נורתרופ על אודות המערכת הממכרת הדהדו בתוכי בדיונים שקדמו לכנס פוע"ה. מדי שנה מגיעות ל'קולך' פניות מנשים המתארות פגיעה ועלבון קשים בעקבות כנס פוע"ה, הן כמשתתפות אשר גופן נידון על ידי גברים בפורום ציבורי והן מרופאות וחוקרות אשר מארגני הכנס פנו אליהן בבקשה להמליץ להם על מרצה גבר בתחום ההתמחות שלהן, גם כאשר הן המומחיות הבכירות בתחומן.

לבקשת הרב בורשטיין נפגשנו עם רבני המכון בשבועות שקדמו לכנס במטרה למנוע משבר.  ניסינו להעביר את נקודת המבט שלנו. הסברנו לרבני פוע"ה את חוויית הפגיעה של אשת מקצוע המתבקשת להמליץ על גבר שירצה במקומה ואת התחושה של אישה אשר דנים באיבריה האינטימיים בשיח גברי של גברים עם גברים. שאלנו אותם האם היו מוכנים להשתתף בכנס שבו יהודים אינם מורשים להשתתף כמרצים. קראנו להם לעבור מעמדת התגוננות לעמדת מנהיגות, להבנה כי השיח צריך להשתנות, כי ניתן להקשיב לאישה מרצה באופן ענייני ומקצועי מבלי לראות בה דמות מפתה ומעוררת מבחינה מינית. הסברנו כי מניסיוננו המקצועי ניתן לעשות עבודת קודש נפלאה עם המגזר החרדי תוך הטמעת החשיבות בהעצמת האישה ולא מתוך כניעה לגדרי צניעות מחמירים שפוגעים בציבור הנשים והגברים כאחת בשל היותם מעצבי תודעה מעוותת שלפיה האישה פאסיבית, שתוקה ומפתה ואילו הגבר אקטיבי, אגרסיבי ושטוף יצר מיני. בנוסף, הבענו הערכה לעשייה של פוע"ה למרות המחלוקות העמוקות.

אך הניסיון להידברות נכשל. מה שהתחיל כדיאלוג שיש בו הקשבה הידרדר לכדי שיח תוקפני וכוחני כלפינו. לעת עתה, רבני פוע"ה ממשיכים להתנהל בתוך שיח גברי-מסורתי הן בתחום הרפואי והן בתחום ההלכתי.

ברור לנו שהנושא טעון מאוד ונדרש תהליך עמוק וארוך-טווח כדי להגיע לשינוי המיוחל. מעל לכול נדרש שינוי באיכות השיח. נדרשת יכולת הקשבה לחוויה הנשית המשתנה והמגדירה את עצמה מחדש ובכך גורמת להגדרה מחודשת של כלל המבנים החברתיים; נדרשות יכולת התגברות על החרדה שהשינוי הזה מעורר, יכולת להבין כי שיח הצניעות העכשווי יוצר אווירה לא צנועה בעליל עד לכדי אווירה פורנוגרפית, ויכולת להבין כי יש כאן התנגשות ערכית הדורשת הכרעות כואבות.

כמו בהתמודדות מול תנועת ההשכלה והחילוניות, הממסד הרבני נדרש להכיר בכך שלא מדובר על התנגשות בין עגלה ריקה לעגלה מלאה אלא על התנגשות בין שתי עגלות מלאות. נורתרופ טוענת שכדי להתקדם "עלינו להחליט לנוע הלאה ולהשאיר את האשמה מאחורינו". רק על ידי השארת האשמה מאחור ומוכנות לשיח ערכי-מוסרי-יהודי מתחדש ניתן יהיה להרחיב את הגשר וליצור בו אפשרות מעבר ותנועה למכלול העגלות הנוסעות עליו.

ארגון 'קולך' עסוק בעשייה מרובה בכל ימות השנה בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, החקיקה, היזמות וההגות היהודית. הוא מפעיל תוכנית העצמה לנערות ונערים במערכת החינוך, קידום חקיקה, טיפוח יזמות נשית-יהודית, ייעוץ והעצמה לקרבנות פגיעה מינית ועוד ועוד. השמעת קול ומחאה אינן שוללות עשייה, להפך – הדיבור והעשייה מזינים אלו את אלו ומקדמים אותנו צעד נוסף לעבר השינוי המיוחל.

אילת וידר כהן, פסיכולוגית קלינית, יו"ר הנהלת קולך

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

 עול המצווה והחוק מעורר בדורנו התנגדות קיומית. זירת המאבק היום היא עול המשפחה: "ראה חיים" בעידן של "לעשות חיים"

המשך הרשומה ←

אבא קובנר, שפולמוסים קשים ליוו את חייו הציבוריים, הותיר עיזבון עשיר ומיוחד של יצירה שירית וספרותית. הכרך האחרון מזמן הפתעות וחידושים

המשך הרשומה ←